היי דרומה: מאמן הכדורסל שכבש פסגות מנסה את מזלו באילת

אריאל בית־הלחמי הוא אחד ממאמני הכדורסל המצליחים ביותר בארץ בשנים האחרונות, אבל למרות עשרים שנות ותק בליגה הבכירה, הישגים מרשימים בקבוצות בעלות תקציב נמוך ושתי זכיות באליפות אירופה עד גיל 20 עם נבחרת העתודה של ישראל, הפרצוף שלו נותר אלמוני יחסית בציבור הרחב. הסיבה העיקרית ככל הנראה טמונה בו, מאחר שבית־הלחמי עושה כל שביכולתו כדי לא להיחשף בתקשורת. "אני אוהב לאמן כדורסל ופחות להופיע בעיתונים ובכותרות", הוא מודה, "גם כשאני מחויב לדבר אחרי משחקים קשה לי עם זה, אבל אני עושה מה שצריך ובצורה המנומסת ביותר. זה אולי לא מתאים לרוח הדברים של ימינו, אבל ככה אני".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפכים משלימים: ג'ו ביידן בחר בכל מי שהוא לא
– הפיצוץ בלבנון: הממשלה מתפטרת אבל הצרות רק ממשיכות
– המדריך להורים המותשים בימי אוגוסט והקורונה

זו הייתה שנה מטלטלת בקריירה של בית־הלחמי. בקיץ שעבר הוא הוביל את נבחרת העתודה לזכייה שנייה ברציפות באליפות אירופה, שהתקיימה בישראל, וגם קיבל חוזה לשנתיים כמאמן הפועל תל־אביב. אלא שהחיבור עם האדומים לא צלח; הקבוצה פתחה לא טוב את העונה, החליפה את השחקנים הזרים ואחרי שישה ניצחונות ב־16 מחזורי הליגה הראשונים, הוחלט במועדון להיפרד מהמאמן. "קיוויתי להצליח בהפועל תל־אביב ותכננתי להיות שם יותר משנה, אבל לפעמים דברים לא הולכים כמו שאתה רוצה. היו שטענו שלא עמדתי בלחץ, אבל מבחינתי זה מגוחך, כי אני לא מכיר את המושג הזה במשחק כדורסל. לא מדובר פה במלחמה וכדאי שאנשים ישמרו על פרופורציות", אומר בית־הלחמי, "אין לי מילה רעה אחת להגיד על ההנהלה של הפועל. הם נתנו לי לעבוד. יש דברים שלא עבדו, שאני מעדיף לא להיכנס אליהם, מבחינתי האחריות היא שלי וממשיכים הלאה. הפועל עלתה לכותרות בשנים האחרונות באופן שלילי בפרידה מול שחקנים ואנשי מקצוע, אבל במקרה שלי אני חייב לומר שרמי כהן (יושב ראש הפועל תל־אביב, ד"מ) עשה הכול כדי שהפרידה שלנו תהיה ברוח טובה, גם אם זה מצב לא נעים".

אחרי תקופת שיא מבחינתך, איך הייתה ההרגשה פתאום לשבת בבית?
"זה היה מאכזב, כי רציתי מאוד להצליח במועדון עם כזו היסטוריה, כזה קהל ועתיד מבטיח. אבל צריך לדעת להתמודד גם עם תקופות כאלה, ואני חושב שעשיתי את זה טוב. מדובר כאן בספורט תחרותי ואתה לא יכול להיות רק בצד המנצח. חוויתי כישלונות לאורך הקריירה, והחוכמה היא להיות כן עם עצמך, להבין מה קרה ולהתקדם. כל מקום הוא סיפור אחר, וכלום לא צפוי. היום אפשר להגיע לכל חומר ולכל מאמן ולראות מה הוא עושה, וניצלתי את החודשים האחרונים כדי לשנות דברים שעשיתי וללמוד דברים חדשים. אני בטוח שבתחנה הבאה כבר אנסה כמה מהם".

התחנה הבאה של בית־הלחמי היא הפועל אילת, שהחתימה אותו לשנתיים. "הגעתי למקום שרצה אותי מאוד ואני חושב שזה מהלך נכון", הוא אומר, "אני עובר לגור שם כי חשוב להיות במקום שאתה מאמן בו, בטח בעיר כמו אילת שקיבלה מכה רצינית בגלל הקורונה. אני ממש שמח על המעבר ומקווה מאוד להצליח".

בין המקימים של הפועל אילת בגלגולה הנוכחי מ־2012 היה מוטי אמסלם, זיכרונו לברכה, שהיה מהמנהלים הבכירים בכדורסל הישראלי, וגם זה שגידל את בית־הלחמי בגבעת־שמואל. "יש משמעות גדולה עבורי לעובדה שמוטי היה זה זה שהקים את הקבוצה, ומבחינתי זו סגירת מעגל מרגשת", משתף בית־הלחמי, "אמסלם היה שם בשבילי כל השנים. הוא גידל אותי, תמך בי, נתן לי את ההזדמנות הראשונה ובזכותו אני מאמן. כשהגעתי לחתום באילת, הזכרתי לאנשי המועדון שהמשחק הראשון שבו ניצחתי כמאמן בליגת העל היה מולם".

הספורט הציל מצרות

אריאל בית־הלחמי, בן 54, נולד וגדל בגבעת־שמואל. "ההורים דחפו אותי מגיל צעיר לכל מיני פעילויות ספורט – שחיתי, שיחקתי טניס, ובחטיבת הביניים התחלתי לשחק כדורסל", הוא מספר, "היום מחקרים ממליצים לילד לעבור בין ענפי ספורט שונים עד גיל 14 ופחות להתמקד רק בענף אחד, מה שעוזר לגוף להתפתח בצורה טובה יותר".

קיוויתי להצליח בהפועל תל–אביב, אבל לפעמים דברים לא הולכים כמו שאתה רוצה. היו שטענו שלא עמדתי בלחץ, אבל מבחינתי זה מגוחך, כי אני לא מכיר את המושג הזה בכדורסל. לא מדובר במלחמה, וכדאי שאנשים ישמרו על פרופורציות"

הספורט עזר להרחיק את בית־הלחמי ממקומות בעייתיים. "גבעת־שמואל הייתה אז שונה מאוד ממה שהיא היום. גדלתי בסביבה שהיו בה קודים ברורים, ולא משנה מה קורה, אתה לא מלשין על אף אחד. הייתי ברדקיסט וסוג של נער רחוב, ולא היה חסר הרבה כדי שאגיע למקומות פחות טובים. למזלי הכדורסל עזר להרחיק אותי מצרות".

בית־הלחמי, ששיחק בעמדת הגארד, הפך לכדורסלן הבולט במחלקת הנוער של גבעת־שמואל, וכבר בגיל 16.5 הוקפץ לקבוצה הבוגרת של המועדון ששיחקה אז בליגה השלישית. "לאורך השנים קיבלתי הצעות לעבור לקבוצות אחרות, שבהן אולי יכולתי להתקדם לליגה הבכירה, אבל כשהייתי תלמיד אבא שלי סירב בכל תוקף, ובסופו של דבר שיחקתי רוב הקריירה בגבעת־שמואל שהייתה באותן שנים בעיקר בליגה השנייה", הוא מספר, "לא הייתי תלמיד טוב, ואחד המורים שלי הציע שאהפוך לעתודאי לחינוך גופני בצבא, מה שבסופו של דבר שינה לי לחלוטין את החיים. כבר בשירות, במקביל למשחק בקבוצה, התחלתי לאמן קבוצות של ילדים במחלקת הנוער בגבעת־שמואל".

קריירת המשחק של בית־הלחמי נקטעה בעקבות פציעה קשה בקרסול, בעת ששיחק במדי אליצור פתח־תקווה. "שנה לאחר מכן עוד עברתי להפועל יהוד, אבל הכאבים הכריעו אותי ובמהלך העונה, כשאני בן 29, פרשתי ממשחק והפכתי למאמן הקבוצה. במקביל המשכתי כל הזמן לעבוד עם הקבוצות הצעירות בגבעת־שמואל".

לאחר שלוש שנים כמאמן ראשי ביהוד בליגה הארצית, מינה אמסלם את בית־הלחמי לעוזר המאמן בגבעת־שמואל, ששיחקה אז בליגה הראשונה. "הייתה לנו עונה לא טובה ולקראת סיומה, כשעוד מאמן פוטר, קיבלתי את הקבוצה לשמונת המשחקים האחרונים. אמסלם הביא את מוטי ארואסטי, שהוא איש יוצא דופן, לטעמי מלאך שחי פה בטעות, שיהיה החונך שלי. בסופו של דבר ניצחנו בכמה מהמשחקים, אבל זה לא עזר וירדנו ליגה", אומר בית־הלחמי, שזוכר כל פרט מאותן שנים. "אמסלם האמין בי והשאיר אותי בתפקיד, ובתום עונה אחת חזרנו לליגה הבכירה. משם יצאנו לכמה עונות מטורפות, בטח ביחס לתקציב שלנו. השיא היה בעונה השלישית, כשסיימנו במקום השלישי בליגה והפסדנו בגמר הגביע. אחד המפתחות שלנו היה בעובדה שמוטי הצליח לבנות יציבות ולהשאיר במשך כמה עונות פחות או יותר את אותו הסגל, שהיה איכותי ביותר. היה מדהים לראות איך הוא הצליח להחתים במשך שלוש עונות רצופות את צ'ארלס מינלנד (כדורסלן קנדי ממוצא קמרוני, שנבחר למצטיין בליגה בעונת 2002/03 וזכה במקביל גם בתואר מלך הסלים, ד"מ), שהיה באותן שנים, פרט לאנתוני פארקר, השחקן הטוב בישראל".

אחרי חמש שנים עבר בית־הלחמי לאמן את אליצור אשקלון, וגם אותה הוביל בעונה השנייה להישג שיא, כשסיימה במקום השלישי בליגה. "אשקלון זו עיר של כדורגל, אבל בעונה הזו כולם עקבו אחרינו ופרגנו לנו. זו עיר ענקית וזו הייתה חוויה מדהימה". משם יצא בית־הלחמי לכמה עונות פחות מוצלחות. הוא אימן בנהריה, שממנה פוטר במהלך העונה השנייה, עבר לבני השרון וחזר לאשקלון, שממנה פוטר לאחר שהקבוצה נקלעה למאבקי תחתית. בינואר 2012 הוא חזר לבני השרון, ובמהלך העונה שלאחר מכן הוחלף וחזר שוב לאשקלון, שאיתה צלל לליגה השנייה. "בשנים הראשונות שלי כמאמן חשבתי שהכול תלוי בי, אבל עם השנים למדתי שזה רחוק מלהיות נכון, ושהצלחה היא מכלול שלם של פרמטרים שונים שעובדים טוב יחד", מנתח בית־הלחמי, "חשוב מאוד שיהיו סביבך אנשים טובים ומוכשרים בנוסף למערכת ניהול טובה מבחינה מקצועית וכלכלית, כזו שיודעת להתמודד נכון ברגעי משבר. בדיעבד, חלק מהבחירות שלי באותן שנים לא היו נכונות, והשאלה הגדולה היא איך אתה עובר את הטלטלות האלה. היום, כשאני מביט לאחור, יש לי תחושת סיפוק, כי אני מצליח להחזיק מעמד הרבה שנים במקצוע מאוד לא פשוט. אתה גם יכול לעשות הכול נכון ולפעמים הדברים פשוט לא עובדים. המזל משחק גם הוא לפעמים תפקיד".

סבלנות ואמונה בתהליך

לרגע היה נדמה שבית־הלחמי נעלם מהשטח ומרוטציית המאמנים בליגת העל. "למזלי קיבלתי בזמנו הזדמנות לנהל את מחלקת הנוער ברחובות, אבל בהחלט עברו לי אז מחשבות שאולי המסע שלי הגיע לסיומו", הוא מודה, "ההצעות פשוט הפסיקו להגיע, אבל האמת היא שגם אז לא נשברתי. לא האמנתי שבאמת שכחו שאני קיים, ולא ראיתי את עצמי בשום אופן פורש מאימון כדורסל".

"אני אוהב לאמן כדורסל ופחות להופיע בעיתונים ובכותרות. גם כשאני מחויב לדבר אחרי משחקים קשה לי עם זה, אבל אני עושה מה שצריך ובצורה המנומסת ביותר. זה אולי לא מתאים לרוח הדברים של ימינו, אבל ככה אני

ובאמת, גלגל המזל של בית־הלחמי התהפך שוב במרץ 2015, אז קיבל פנייה מיושב ראש הפועל גלבוע/גליל, חיים אוחיון, לבוא ולאמן את הקבוצה שנאבקה אז בתחתית הליגה. "אוחיון הוא עוד מלאך שומר שהגיע לחיים שלי ואני חייב לו המון", אומר בית־הלחמי, "בדיוק כמו בתחנה הראשונה שלי בגבעת־שמואל, גם לגלבוע הגעתי בסיבוב השלישי וגם איתם ירדתי ליגה. אבל אוחיון, עם אצילות הנפש שלו, האמין בי שאוכל להעלות את הקבוצה ליגה, ובאמת הצלחתי לעשות את זה שוב תוך עונה אחת. בגלבוע יש צוות נפלא וקיבלו אותי בזרועות פתוחות, הרגשתי כמו חלק ממשפחה. הכרתי את כולם והיה שם נהדר, וזה עוד לפני הכדורסל, כשעל הכול מנצח חיים אוחיון. יש הטוענים שעד שהגעתי לגלבוע הייתי מאמן מאוד קשוח והיום אני הרבה יותר נעים לסביבה. אני לא יודע אם זה נכון, אבל אם כן, זה הרבה בזכותו".

בליגת העל בנה בית־הלחמי קבוצה צעירה ולוחמת, שהורכבה מכישרונות ישראלים כמו חואקין שוכמן וזרים צעירים כמו דיאנג'לו האריסון, שכיכב השנה בראשון־לציון וישחק באיטליה בעונה הבאה, ג'ייקובן בראון, ששדרג את עצמו אחרי עונה נהדרת להפועל ירושלים, וזאק לידיי, שהפך לשחקן יורוליג בולט בתום עונה אחת בגן־נר. "אני חושב שהסיפור של לידיי הוא הכי מדהים, כי הבאנו אותו בתור רוקי, ואם זה לא הגלבוע, יחד עם אוחיון והאמונה שלו בסבלנות ובתהליך, אחרי חודש וחצי הוא כבר היה על טיסה חזרה הביתה", קובע בית־הלחמי, "יש לי הרבה ידע בנעשה בשוק הכדורסלנים העולמי, מה שעזר לי להביא הרבה כישרונות לאורך השנים. בשנים האחרונות הכרתי את עידן אוסטרייך, עכבר כדורסל ומאמן נערים מעולה, שהפך לחבר וליד ימיני. בזכותו הבאנו לגלבוע זרים שנחשבים להצלחות".

מה לדעתך הופך את הגלבוע למקום שמצליח מאוד בתקציבים צנועים?
"כשיש לך בעלים שהוא איש חזק, מנוסה מאוד וקר רוח, ששונה מאנשים אחרים שהכרת, אז גם הדרך שבה הדברים קורים היא אחרת. למדתי מאוחיון להסתכל על הדרך ולא רק על התוצאה הסופית. אצלנו כאן בארץ הכול קטן ולחוץ, והנה רגע לא הצלחתי בהפועל תל־אביב וכבר יש כאלה שאומרים שאני כלום. חיים באמת רואה את התהליך, את העשייה, ויש לו חזון שעולה לו הרבה כסף כדי לתמוך בהתיישבות".

חוויה קשה ליריבות

במקביל לקריירת אימון הקבוצות, מונה בית־הלחמי ב־2005 לעוזרו של צביקה שרף בנבחרת ישראל הבוגרת, תפקיד שאותו מילא במשך שנתיים, בין השאר באליפות אירופה באותה שנה. ב־2008 הוא מונה למאמן נבחרת העתודה בפעם הראשונה והדריך אותה באליפות אירופה בלטביה, שבה סיימה הנבחרת במקום העשירי, ובאליפות שנה לאחר מכן ביוון, אז ירדה הנבחרת לדרג ב' לאחר שסיימה במקום ה־15 והמאכזב. "אחרי הירידה הפכתי למוקצה באיגוד הכדורסל במשך שנים", הוא מפתיע, "הגעתי ממקום שבו לימדו לקחת אחריות, למרות שבצורה שבה הדברים התנהלו אז, אני הייתי הבעיה האחרונה במה שקרה לנו. אלו דברים שאני מעדיף לא לחזור אליהם, אבל התנהגו אליי בצורה שלא ראוי להתנהג בה לבני אדם. מעולם לא שכחתי מה עברתי שם ואני לא מאחל את זה לאף אחד".

רק ב־2017 חזר בית־הלחמי לעבוד במסגרת איגוד הכדורסל, כשמונה למאמן הנבחרת האולימפית, שאותה הוביל למקום השישי באוניברסיאדה שהתקיימה בטייוואן. באוקטובר באותה שנה החליף את עודד קטש ומונה בשנית למאמן נבחרת העתודה, שהגיעה זמן קצר לפני כן עד לגמר אליפות אירופה והפסידה בו לנבחרת יוון הצעירה. "היום אחרי מה שהשגנו אולי אי אפשר לתאר את ההישג של הנבחרת הזו כהיסטורי, אבל זה עדיין היה הישג ענק שלא קרה במשך 17 שנה, ואסור בשום פנים ואופן להמעיט בו", מזכיר בית‏־הלחמי, "כשקיבלתי את הנבחרת לא חשבנו שיש לנו סיכוי לזכות בתואר, והאמת היא שבנסיעה הראשונה למשחקי אימון באירופה חששנו שאנחנו לא מספיק טובים כמו הנבחרת הקודמת, שנתנה הצגות באליפות ביוון".

דני אבדיה הוא ילד מצחיק עם שמחת חיים ואופי של וינר, ויש לו כריזמה של כוכב. אם הוא לא ייבחר בין חמשת הראשונים בדראפט, אז ב–NBA חייבים ללכת לבדיקת עיניים דחופה. לדעתי סגנון המשחק בליגה מתאים לו מאוד, ויהיה לו שם אפילו יותר קל"

בהדרגה החלה התמונה להשתנות. "לאט־לאט הדברים אצלנו התחילו להתחבר. יובל זוסמן הצטרף באיחור, וכבר באימון הראשון הבנתי איזו תוספת כוח קיבלנו. הוא פשוט הקפיץ את הנבחרת בכמה דרגות והפך את האחרים סביבו לטובים יותר. ואז פיני גרשון סיפר לי על דני אבדיה. הוא סיכם עם המשפחה שלו שהוא יעלה בגיל צעיר לעתודה ולא ישחק עבור נבחרת סרביה, ואמר שהוא ייסע איתנו לאליפות אבל שהוא לא חייב לשחק, רק להיות חלק מהסגל. במשחק האימון הראשון איתנו ביקשתי ממנו להיכנס לשחק, והוא אמר לי שהוא עדיין לא יודע את התרגילים. אמרתי לו לא לדאוג, שיעלה וישחק ואנחנו נעזור לו. אחרי חמש דקות שראיתי אותו על המגרש פשוט לא האמנתי איזה שחקן קיבלנו, והבנתי שאנחנו עומדים להיות חזקים מאוד".

מה הופך את אבדיה לשחקן מיוחד כל כך?
"מעולם לא היה בארץ שחקן בתפקיד שלו בגובה כזה. יש לו יכולות של גארד, הבנת משחק וקריאת מצבים נהדרת, כזו שאתה לא יכול ללמד. הוא אתלט נהדר, משחק מצוין עם הכדור ובלעדיו. תוסיף לכישרון הגולמי את מוסר העבודה המצוין והאישיות הנהדרת שלו, ותקבל את כל מה שצריך מבחינת כדורסל. הוא ילד מצחיק עם שמחת חיים ואופי של וינר, ויש לו כריזמה של כוכב".

אתה מאמין שהוא יצליח ב־NBA?
"אני לא נביא ולא יודע אם הוא יצליח, אבל אם הוא לא ייבחר בין חמשת הראשונים בדראפט, אז ב־NBA חייבים ללכת לבדיקת עיניים דחופה. לדעתי סגנון המשחק בליגה מתאים לו מאוד, בנוסף לעובדה שהמגרשים שם הרבה יותר גדולים מבאירופה. יש הרבה משחקים ב־NBA בעונה הרגילה שפשוט לא שומרים בהם, וגם זה יהיה יתרון בשבילו, ולדעתי יהיה לו אפילו יותר קל".

בקיץ 2018 הגיע בית־הלחמי עם נבחרת העתודה לאליפות אירופה בעיר קמניץ בגרמניה, שהחלה בהפסד אכזרי מול המארחת. "באליפות הראשונה שלי, עשור לפני כן, הגענו אחרי שמונה הפסדים במשחקי ההכנה. למרות זאת שיחקנו נהדר במשחק הפתיחה מול טורקיה החזקה, והפסדנו משלשה מטורפת של הידו טורקוגלו בשנייה האחרונה של ההארכה. ההבדל הוא שבניגוד לפעם הראשונה שבה הרוח שלי נפלה, כאן אחרי שנייה התעשתּי. הפספוס עדיין ישב לי חזק בראש, אבל הבנתי שאני לא יכול להתנהל באותה דרך, כי יש עוד הרבה משחקים ומספיק זמן לתקן".

מאותו הרגע ישראל הפכה ללהיט של האליפות, עם ניצחונות מוחצים עד לזכייה בתואר אירופי ראשון. "פשוט עפנו לשמיים", משחזר בית־הלחמי, "סגנון המשחק שלנו היה שונה מהקבוצות האחרות. שיחקנו מהר, זרקנו, התפרענו, לחצנו בהגנה, כשאבדיה עולה מהספסל כשחקן שישי ופשוט משנה משחקים. אני זוכר שאפילו פיני גרשון, שראה מספיק בקריירה, אמר שלא ראה דברים כאלה. לא היו לנו השחקנים הכי טובים באליפות, אבל הקבוצה התחברה, שלטה ופשוט הביסה נבחרות אחרות. זה היה כיף לנו וחוויה לא פשוטה ליריבות".

שנה לאחר מכן, כשאבדיה כבר הופך לכוכב הנבחרת, לצידו של ים מדר, שחזרה הנבחרת של בית־הלחמי את ההישג בטורניר שהתקיים בתל־אביב. "גרשון אמר אחרי האליפות הראשונה שייקח לנו שבעים שנה לחזור על ההישג הזה, ובאמת לא האמנו שזה יקרה כל כך מהר. אבל גם במקרה הזה, הנבחרת החלה להתחבר בתקופת ההכנה, וגם כאן התחלנו את האליפות בהפסד וחגגנו בסוף".

יותר מדי מאמנים זרים

אחרי חגיגות הזכייה השנייה עזב בית‏‏־הלחמי את הנבחרת, וכעת הוא מספר שישוב לאמן אותה בקיץ הבא. "החלטתי לעזוב לא בגלל הזכיות אלא מפני שהייתי חייב קיץ אחד לנוח", הוא מסביר, "ביקשו ממני לאחרונה לחזור, והסכמתי. זה עדיין צריך לעבור ועדה מקצועית ואישור רשמי, אבל זה הכיוון".

במבנה האישיות שלי אני אף פעם לא מאושר. אחרי הזכייה עם נבחרת העתודה באליפות אירופה הראשונה בגרמניה, כולם אמרו לי שאני בטח מרגיש בשמיים, ואמרתי להם שאני בעיקר מרגיש עייף"

אתה מרוצה מההשתלבות של שחקני העתודה בליגה שלנו?
"אני עדיין לא מרוצה מההשתלבות הכוללת של שחקני נבחרות העתודה בשנים האחרונות בליגות הבכירות, אבל שמח שיש לנו דור חדש שאפשר ליהנות ממנו, ושהעתיד שלנו נראה טוב. יובל זוסמן, דני אבדיה וים מדר הם כישרונות אדירים, ושמחתי לראות איך צעירים ישראלים נוספים בלטו בליגה שחזרה אחרי משבר הקורונה. אני חושב שהחודשים האחרונים עשו טוב לכדורסלן הישראלי. חיים אוחיון לימד אותי שצריך לתת לצעירים הזדמנות אמיתית, לא להוציא אותם אחרי טעות, לא להאשים אותם בהפסד ולשים עליהם איקס. צריך לתת להם זמן ללמוד".

מה דעתך על מצב הכדורסל הישראלי?
"לטעמי הוא מתקדם בשנים האחרונות לכיוונים טובים, מבחינת הניהול, האולמות החדשים ומנהלת הליגה, שדאגה שכל המשחקים ישודרו בטלוויזיה. תמיד יש מקום לשיפור וצריך להמשיך את העבודה הטובה בנבחרות הצעירות ובאגודות. האפקט של הצלחת נבחרת העתודה בשלוש השנים הקודמות נתן תקווה לכל ילד, שבעזרת עבודה קשה הוא יוכל להצליח ולהפוך לאלוף אירופה. הנבחרות הללו ייצגו דברים יפים לחיים, כמו רוח קבוצתית, חיבור, הקרבה ואהבה. אלו דברים שהספורט יכול לתרום לחיים עצמם".

מה דעתך על העובדה שבעונה האחרונה היו בליגת העל חמישה מאמנים זרים מתוך 12 קבוצות?
"אני לא נגד זרים חלילה, אבל לטעמי זו כמות מוגזמת ויש בזה משהו צורם. צריך שיהיו כאן קריטריונים מחמירים יותר להבאת מאמן זר. אני, שזכיתי באליפות אירופה פעמיים, לא יכול לאמן קבוצות בצרפת, בספרד ובטורקיה בגלל קריטריונים שדורשים רזומה של זכייה במפעל אירופי או לפחות העפלה למעמד פיינל־פור. אשמח מאוד אם יגיעו לכאן מאמנים בסדר הגודל של אוברדוביץ' ומסינה, ונוכל ללמוד מהם ולקבל השראה – אבל לא יכול להיות שכולם יתפעלו מההצלחות של הנבחרות הצעירות בקיץ, עם מאמנים ישראלים, ואז לא תהיה להם עבודה. גם כאן צריך דור חדש שתהיה לו מוטיבציה לעבוד ולהתקדם".

איך עובר עליך משבר הקורונה?
"אני אוהב מאוד לעבוד, אבל באמת שהייתי צריך חופש וכנראה א־לוהים שמע אותי. כשהייתי ילד הייתי תולעת ספרים, ובחודשים האחרונים חזרתי לקרוא כמעט שני ספרים בשבוע, ואני ממש נהנה מזה".

על מה אתה חולם?
"שיהיה לי סיפוק ממה שאני עושה, שאצליח, שאשפיע לטובה על אנשים ושישפיעו עליי. אני לא חולם לאמן את מכבי תל־אביב, ביורוליג או ב־NBA. לא חלמתי לחזור לעתודה או לאמן את הפועל תל־אביב. זה פתאום הגיע, ואלו החיים. אני רוצה שיהיה לי טוב איפה שאני ושתהיה לי עבודה, ואני באמת מאמין שמה שצריך לקרות קורה. עם השנים אתה מבין שיש דברים חשובים יותר מאשר לרוץ אחרי כסף או אחרי הדבר הבא".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"במבנה האישיות שלי אני אף פעם לא מאושר. אחרי הזכייה באליפות בגרמניה כולם אמרו לי שאני בטח מרגיש בשמיים, ואמרתי להם שאני בעיקר מרגיש עייף. בחיים האושר מגיע במנות קטנות, אבל טוב לי ברוך השם, ותודה לאל על כל מה שיש לי. עברתי דרך לא קלה עם הרבה מכשולים, והצלחתי לעבור את כולם. אין לי מספר שיגדיר את זה".