זר לו היה מביט לעבר שולחן בית הקפה הירושלמי שבו ישבנו שלושתנו בשבוע שעבר לריאיון, לעולם לא היה מנחש ששתי הנשים הצעירות בעלות כיסוי הראש המשמעותי שיושבות לצידי יוצרות בימים אלה סדרה המיועדת לפריים־טיים הטלוויזיוני. הן לא נראות חלק מהברנז'ה, לא מתלבשות כפי שנהוג בתעשייה, ודווקא בכך טמון סוד כוחה של הסדרה שהן מביאות לאוויר העולם. הכירו את אליה פיקל־טרוס ואת תמר גוטמן־עמיחי, שתי בוגרות בית הספר לקולנוע של מכללת ספיר, שכותבות, מפיקות ומביימות את "על כולנה", סדרת דרמה קומית על השירות הלאומי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חד צדדיות מביכה: חדשות 13 צריכים לעשות חשבון נפש
– מפגשים מעולמות דומים: נשים יוצאות אתיופיה וחרדיות מדברות על המשותף
– הפכים משלימים: ג'ו ביידן בחר בכל מי שהוא לא
למה דווקא שירות לאומי? התשובה הפשוטה היא שמדובר בחלק דרמטי מחוויית ההתבגרות של שתיהן. התשובה הארוכה יותר היא שמדובר בחוויית התבגרות של עשרות אלפי נשים בישראל, שעד כה לא זכתה לייצוג במדורת השבט הישראלית.
אליה פיקל־טרוס, 28, נולדה בירושלים כצעירה בין חמשת ילדיה של משפחה מסורתית בשכונת קריית־מנחם. היא למדה בבית הספר חורב, ולאחר מכן זרמה עם חברותיה לאולפנת צביה. "אצלנו בבית שמרו שבת אבל לא בלחץ", היא מספרת, "להגיע לחורב לא היה בדיוק הדבר הכי טבעי לי. עד שהגעתי לשם לא שמעתי שיש דבר כזה שמירת נגיעה, זה נשמע לי ממש מוזר".
לאחר סיום הלימודים באולפנה היא התלבטה היכן לעשות שירות לאומי. "הייתי אובדת עצות, שום דבר לא נראה לי מתאים", היא אומרת, "ואז שמעתי שיש תקן בעמותת מעלה, שמפעילה את בית הספר לקולנוע מעלה. כבר באולפנה הייתי במגמת קולנוע, ומאוד אהבתי את זה. עשיתי סרט גמר שקיבל שבחים, והחלטתי שזה המקום בשבילי. ואכן, הייתה שנה מאוד מעניינת ומגוונת, הייתי אחראית תוכן של העמותה, עשיתי וידאו, טקסטים באתר של העמותה, ולמרות שהוריי גרים בירושלים, אני גרתי בדירת שירות, מה שכמובן נתן לא מעט חומרים לסדרה".
הצעד ההגיוני הבא הוא ללמוד קולנוע במעלה. איך הגעת לספיר?
"דווקא לא היה ברור מאליו. למדתי שנה אמנות במכינה לקראת מקומות כמו בצלאל, אבל הבנתי שזה לא בשבילי. תחום אמנות אחד לא מילא את כל מה שאני רוצה לעשות. אז עשיתי הפסקה וטסתי עם חברה לטיול במזרח, שנמשך ארבעה חודשים. בזמן שהיה לי לסדר את הראש הבנתי שאני רוצה ללמוד קולנוע, תחום שאוצר בתוכו הרבה תחומים שבהם אני רוצה להתעסק. למה לא מעלה, אתה שואל? לא רציתי מקום דתי, לא רציתי להישאר בירושלים, רציתי לצאת קצת מהשבלונה. ספיר הייתה אופציה ממש מגניבה, שאגב הכרתי רק מהפרסומות".
לתמר גוטמן־עמיחי, 27, זימנו החיים מסלול שונה אך גם כזה שבתוכו שירות לאומי ואז לימודים בספיר: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ מעלה־גלבוע, כבכורה לשני אחים ואחות. למדתי בבית הספר האזורי שקד שבשדה־אליהו מ־א' עד י"ב, ואז באופן חריג הלכתי לשנת מדרשה בגבעת וושינגטון. זה נחשב מעשה דוסי בקיבוץ. אחר כך עשיתי שנתיים שירות לאומי, שנה בגרעין התורני ברמת־אביב ולאחר מכן שנה בערוץ 'אורות'. עסקתי שם בעריכת תוכן וגרפיקה. משם המשכתי ישירות ללימודים בספיר".
שתיהן נשואות. תמר נשואה לחמי, שאותו הכירה בסוף השנה השנייה של השירות. הוא שירת בשלישות ברמת־גן, משרדי ערוץ אורות היו באוניברסיטת בר־אילן, וחברה משותפת הכירה ביניהם. השניים התחתנו ב־2015 ויש להם ילדה בת שנה בשם גפן. המשפחה מתגוררת באשדוד. אליה, נשואה טרייה, התחתנה עם שמואל ממש השנה והם גרים בירושלים. היא הכירה אותו באתר האינטרנט "שליש גן עדן" ("לא הייתה לי דרך אחרת להכיר דתיים, כמעט כל החברים שלי חילונים").
שתי דתיות מגיעות ללמוד בספיר, מכללה שידועה כמקום חילוני מאוד, אפשר גם לומר שמאלני מאוד. דרמה?
אליה: "האמת שכן. אני זוכרת שהגעתי לשם ואמרתי לעצמי – 'בדוק אני הולכת להיות הדתייה היחידה במחזור, אבל זה בסדר, אהיה חזקה'. פתאום מפה לשם צצו עוד ועוד דתיים ודתיות, ובסופו של דבר היינו שישה דתיים, שזה לא מעט, יחסית לספיר".
תמר: "בשנה הראשונה הלכתי אמנם בחצאית אבל בלי כיסוי ראש כי עוד לא הייתי נשואה".
אליה: "אני בכלל הלכתי במכנסיים באותה תקופה, אז לקח לנו זמן לאתר אחת את השנייה".
מה זה אומר להיות דתייה או ימנית במכללת ספיר?
תמר: "אני לא זוכרת יחס בעייתי מכיוון המרצים, אבל כן היו התנגשויות. הייתי למשל בהפקה של מישהי שעשיתי לה את הארט, ואז אחת השחקניות – שלא קשורה לספיר – אמרה שהיא לא מבינה איך ימנים יכולים בכלל ללמוד אמנות, 'זה נראה לי סותר'. הלו, לא דיברת איתי מילה בחיים, את לא מכירה אותי, מאיפה את יודעת מה אני חושבת, מה אני מסוגלת ומה זה קשור בכלל. מין ניסיון לעשות דמוניזציה של ימנים, לא הבנתי את הנחת היסוד שלה בכלל. דיברנו על זה קצת בהפסקות שבין הצילומים אבל לא ממש לעומק, פשוט ניסיתי להיות מנומסת ולהחליק את זה".
אליה: "אני כן הרגשתי את זה מהמרצים. קולנוע באופן טבעי הוא תחום מאוד פוליטי. אנשים שעוסקים בקולנוע היום הם בעיקר אנשים שנוטים שמאלה, וזה משהו שהיה באוויר. לא הרגשתי שהם מנסים להשתיק דעות אחרות, אבל כן הרגשתי שיש ניתוק בין המרצים למה שקורה באמת בכיתה. באופן יחסי הרבה אנשים בכיתה לא חשבו כמו שהם רצו או היו מחוסרי דעה, והמרצים כל הזמן משכו שמאלה. בפירוש הרגשתי שהיו סטודנטים שעשו סיבוב אידיאולוגי בגלל המכללה.
"למשל בחור שעלה לארץ וגם הביא לכאן את כל המשפחה שלו. הוא היה מאוד ציוני כשהתחלנו את הלימודים, ובסיומם אחרי ארבע שנים הפך ממש לפוסט־ציוני. בחור אחר שירת ביחידה מובחרת, ועם הזמן הוא התחיל להתבייש בכך ולהסתיר את העובדה הזו. היה לי מרצה ערבי שהיה מדבר על חיילי צה"ל כצבא כיבוש, ונתנו לו להתבטא חופשי. לפני שלמדתי אצלו השעו אותו לתקופה קצרה כי הוא הוציא מהכיתה סטודנט מילואימניק שבא לכיתה במדים, אבל החזירו אותו ללמד. אני חושבת שהתפקיד של מרצים הוא להציג את שני הצדדים ולתת לנו לבחור. לא פעם הרגשתי שזה לא עובד ככה בספיר. שיש צד אחד דומיננטי חזק מאוד, שמאל כמובן".
הרגשתן שיש דברים שלא לגיטימי לומר במכללה?
תמר: "לא הרגשתי ככה. יש בספיר חופש יצירה מוחלט, בשונה מבתי ספר אחרים שעליהם אנחנו שומעות, ואפשר לראות זאת בסרטי הגמר. היו כמה וכמה סרטים ימניים שהוקרנו, ואף אחד לא צונזר בשום צורה. בשורה התחתונה, אם זה מה שאנחנו חושבים, זה מה שנעשה ונראה בסרט. המרצים רצו מאוד שנהיה פעילים פוליטית, אבל רק לצד אחד".
אליה: "בעיקר בסגל יש רוב גדול מאוד לשמאל. כמו שאמרתי, יש פער בין הסגל לסטודנטים. אלה שני גופים שלא מדברים באותה שפה. הדור שלנו כבר לא כל כך מדבר בשיח ימין־שמאל, והם עדיין עמוק שם".
היה עניין סביב היותכן דתיות?
תמר: "בשנה השנייה ללימודים התחלתי ללכת עם כיסוי ראש. למזלי הכירו אותי קודם, ולכן הייתה לי שכבת הגנה מוכנה מראש. היו לא מעט מקרים שבכיתה התחיל שיח לא מאוד צנוע ואז פתאום 'אוי, לא זכרנו שאת פה'. אבל האמת היא שזה לא ממש הפריע לי. בסך הכול פתוחים שם מבחינה דתית".
נשארנו בצל
הרעיון להביא את השירות הלאומי למסך נבט אצל שתיהן כבר במהלך השירות, אצל כל אחת מכיוון אחר ובאופן מעט שונה. כשאליה סיפרה על הרעיון שלה לחבר משותף, הוא שידך לה את תמר, והתוצאה היא פרק הפיילוט של "על כולנה" – פרק עשוי היטב שאמור להתפתח בקרוב לעונה מלאה.
"משנה ב' הבנתי עד כמה השירות הלאומי היה משמעותי עבורי", אומרת אליה, "עשיתי סרט של עשר דקות שהתמקד בדמות אחת בדירת שירות, וחשבתי שפרויקט הגמר שלי יהיה סרט על השירות הלאומי. בכלל לא חשבתי אז על סדרה. אבל אז התפתחו ארבע דמויות ראשיות, משהו שאי אפשר לכלול בסרט אחד אם רוצים לתת לכל אחת מהן את המקום ואת ההתפתחות שלה. ואז הגיעה תמר, והדבר הפך לאפשרי".
תמר: "שידכו בינינו, לא סתם אנחנו משתמשות במילה הזו, כי יש בינינו ממש זוגיות. אני כבר הייתי אחרי סרט הגמר שלי, בשביל אליה זו הייתה עבודת הגמר ולכן נרשמה כבמאית. אני הייתי אחראית על ההפקה ועל הליהוק, ושתינו כתבנו יחד את התסריט. ימים ולילות שלמים, שכללו גם צעקות ומריבות. בשלב מסוים אמרנו שאנחנו חייבות ללכת לטיפול זוגי. אליה, זוכרת שכבר בשלב מוקדם אמרתי לך שכשתהיה לנו כתבה במוצש נדע שאנחנו בדרך הנכונה? בבקשה".
איך אתן מסבירות את העובדה שעד היום לא נעשה שום מוצר תרבותי משמעותי שיביא לקדמת הישראליות את מוסד השירות הלאומי?
אליה: "אני חושבת שרוב החילונים בכלל לא יודעים שקיים דבר כזה, ומי שכן – בטוח שאנחנו עושות הדתה כל היום. 'סרוגים', הסדרה שהביאה לראשונה את הציבור הדתי־לאומי לפריים־טיים כעומד בפני עצמו, קפצה בקלילות מעל השנים של השירות הלאומי, ואלה שנים משמעותיות. הצבא כמובן קיבל המון הזדמנויות להראות את עצמו על המסך, רק הבנות הדתיות נותרו בצל, ובלי שום סיבה – מדובר בטקס חניכה ישראלי לכל דבר".
תמר: "אני חושבת שזה קשור לעובדה שמדובר בשילוב של נשים ודתיות, מגדר ומגזר שצריכים להילחם על ייצוגם. לייצוג הדתי לקח המון זמן לקבל מקום אמיתי, מקונילמל וכל מיני דמויות מאוד קיצוניות. לכאורה אנחנו לא מספיק קיצוניים טלוויזיונית כדי להיות מעניינים, אבל בפועל זה לא נכון, להפך. מדובר בציבור שמורכב מהרבה סוגים, ודירת שירות היא כור היתוך סופר מעניין שמקבץ נשים צעירות מכל מיני מקומות, זרמים ואמונות, שבפעם הראשונה מתמודדות עם החיים מחוץ לחממה. זו דרמה שרק צריך להרים מהרצפה. ההתנגשות בדירת שירות בהחלט יכולה להיות חריפה יותר מאשר בצבא, שבו יש כללים והיררכיה".
אליה: "בנוסף לכל מה שתמר אמרה, גם אין מספיק יוצרות דתיות בגילים האלה. לקח זמן עד שהבשלנו".
אאתגר אתכן. יכול להיות שיש אשמה גם בבנות עצמן, שרבות מדי מהן משרתות רק שנה אחת, שירות מקוצר מאוד שלא מוסיף לתדמיתו הזוהרת של השירות הלאומי?
תמר: "הייתי היחידה מהקיבוץ שהלכה לשירות לאומי, אני מכירה את הטענות האלה, אבל לדעתי יש פה משהו הרבה יותר עמוק. בדרך כלל, בנות שהולכות לשירות לאומי עושות מיד אחר כך תואר כלשהו – לא בעולם התרבות והאמנות ברוב המוחלט של המקרים – מתחתנות, ילדים נולדים, הן עובדות במקצוע שלמדו, וכאן בערך זה נגמר. אני לא מבקרת את הבחירה הזו, אבל איך יהיה להן ייצוג בתרבות? כמעט אף אחת לא יוצאת מהמעגל הזה כדי לעשות משהו אחר, לבטא את העולם שממנו הגיעה, לומר שיש לה מה להגיד ויש לה מה לספר".
אליה: "באולפנה, הקו שבו הובילו אותנו היה חד־משמעית לעשות שנה אחת שירות, להתחתן וללדת ילדים. אני זוכרת שכשהתחלתי ללמוד קולנוע פגשתי את המורה שלי לספרות מהאולפנה, שתמיד הייתה אחרת ומיוחדת, וכשסיפרתי לה על הלימודים שלי היא ממש תמכה ואמרה שזה חשוב. לא שמענו דברים כאלה באולפנה".
אורי אורבך ז"ל ודאי היה כותב עכשיו את "הטובות לתקשורת".
תמר: "אכן. אמנם ישנו עניין הצניעות שמקשה – מגע עם אנשים הוא חלק מהעבודה בתחום התקשורת והקולנוע, וזו התמודדות לא פשוטה – ולמרות זאת, אם אנחנו רוצות ייצוג אף אחת לא תעשה את זה בשבילנו".
כיסוי הראש שלכן, שהוא בולט והצהרתי, לא ממש מתכתב עם המקומות שמהם הגעתן, משפחה מסורתית ירושלמית וקיבוץ דתי. זה קשור למקצוע שלכן, סימן ברור לריחוק מתחייב?
אליה: "אצלי זה קודם כול עניין של הלכה. אני גם אוהבת את הדרך שבה זה נראה ואת מה שזה משדר, אבל לפני הכול בקטע הלכתי".
תמר: "האמירה מגיעה אחר כך. אצלי זה קודם כול היה עניין של סטייל ואופנה, ואז את קולטת שאת בולטת בשטח. היו איתי סטודנטיות שבכלל לא הבינו שהמשמעות של כיסוי ראש היא שאני נשואה. חשבו שזה עניין אופנתי בלבד. בואו, ראיתן אותי שנה שלמה בלי ועכשיו אני רק עם, מה לדעתכן קרה? הבורות הדהימה אותי. אנשים באמת נאורים ומשכילים – ברגע שזה מגיע לתרבות של האחר, הם לא יודעים כלום".
הבגד עושה את האדם
אז איך תיראה סדרת הטלוויזיה הראשונה על השירות הלאומי? כרגע כאמור מוכן רק פרק הפיילוט, אבל הוא כבר מצליח לסקרן עם ארבע דמויות שונות ועגולות, שרצונותיהן, נפשן וההיסטוריה הפרטית של כל אחת מהן מתנגשות אלו באלו ויוצרות תמהיל שבהחלט יכול להחזיק את הצופה הישראלי מול המסך. אתר הצילומים הוא דירת שירות תל־אביבית, ואליה ותמר מתארות במילותיהן את הנפשות הפועלות: "נעמה באה מקיבוץ דתי, הולכת במכנסיים, פלורליסטית ופתוחה. עוף מוזר מבחינת הבנות האחרות. היא מגיעה אחרי שכל הבנות כבר נמצאות בדירה, כי לא הייתה סגורה על עצמה עד הרגע האחרון שבו לבסוף הצהירה. היא רוצה להיות שחקנית. הדס היא דמות שהולכת עם אליה עוד מהסרט הקצר שעשתה בסיום שנה ב'. היא מתנחלת, נוער גבעות אפילו, ממשפחה מפורקת. ההורים התגרשו, כל האחים בפנימיות, והיא בעיקר רוצה להפסיק להרגיש כישלון. הדס רוצה מאוד להתחתן כדי למצוא ביטחון, אבל תגלה שהיא צריכה למצוא את הביטחון בעצמה ולא דרך גבר או נישואין. הדמות השלישית נקראת בפיילוט שילת, ולאחר מכן שינינו את שמה לרננה. היא דתייה פריווילגית מפתח־תקווה פינת רעננה, יפה, תמימה מאוד, בהלם תרבות טוטאלי מתל־אביב. בנים מתחילים איתה והיא לא יודעת בכלל שזה קורה. הדמות שסוגרת את הקאסט היא אוראל, חרדית־מזרחית מהבית שבאה למצוא את עצמה בעיר הגדולה, עוד ז'אנר ישראלי שאין לו ייצוג על המסך. אוראל ורננה הן הפכים ממש, אבל מתחברות מאוד במהלך הסדרה, גם רגשית".
שמתי לב שגם בתיאור שלכן וגם בפרק הפיילוט כמעט אין התייחסות לשירות עצמו, לבית הספר היסודי שבו כולן עובדות. זה כי השירות לא חשוב?
אליה: "בכל סדרה שמבוססת על דמויות, העיסוק שלהן פחות חשוב. הסדרה היא על יחסים. ודאי שיש לכך משמעות גם בעבודה שלהן, משמעות שתיטען בפרקים הבאים".
תמר: "זו לא סדרת מקום עבודה. יהיו הצצות לשירות, ובהמשך הפרקים כמובן שגם קורים בעבודה שלהן דברים. העבודה לא פחות חשובה, אבל פחות יכולה להחזיק דרמה טלוויזיונית".
אליה: "הסיבה שבחרנו בית ספר יסודי היא כדי לגעת בסוגיית ההדתה כביכול, הפער שנוצר אצל בנות שבטוחות שהכול ברור להן עד שהן נשאלות שאלות פשוטות מתלמידים בכיתה ג', וקווי עלילה שמתרחשים בתוך בית הספר – למשל יש איזה קשר אסור שמתפתח בין אחת הבנות לשומר בית הספר".
תמר: "ישנה גם דמות הרכזת, היא לא נמצאת בפיילוט אבל תהיה דמות מרכזית שמצנזרת לבנות את החיים, אומרת להן איך להתלבש והן יוצאות נגדה במחאה. בקיצור, אי אפשר להכניס הכול בפרק הראשון. יהיו עוד נושאים שיעלו בסדרה, כמו הנושא של שירת נשים".
מתי הבנתן שיש לכן ביד משהו שיכול באמת להפוך לסדרה?
תמר: "כל הזמן קיבלנו תמיכה וחיזוקים גם מהמרצים וגם מחברים, אבל כשזכינו בפיצ'ינג זו בהחלט הייתה נקודה שהעיפה אותנו. מדובר בחמש דקות שבהן היוצרים עומדים מול חבר שופטים בפסטיבל כלשהו ומסבירות על מה הסדרה. בפסטיבל דרום לפני שנתיים ניגשנו וזכינו בעשרת־אלפים שקל לצורך פיתוח. אז יכולנו להתחיל בליהוקים, וממש לגשת לצילומים עצמם שעולים לא מעט".
הפיילוט של "על כולנה" יוקרן במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, שיתקיים בין 10 ל־17 בספטמבר.
אני משער שרוב השחקניות, אם לא כולן, חילוניות. זו הייתה בעיה?
תמר: "זה ליהוק מורכב מאוד, כי יש ארבע דמויות. בדרך כלל יש גיבור אחד או שניים, ארבע דמויות גיבורות זה מסובך ומורכב – גם ללהק וגם לביים".
אליה: "זה לא קל, אבל מדהים כמה הלבוש עושה את האדם. אנשים שמכירים את השחקניות במציאות ראו אותן לבושות לפיילוט וממש לא זיהו אותן. בן אדם אחר לגמרי. כתבנו את הטקסט בשפה שלנו, שהיא ממש דוסית, אנחנו הרי דוברות מגזרית".
תמר: "לחיזוק גם שלחנו להן סרטונים של בנות אולפנה מקפצות ורוקדות, שייכנסו לאווירה ולקצב".
הצלחתן להשיג להופעות אורח מגניבות את גלית גיאת ומשה פרסטר.
תמר: "כשעשינו את הפיצ'ינג, משה פרסטר היה בין השופטים. הוא דיבר איתנו לאחר מכן ואמר שאם נרצה הוא מוכן להשתתף בפרויקט. זה ממש שימח אותנו. לגבי גלית גיאת – פשוט התקשרנו אליה. השגתי את הטלפון מחברה תחקירנית ואליה דיברה איתה כבמאית. בזמנו אליה הגיעה לגלית עד לביתה בגבעת־שמואל כדי לעשות חזרה ולבחור את הבגדים לצילומים".
ואיך היו הצילומים?
אליה: "מתישים וארוכים. חלק צילמנו כמובן בתל־אביב, צילומי הפנים התבצעו בשדרות, ואת סצנת הפתיחה שמתרחשת בקיבוץ של נעמה צילמנו בברור־חיל. זה תהליך שאסור להתייאש במהלכו, ויש הרבה נקודות שמאפשרות להתייאש. כמה וכמה פעמים הייתי על סף ייאוש וכאב לב".
תארו לי את הנקודה הכי קשה שעברתן.
תמר: "כשנמחקו הצילומים".
אליה: "אני לא זוכרת את זה".
תמר: "היא הדחיקה לגמרי, אני יכולה להבין אותה. מישהו הוציא את הדיסק הקשיח לפני שכל החומר ירד, וסצנה שלמה פשוט נמחקה. חשבנו שנהרס לנו היום, אבל אז התברר שהלוקיישן שבו צולמה הסצנה הזו כבר לא קיים יותר. בקיצור, סיזיפוס היה מתחיל לבכות".
אליה: "היו כמה סימנים כאלה משמיים שאמרו שצריך להפסיק עם הפיילוט הזה, מזל שלא הקשבנו להם. אחת השחקניות שברה את הרגל מיד אחרי הליהוק שלה".
כתיבת פיילוט, או סדרה בכלל, היא משהו מאוד לא מתגמל כלכלית.
תמר: "נכון, צריך להאמין בזה מאוד. ושתינו מאמינות מאוד ב'על כולנה'. בינתיים אנחנו מתנהלות בחסכנות עד כמה שאפשר, וגם עושות עבודות אחרות בתחום. אני קצת עצרתי אחרי שגפן נולדה, ואז הגיעה הקורונה. לפני זה עשיתי תחקירים ל'כאן דיגיטל' ודברים נוספים".
אליה: "אני גם עושה עבודות פרילנס במקביל לעבודה על הסדרה, עריכות שונות, ייעוץ לתסריטים וכדומה".
בין השאר תמר עורכת סרטים לאירועים, בדרך להפקת פודקאסט על קולנוע נשי וכותבת סרט קצר. אליה עורכת פרויקטים רבים, עובדת על בלוג לתסריטאים עצמאיים וכותבת תסריט לסרט.
תכלס, מתי "על כולנה" תהיה על המסך?
אליה: "זאת העבודה המרכזית שלנו עכשיו. אני חושבת שבעוד שנה מהיום זה אפשרי".
תמר: "שנתיים".
הנה קיבלנו מריבה בשידור חי.
תמר (צוחקת): "לא לא, אני פשוט לוקחת גם את הקורונה בחשבון. וכן, זה ריאלי. הפרויקט שלנו נחשף להרבה מפיקים באירוע דמוי ספיד־דייט בשנה שעברה בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל־אביב, והייתה סביבו התעניינות רבה. אנחנו צריכים להתחבר לחברת הפקה, צריכות כסף להמשך פיתוח של עונה בת שמונה עד עשרה פרקים. זה לא עניין פשוט, אבל אנחנו כאמור מאמינות מאוד בסדרה הזו".
נגיד שאני מנהל התוכניות של קשת, רשת או כאן. בשני משפטים, למה אני צריך ללכת על הסדרה שלכן?
אליה: "יש פה סדרה שמביאה נקודת ייצוג שחסרה מאוד על המסך. מדובר באוכלוסייה שלא נחשפה עדיין בטלוויזיה, שנמצאת בשלב רגיש ביותר בחיים שלה. יש כאן סיפור התבגרות, מפגש בין הרבה מגזרים וניסיון לגשר ביניהם".
תמר: "אנחנו רואות מהתגובות לפיילוט שגם חילונים מתעניינים מאוד בעולם הזה. עולם שונה, קרוב אבל לא מספיק מוכר, שיש בו גם הרבה התמודדויות אוניברסליות שמדברות לכולם, בלי הבדלי מגדר או דת".
