"אבא "אבא שלי אומר שכשהוא הגיע לארץ הזאת הוא אכל האמאנדאגס במשך שלושה חודשים. בוקר, צהריים וערב האמאנדאגס. זאת הייתה המילה היחידה שהוא הכיר" (עמ' 124). המשפט הזה על קשיי ההיקלטות והשפה, מתוך ספרה של הסופרת האמריקנית־מקסיקנית סנדרה סיסנרוס, מתמצת את כל סיפור ההגירה הלטינית, החוקית והבלתי חוקית, לארצות הברית. זהו סיפור רב תלאות, משברים וסיכונים, הכרוך בין היתר בחציית נהרות שוצפים ובהסתבכות עם גורמי פשע רצחניים ומלווים בריבית קצוצה, האוהבים כבונוס גם לקצץ ראשים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחוברים, למרות הכול: מפגש בין קצוות בחברה הישראלית
– "הדיקטטור האחרון באירופה" לא הולך לשום מקום
– למה אוהב ארץ ישראל ביקש ממאמיניו לעזוב אותה בראש השנה?
"נו ספיק אינגליש" הוא סיפור טרגי־קומי הכלול בספרה של סיסנרוס, "הבית ברחוב מנגו", והוא עוסק בקשיי התקשורת והשפה של המהגרים ההיספנים. הסיפור מתאר מהגר שכבר השתקע בארצות הברית ואף מצא למזלו שתי עבודות שחורות. אשתו מגיעה אחריו לשיקגו כעבור זמן יחד עם תינוקם, ושם, בגלל בעיות משקל ושפה, היא נמנעת מלצאת מהבית כיוון שהיא חוששת לדבר אנגלית ולהצטייר כנלעגת. לעומת אביה של המספרת, שהכיר שלוש מילים בלבד, האישה בסיפור כבר יודעת שמונה מילים באנגלית שלימד אותה בעלה. "הי נוט היר למקרה שבעל הבית מגיע, נו ספיק אינגליש אם מישהו אחר מגיע".
האישה יושבת כל היום ליד אדן החלון עם תינוקה, שומעת רדיו בספרדית בקולי קולות, ומסרבת ללמוד את שפת ארצה החדשה. אבל בסופו של הסיפור, ולמגינת לבה של המהגרת, דווקא בנה הקט, שכבר מתחיל להגות את המילים הראשונות, לומד לשיר באנגלית את הפרסומת של פפסי-קולה, ואימו הזועמת גוערת בו: "נו ספיק אינגליש!" (125).
בסיפור אחר, המהגרת היפה והצעירה רפאלה יושבת כל היום ליד אדן החלון מכיוון שבעלה הקנאי אוסר עליה לצאת מהבית, ומרוב ישיבה היא "נהיית זקנה מלהישען כל כך הרבה על אדן החלון" (127). אדן החלון, ההופך לסימבול של ערגה לעולמו הקודם של המהגר, המשקיף על נופים זרים אך חושב על ארץ הולדתו, מופיע גם בסיפור נוסף, העוסק בסבתא־רבה של סיסנרוס, ש"כל חייה הביטה החוצה מבעד לחלון, כשם שנשים רבות כל כך משעינות את העצבות שלהן על מרפק" (41).
מפרקת חומה
סנדרה סיסנרוס היא סופרת ידועה בספרות ה"צ'יקנה" האמריקנית, כלומר ספרות של מהגרים ובני מהגרים לטינים, בעיקר מקסיקנים, שהשתקעו בארצות הברית. היא זכתה בפרסים ומכרה מיליוני עותקים גם מהספר המדובר. התמלוגים שקיבלה עליו אפשרו לה לרכוש בית אחר ומהודר יותר מהבית בשכונת העוני והפשע בשיקגו שבה גדלה, ושעליה היא כותבת בספרה. ספרה נלמד בבתי הספר בארצות הברית, והוא רלוונטי בעיניי גם לישראל, מדינה שתושביה הם מהגרים בעצמם או בנים, נכדים ונינים של מהגרים. אפשר לקרוא ולהזדהות עם התוכן אף שהנופים הם זרים, ואפשר גם להתרשם שמדובר בסופרת איכותית שסגנון כתיבתה הפואטי והפיגורטיבי, שהתרגום מצליח להעביר היטב, עושה חשק להמשיך ולקרוא.
כשם שלדיימון ראניון היה סגנון ייחודי וציורי מאוד בכתיבתו בעשורים הראשונים של המאה שעברה על ברודוויי ועל העיר ניו־יורק, סגנון שקנה לו מעריצים רבים, כך גם לסיסנרוס סגנון ייחודי משלה כשהיא כותבת על המהגרים בצ'יקאגו, כפי שמכנים ההיספנים את העיר. ספרה, שראה אור ב־1984, עדיין רלוונטי מתמיד לארצות הברית, אומה שמשבר ההגירה הפוקד אותה החריף אף יותר בימי כהונתו של הנשיא טראמפ, השואף לבנות חומה בין ארצו ובין מקסיקו, מתוך רצון לבלום את זליגת המהגרים הבלתי חוקיים. מול רצונו של טראמפ לבנות חומה, נדמה שסיסנרוס מפרקת אותה בעזרת מילים. מילים היכולות לסייע הן לאמריקני והן לזר להבין שגם מהגר לא חוקי הוא אדם שמאחוריו סיפור אנושי, לעיתים קרובות טרגי.
"הבית ברחוב מנגו" כולל הקדמה ארוכה ובנוסף ארבעים וארבעה פרגמנטים או פרקים קצרצרים. הוא מתחיל מהסוף להתחלה, כשהמחברת היא כבר אישה שמצאה את מקומה ואת זהותה, והיא נזכרת בפכים קטנים וגדולים מילדותה ונערותה. קשה לקטלג את הספר: האם מדובר ברומן, אסופת סיפורים, אוטוביוגרפיה, ואולי ציור אקווארלי־מיניאטורי במילים? נראה שכל התשובות נכונות.
משרד משלך
הספר נפתח בפרק ששמו "הבית שלי", שהוא מעין חדר המדרגות בכניסה לבית. לאחר מכן אפשר לקרוא רצף של פרגמנטים, שניתן לראות בהם מעין חדרי הבית עצמו והריהוט שלו, גם אם סיסנרוס לא התכוונה לכך במקור. סיסנרוס מרבה להשתמש בתחילה במושג "המשרד שלי", המשרד שלו היא זקוקה על מנת לכתוב, עניין שמזכיר את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. היא מספרת על שיחה עם אימה השואלת אותה: "מתי את מתכוונת לבנות את המשרד שלך? בדיוק ראיתי עכשיו את איזבל איינדה בטלוויזיה ויש לה שולחן כתיבה עצום ומשרד ענקי" (28).
את המשרד שלה בנתה סיסנרוס לבסוף בחצר ביתה, "פרי יצירתם של הזיכרונות המקסיקניים שלי" (27), שם נכתב "הבית ברחוב מנגו". זהו סיפור חניכה, סיפורו של הגטו ההיספני בשיקגו מבעד לעיניה של נערה ממוצא מקסיקני שנולדה כבר בארצם של הגרינגוס, אבל ההוויה של הוריה ושל כל הסובבים אותה שקועה ואף תקועה בעולם המקסיקני הקודם. בשעת הכתיבה היא כבר לא חיה בשיקגו, "אבל כל עוד הסיפורים האלה בועטים בתוכי", היא משתמשת בדימוי הלקוח מעולם ההיריון והלידה, "שיקגו תוסיף להיות ביתי" (27).
הספר מתאר את הווי חייהם של המהגרים ההיספנים על קילומטר מרובע, ולפעמים גם על מטר מרובע, במקרה של כמה מהגיבורות. הפרגמנטים עוסקים בהגירה, שורשים וזהות, תרבות, עוני, אלימות ומגדר. הסיפורים אינם צועקים את הקיפוח אלא מביאים אותו בלחישה, הרועמת אף יותר. הגיבורה היא נערה כבת שתים־עשרה, שכבר מגיל צעיר מבקשת להיאבק בתיוג שיש לאמריקני הלבן על ההיספני, ושואפת להיחלץ ממנו. בסיפוריה היא מהלכת בין הסטריאוטיפים, בין הטיפות ובין המילים.
שמה של הגיבורה הוא אספרנסה, תקווה, אבל היא מתארת חיים חסרי תקווה. אספרנסה מסתייגת משכונת הפשע ומסתייגת גם מהבית שרכש אביה במאמץ רב. זה לא הבית שחלמה עליו. מצד שני, סוף־סוף מדובר בבית ולא בלוחות עץ רקובים שמחוברים ביניהם עם מסמרים. הבית והסביבה מזינים אותה בכתיבתה, כך שהיא אינה יכולה להתלונן. זו אולי הסיבה שסיסנרוס לא מזכירה אף פעם את המילה המפורשת "פשע", אלא משתמשת במעין מסלולי מילים בכביש עוקף: "אלה שלא יודעים, נכנסים לשכונה שלנו מפוחדים. הם חושבים שאנחנו מסוכנים. הם חושבים שנתקוף אותם בסכינים בוהקים" (61).
תרומה היספנית
הספרות הזאת לא עונה על ההגדרה המדויקת של ספרות אתנית. סיסנרוס מצליחה לעבד אתניות לספרות גבוהה, כזו שאפשר לשכפלה ליצירות נוספות על הגירה, העוסקות באזורים אחרים של העולם ובמצבים אנושיים, קשיים ותסביכים דומים.
קראתי לא מעט ספרות לטינית, שתורגמה במקרים רבים לעברית. לעומת זאת, ספרות הצ'יקנה – כינוי לסוגת הכתיבה ההיספנו־אינגליש הזו – אני מכיר למען האמת הרבה פחות. סיסנרוס היא ללא ספק קול אותנטי שטוב להתחיל איתו, הן מבחינת הלשון והן מבחינת התמות של הכתיבה. ייתכן שראוי וכדאי לתרגם לטובת הקוראים העבריים ספרים נוספים, הן של סיסנרוס והן של סופרי צ'יקנה אחרים.
המוזיקה ההיספנית נכנסה עמוק לתוך מחזור הדם האמריקני, וזמרים כמו ג'ניפר לופז, ריקי מרטין, חוסה פליסיאנו, מארק אנתוני, גלוריה אסטפן, פיטבול ורבים נוספים הפכו לתת־ז'אנר לטיני משפיע מאוד על התרבות האמריקנית. המוזיקה הזו מוכרת בחלקה או ברובה בארץ, והגיעה העת להכיר גם את התרומה ההיספנית לספרות האמריקנית.
כמה מהפרקונים בספר היו קצרים מדי וחסרו קצת "בשר", אבל כיחידה אחת שלמה, "הבית ברחוב מנגו" מומלץ לקריאה ופותח חלון שאפשר להישען עליו, לעולם מוכר הרבה פחות לקורא העברי. בשעת הקריאה ניסיתי לרגע להחליף שמות ומקומות לכאלה הרווחים באחת משכונות דרום תל־אביב, כאילו נכתב הספר, בניואנסים דומים למדי, מעיניה של בת למהגרי עבודה בישראל.
