עלילת ספרו החדש של יניב איצקוביץ', "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", מתחילה ב־16 ביוני, היום שבו מתרחשת עלילתו של אחד הרומנים החשובים ביותר במאה העשרים, "יוליסס". האם יש בעובדה הזו, המצוינת מיד בתחילת הספר, כדי לרמז על תוכנו? אם כן הדבר, רק באופן מרומז מאוד ונובע בעיקר מהממדים האפיים של העלילה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– היי דרומה: מאמן הכדורסל שכבש פסגות מנסה את מזלו באילת
– גיבור העל הגלעדי: אליהו הנביא של ימינו
– טרנד האוריגמי: פיסת הנייר שכבשה את ישראל
בדומה לספרו הקודם, "תיקון אחר חצות", גם הספר הזה הוא רומן רחב יריעה שגיבורים רבים משתתפים בו. יכולתו של איצקוביץ' בעיצוב דמויות ובהפרדתן זו מזו גורמת לכך שלמרות העומס, אין שום קושי לעקוב אחרי כל אחת ואחת מהן. אם ברומן הקודם הוציא המחבר את גיבוריו למסע מעגלי שראשיתו ואחריתו באותה נקודה, הרי שהרומן הזה מתנהל כמרוץ שליחים: המחבר מציג גיבור באמצעות סיפור מסוים, הגיבור הזה מעביר את הסיפור הלאה לגיבור הבא וכן הלאה. נקודות ההשקה בין הגיבורים השונים יוצרות מארג תחרתי עדין, שלפעמים אפשר להבחין בו רק בקריאה שנייה ושלישית.
חלקו הראשון של הספר מתרחש בשנת 1998, והוא נמסר כמונולוג מפיה של איריס אברמוב, קצינת משטרה, שבעלה בנפרד דורש מהרשויות להכריז עליה כחסרת מסוגלות הורית. אברמוב, לשעבר דרורי, מתגוררת יחד עם ילדיה ועם אביה הדמנטי בדירה ישנה ומוזנחת בעיר התחתית בחיפה, לאחר שעזבה את הבית שבשכונת דניה, המשותף לה עם בעלה, שאותו איננה אוהבת כבר מזמן. מהמונולוג עולה דמותה של אברמוב, אישה כבדת משקל, המודעת היטב לחסרונותיה ולחולשותיה, אנושית כל כך, עד שהקורא חפץ לחבק אותה בשתי ידיו. מתברר שהשבר הסופי בנישואיהם חל בעקבות חקירה שערכה אברמוב, בשל דיווח על גופות עודפות בחדר המשמש לנתיחת מתים בבית הספר לרפואה של הטכניון. כתוצאה מההתרחשויות שהתחוללו במהלך החקירה החליטה לעזוב את בעלה, והוא בתגובה מבקש להפקיע את הילדים מרשותה.
בפוסט שהעלה לפני כמה ימים בפייסבוק מספר איצקוביץ' על האופן שבו התגבשה דמותה של אברמוב, לאחר שבעצת העורכת שלו, יערה שחורי, קיצר את הטקסט באופן משמעותי וגם העביר אותו מתיבה בגוף שלישי לגוף ראשון. אף על פי כן, לא היה שבע רצון ממנו. "ואז הגענו למסקנה שכל החלק הזה יהיה ראיון של פסיכולוגית בבדיקת מסוגלות הורית. ושוב היה צריך לכתוב את הכול מחדש. אבל הפעם, תודה לאל, זה היה מדויק. הגעתי בדיוק לקול שחיפשתי. הקול של איריס אברמוב". בטקסט הפומבי הזה חושף המחבר את אופן עבודתו ואת המעבר הקשה מגוף שלישי, בניסיון לשחרר את הדמות מהשיפוטיות של המספר ולהעניק לה את קולה מצד אחד, ומצד שני לצבוע את הקול הזה בגוון המתבקש מהמוטיבציה של הדמות מבלי להישמע אפולוגטי.
בין תל־אביב לחיפה
כשאברמוב מסיימת את המונולוג שלה, עוברת העלילה לחדר נתיחת המתים. שם מכיר המחבר לקוראיו את הגיבור השני של הספר, עידן לוריא, סטודנט מצטיין לרפואה, שהגיע מרקע קשה: משפחתו סבלה אובדן והתפרקה, הוא נפלט לרחובות חיפה והצליח איכשהו להיחלץ מהם. איצקוביץ' בילה לא מעט בחדרי המתים של בתי החולים השונים כדי ללמוד על המלאכה המורבידית־משהו הזאת, והספר רצוף בתרשימי חיתוך, כמו גם ביצירות אמנות שהוקדשו לנושא – הן של לאונרדו דה־וינצ'י, שניתח גופות בעצמו כדי ללמוד על גוף האדם, והן של רמברנדט.
בדומה לפאני, גיבורת ספרו הקודם "תיקון אחר חצות", גם הגיבור הנוכחי, לוריא, מפליא לחתוך. אבל אם פאני שוחטת – בשחיטה יהודית כשרה, אגב, ממש כפי שלמדה מאביה השוחט – את מבקשי נפשה, הרי שלוריא הוא בעל כישרון גדול בחיתוך גופות. נראה שהדימוי הזה, המלווה את יצירתו של איצקוביץ', משמש אותו לפחות במידה מסוימת כדי לתאר את דמות הסופר. גם הוא, בדומה לגיבורים הללו, בוחן את פנימיותם של גיבוריו, את כליותיהם ואת לבבותיהם.
העלילה, שמתרחשת על הציר שבין תל־אביב לחיפה, מתקדמת מגיבור לגיבור, והקורא מתפתה לחשוב שבסופו של דבר ייוודע לו מי הן הגופות המיותרות ומה נסיבות הירצחן. אלא שאיצקוביץ' מספק לקוראיו חוויה רחבה בהרבה מהמעטפת החיצונית של ספר מתח לכאורה, שכן שלל הדמויות שנושאות על גבן את העלילה משרטטות טיפוסים מרתקים. אם בספרו הקודם התחקה אחרי מקורותיו של העם היהודי, נראה שכאן הוא מנסה להתחקות אחרי מקורותיה של החברה הישראלית. הוא עושה זאת כשהוא מעלה עוד ועוד שחקנים לזירה שבין שתי הערים הללו, שהבחירה בהן, כך נראה, ממקדת את הרומן בחברה הישראלית החילונית.
נקמה בקבלן הניקיון
אם להזכיר רק כמה מאותן דמויות, אומר שבמיוחד ריתקו אותי נוח קני, פקיד בנק שפוטר, שהעלבון מתורגם אצלו למוטיבציה ההופכת אותו לאיל הון. לפני שפוטר היה אדם שמח בחלקו, אבל פיטוריו – לאחר שהיה לשעיר לעזאזל להאשמות שווא שהטיח בו אברהם קונפינו, בעלים של חברת ניקיון ולקוח שהבנק חפץ ביקרו – עשו אותו לאדם אחר.
התנהלותו של קני מעוצבת מאז על פי שתי דמויות שייקספיריות חשובות: שיילוק, המלווה בריבית שנשבע לנקום במעניו בדרכים שלמד מהם, באחד המונולוגים המפורסמים ביותר שנכתבו אי־פעם: "את הנבלה שאתם מלמדים אותי, אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי" (הסוחר מוונציה, תרגום: דורי פרנס). קני נוקם בקונפינו בדיוק על פי הנוסחה הזאת: הוא משתלט על עסקיו של מי שגזל ממנו את פרנסתו וגרם לו עוול.
אליה זילברברג, "מעגלים", גואש על נייר, 2018
מכיוון שקונפינו הוא קבלן ניקיון, קני מתמסר לקרצוף לא רק של המשרדים שהוא משתלט עליהם, אלא גם של גופו שלו. בכך הוא מזכיר כמובן את דמותה של ליידי מקבת', שרוחצת את ידיה שוב ושוב מתוך שינה ושואלת מרוב אשמה: "מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות?" (תרגום: דורי פרנס), ומיד אחר כך גם עונה: "כל בושמי ערב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת… עדיין יש פה ריח של דם".
בדומה לה, גם קני חש שהוא אשם, אלא שאת אשמתו אינו תולה במעשים שעשה, אלא בעובדה שאימו לא אהבה אותו ועל כן שלחה אותו לפנימייה כדי שלא יפריע לה בנישואיה השניים. נדמה לי שההודאה הזאת היא מפתח להבנת רובד עמוק ביצירה הזאת. רובד שחורג בהרבה מקריאתה כסיפור מתח, והוא מצוי בתכונה משותפת לארבעת הגיבורים הראשיים בספר.
מהות נשית חבויה
איריס אברמוב, קצינת המשטרה שהמונולוג שלה פותח את הספר, ננטשה על ידי אימה, שעזבה אותה כשהייתה בת שש והותירה אותה לגדול עם אביה. האם לא אמרה לבתה שהיא עוזבת, לא הסבירה את מעשיה וגם לא הייתה איתה בקשר מאז. כל שהותירה לה הוא תמונה, שאותה כנראה צילמה, אבל היא לא מופיעה בה; ואת אבא שלה, סוחר שעונים מזויפים שאוהב אותה מאוד. כשהיא שואלת אותו אם יש לה אימא, התשובה היחידה שהוא מסוגל לספק לה היא שבוודאי שיש לה אימא שאוהבת אותה מאוד. המשפט החלול הזה מלווה את איריס, שנושאת תחושת יתמות עמוקה. במקביל היא נאלצת להתמודד עם טענתו של בעלה כי הרקע שבו גדלה הוא אחת הסיבות לאי־מסוגלותה ההורית כביכול. בסופו של דבר איריס מוכיחה את עצמה לא רק כאם ביולוגית טובה, גם אִם בלגניסטית, אלא גם כאם מאמצת וכבת לתפארת.
היתום השני בעלילה הוא עידן לוריא, סטודנט לרפואה, שהקורא מתוודע לשבר של משפחתו ולהתפרקותה בעקבות אובדן האחות הגדולה בטביעה בים. הגיבור השלישי, נוח קני, גדל כאמור בפנימייה כדי שלא יפריע לאימו בנישואיה השניים. דווקא אחרי ההצלחה הכלכלית הפנטסטית שלו, גם אשתו נוטשת אותו נטישה כפולה: היא בוגדת בו עם גבר אחר ואחר כך גם מתה מסרטן, והוא נותר אלמן. בנו יותם, הגיבור הרביעי, נותר גם הוא יתום לאחר מותה.
שלל היתומים הללו הם המפתח להבנת הרובד העמוק של היצירה והמוטיבציות של גיבוריה: הם מפקיעים את הספר הזה מעלילתו כפשוטה, והופכים אותו למסע שהמניע שלו הוא חיפוש עמוק וחסר מנוח אחרי האם והאחות הביאליקיות במהותן. אותן אימהות ואחיות, שניתן לחפשן לנצח אבל לא ניתן למוצאן. החיפוש הזה הוא מה שמונח בתשתיתה של ההנעה האמיתית של כל הגיבורים, שחוט דק מן הדק קושר ביניהם. החיפוש משותף לדמויות הגברים והנשים בעלילה, משום שהוא אינו חיפוש בעל אופי מיני דווקא, אלא חיפוש טרנסצנדנטי של מהות נשית חבויה ובלתי מושגת. חיפוש אחרי איזו אישה גדולה, אגדית, נכספת, קרובה מאוד ובכל זאת בלתי מושגת.
הרובד הזה הוא רובד נסתר ביצירה, וטוב שכך. אם היה גלוי יותר, קל היה להטביע את הספר במניפסטים חגיגיים על אודות הנשיות, מהותה והכיסופים אליה, ובעיקר לשעמם את הקוראים עד מוות. במקום זאת מזרים המחבר ארבעה נהרות עזים ועמוקים, מחבר אותם בגשרים דקיקים ומותיר לקורא מרחב להפעיל את דמיונו, לשייט בעלילות השונות, וכן, גם לשאול את עצמו שאלות רבות. עלילותיו הנפתלות והמסובכות של הספר משרתות את הרעיון הפילוסופי שמאחורי החיפוש אחר האישה הנעלמה. יכולתו של איצקוביץ' כטווה עלילות הופכת את הספר לחוויה סוחפת ומהנה, שכל קורא יכול למצוא בה את קריאתו האישית ולהתענג עליה.
