לאחד מהאירועים הנדירים שבהם נפתח לקהל הרחב מצפה הכוכבים על שם וייז במצפה־רמון הגיעה חבורת המייסדים של "הדובה הגדולה" – עמותה הפועלת לקידום האסטרונומיה התצפיתית. "מול הטלסקופ המדעי הגדול ביותר במזרח התיכון עמד אסטרופיזיקאי בעל שם וסיפר שהוא חקר את הכוכב סיריוס, שהוא חלק מקבוצת הכוכבים 'כלב גדול'", מספר רועי סוקולובסקי, פעיל ב"דובה הגדולה", "שאלנו אותו האם הוא הסתכל עליו פעם באופן בלתי אמצעי. הוא נדהם: 'מה?! אתם רוצים לומר לי שאפשר לראות אותו בשמיים?'"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– וגר זאב עם כבש: בעזה פחות התחברו להסכם עם איחוד האמירויות
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי
– בעקבות ההתבטאות בעד ישראל – דובר שר החוץ הסודני פוטר
"הוא מדבר על הכוכב וחוקר אותו, יודע להכניס את הקואורדינטות למחשב, יודע לכוון את הטלסקופ אל הכוכב, אבל הוא לא יודע פיזית איך לזהות אותו ולמצוא אותו בשמיים לבד", מספרת נטע שלם־סוקולובסקי, אשתו של רועי. היא גייסה לאחרונה 100 אלף שקלים במיזם מימון המונים עבור הוצאה לאור של אטלס כוכבים מדהים ביופיו שיצרה, וממשיכה כעת לגייס סכום נוסף לשם תרגומו לאנגלית. ""זה הזוי", מוסיף רועי, "המדע התרחק מאוד מהאנשים, אפילו שהוא נולד בשביל האנשים". נטע משלימה: "הסיפור הזה ממחיש את הנתק הגדול שנוצר בין האסטרופיזיקה וחקר החלל לבין השמיים עצמם. שנייה רגע עם כל המחשבים והטלסקופים שאתם מכוונים; יש פה פשוט שמיים מולכם".
הכול כתוב בשמיים
ביום חמישי בלילה היו השמיים בחולות ניצנה מדהימים ביופיים. שחורים ועמוקים וזרועי כוכבים. מפת השמיים נפרשה בפנינו מחוררת וחגיגית. שביל החלב בהק בלובנו. הנה הדובה הגדולה והנה הדובה הקטנה. צדק בוהק ובולט בגודלו, ואנטארס, השייך לקבוצת הכוכבים של העקרב, כוכב הגדול פי מיליון מהשמש, מנצנץ באורו הלבן.
כולם מדברים על השמיים הסגורים, אבל אולי בעצם הגיע הזמן לדבר על השמיים שנפתחים מעלינו. כמו תחביבים אחרים שתקופת הקורונה עוררה בנו, בני האנוש, כך קרה גם במקרה של תצפיות על השמיים. בחודשים האחרונים ההתרחשויות האלו הגיעו עד פתח דלתי, כלומר עד לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שאני חברה בהן – הודעות על חללית שתעבור ב־7:14 בבוקר באזור המגורים שלי, הזמנות לסיורי תצפיות כוכבים – במדיה ובחיים – וקייטנת חלל זומית וחינמית לילדים שנרשמנו אליה (אך שכחנו להיכנס לשיעורים. אבוי לאמא השוקעת).
נדמה שרק היה חסר שהכוכבים יצאו ממסילתם ויפרשו תחתיי שטיח מעופף כדי שאצא למסע ביניהם. היציאה לשטח איששה את התחושות שלי: כבישי הדרום מלאים, וכך גם שבילי העפר הצדדיים יותר. אחת לכמה מטרים עומדות מכוניות בצד הדרך ועשן מדורה מיתמר אל השמיים. רבים־רבים יוצאים לחזות בכוכבים. כפי שכבר למדנו, אם השמיים סגורים, השמיים נפתחים.
על אדמת הקירטון הרכה למחצה, רועי מספר לי ולבתי בת החמש על קסיופאה, אשתו של קפאוס, מלך אתיופיה, שהתפארה שבתה אנדרומדה יפה מבנותיו של פוסידון, אל הים. פוסידון הזועם מציף את חופי ממלכת האתיופים ושולח מפלצת איומה כדי להעניש את בני האדם. במטרה להציל את בני עמו, המלך האתיופי כבל את אנדרומדה לסלע על חוף הים, כדי להקריבה למפלצת האימתנית.
הכול כתוב בשמיים: קבוצות הכוכבים – קסיופאה, אנדרומדה, פרסאוס, קפאוס והדרקון – כולן נראות בשמיים בסביבתו של כוכב הצפון. הצלחתי לראות את קפאוס שמיוצג בצורת בית הפוך (הארמון שבנה), את קסיופאה המיוצגת ב־W ואת בתה אנדרומה שהיא מין קו מוזר. הן לא נראות נשים מלכותיות, או נשים בכלל למען האמת, אבל זרמתי עם רועי. כל עוד הילדה מקשיבה אני מוכנה להפעיל את הדמיון העבש שלי שעות נוספות.
מאוחר יותר תאמר לי נטע ש"אטלס הכוכבים" שיצרה עוזר לקטני הדמיון שבינינו להבין איך לעזאזל קבוצת כוכבים קטנה הופכת לאריה או לדולפין. לדבריה, האטלס מיועד למבוגרים לא פחות מאשר לילדים. "ילדים קולטים את התחום הזה של אסטרונומיה פי אלף יותר מהר. הם לא נרתעים, לא מהמספרים ולא מזה שצריכים לדמיין. את אומרת להם לדמיין ברבור, הם לא נתקעים על זה, הם איתך, ישר מבינים וזורמים לתוך מה שאת מתארת בפניהם. למבוגרים יש הרבה מחסומים. לפעמים אני אומרת שזה בכלל ספר למבוגרים, כי לילדים אין בעיה לגשת למדע כמו שהוא".
ביצירת האטלס שילבה נטע בין שתי האהבות שלה – אמנות וגרמי השמיים. מיד אחרי שהגישה את העבודה שלה במסגרת פרויקט גמר בבצלאל, היא זכתה במלגת אמן מצטיין מטעם קרן ישראל־אמריקה. "ואז כשהבת שלי עפרי הייתה בת שלושה חודשים, טסתי עם ד"ר נעמה חריף־יערי ממכון דוידסון לרומא", היא מספרת, "קבעתי איתה פגישה כדי לחשוב על מעורבות של מכון דוידסון בהוצאה של הספר. ברגע שנכנסתי למשרד שלה היא אמרה לי שבשבוע הבא היא טסה לרומא לוועידה של איס"א (סוכנות החלל האירופית, ב"ק) ושהיא רוצה שאצטרף אליה. מפה לשם קניתי כרטיס וטסתי איתה ל־48 שעות כדי להציג את הספר בכנס שיועד לאנשי חינוך מדעי מכל רחבי אירופה. זה היה מפגש מדהים – החל באינטראקציות שנוצרו, דרך ההרצאות ועד לתחושה הכללית שבאמת השמיים הם הגבול. זה פתח לי את הראש. לחשוב בגדול, לא לפחד. היה מרגש לראות את ההתלהבות מהספר בכל מקום. כבר קודם היה לי ברור שהספר חייב לצאת לאור גם באנגלית, אבל המפגשים שם בכנס ממש חיזקו אותי. הבנתי שאין דברים כאלה, אין אטלסים כאלה ואין התעסקות מספקת באסטרונומיה, בטח שלא בצורה אמנותית. הכול נשאר במסגרת חשיבה מאוד מרובעת שלא מושכת ולא מלהיבה את מי שעוד לא מתעניין בתחום.
"הייתה מחשבה להוציא את הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הם פרגנו מאוד, אבל בגלל שהספר לא סטנדרטי והוצאתו כרוכה בעלויות גבוהות במיוחד, הבנתי שיהיו הרבה מגבלות עם הוצאה ממוסדת. אחרי הטיסה לרומא החלטתי שזה צריך להישאר כמו שזה, ושאני מוציאה את האטלס לבד. הייתי בטוחה שהמוצר הזה מספיק טוב ושהוא יימכר".
כך יצא לדרך ההדסטארט הראשון. "בתחושה הפנימית שלי הרגשתי ש'אטלס הכוכבים' זה משהו שיצליח, ולאורך כל הדרך 'הדובה הגדולה' עמדו מאחוריי. בעמותה אמרו שאם לא אצליח לגייס את מלוא הסכום, הם ישלימו את מה שיחסר. חיכינו שהגל הראשון של הקורונה ייגמר כדי להתחיל את הקמפיין. היה תרחיש שזה לא יצליח בכלל או תרחיש שנגיע בקושי רב למאה אחוז ב־40 יום, אבל כן בהחלט אחד התרחישים שדמיינו היה שזה פשוט יעוף וילך בקלות, וזה מה שקרה. היה משמח מאוד להבין שבאמת יש פה מוצר נחוץ".
נטע מתארת את עצמה כ"מספרת סיפורים". "גם באיור וגם באסטרונומיה יש ממד של תיווך, של לספר סיפור בדרך שמעניינת אותי. משהו שאני מתרגמת בשביל מישהו כדי שהוא ייהנה מאותו דבר שאני אוהבת. קיימים המון מגדירי צמחים, חרקים וציפורים שמאפשרים למישהו שהוא לא מומחה בתחום לבוא ולדעת איך קוראים לפרח הזה או לציפור הזאת, ובכוכבים זה לא ממש קיים. זה כאילו נשאר ידע סגור, ולי היה רצון לספר את הסיפורים ולהנגיש את הידע".
ובכל זאת, היה איזה חיכוך בין עולם המדע לעולם האמנות שמיזגת ביניהם בספר הזה?
"בעמוד פייסבוק אחד חשבו לפרסם אצלם את הספר ואמרו שיעשו זאת אחרי שיעברו על האטלס ויבדקו שאין בו טעויות מדעיות. אחרי כמה ימים חזרו אליי ואמרו שמצאו דברים לא מדויקים. אני יודעת בדיוק על מה מדובר. יש מרחק שציינתי – 400 אלף קילומטר, שמצאתי לנכון לעגל ולא לכתוב מספר עם נקודה ואינסוף ספרות, בייחוד שזה מרחק שמשתנה כל הזמן. אני לא רואה את הערך של זה, מצטערת. זה לא שיש בספר דברים לא נכונים, זה פשוט לא המרכז. באתי לשבור איזו דוגמטיות. מה שמעניין אותי זה שילדים יוכלו לזהות ולהכיר את גרמי השמיים, ושיאהבו את זה פשוט".
לתפוס כוכב נופל
נטע ורועי (שניהם בני 28) הם זוג משמיים, ולא, אני ממש לא הראשונה שחשבה על השנינות הזו. הם מתגוררים בכפר הסטודנטים באשלים, יחד עם בתם התינוקת עופרי. נטע גדלה בעפרה, הקטנה מבין שמונה אחים; רועי גדל בפתח־תקווה.
הם נפגשו בסיורים של "הדובה הגדולה", ממש בימיה הראשונים של הקבוצה. לחתונה הם קיבלו טלסקופ בשווי אלפי שקלים. "הכול התחיל מחבורה של אנשים שהתאהבו בשמיים, שמתוכם המשוגעים לדבר הם שלמה בוסקילה, אורי בן־דוד וניר לוי. סביבם התגבשה חבורה קטנה. שיחות לתוך הלילה, שירים ומדורות. העברנו הרבה לילות עם תה, פויקה או מאכלים מיוחדים ששלמה רקח לנו", הם מספרים.
"מאז התמסדה 'הדובה הגדולה'", אומר רועי, "משני מדריכים וטלסקופ מעפן גדלנו לשלושים מדריכים וציוד ששוויו עשרות אלפי שקלים. יש לנו עגלה נגררת שבה אנחנו מניידים את הציוד, אנחנו קוראים לה 'העגלה הגדולה'", הוא צוחק, "ומעבירים עשרות הדרכות ליליות בשטח והדרכות בבתי ספר וביישובים. מבחינתנו הטלסקופים הם גימיק. אנשים אוהבים להרגיש שהם משלמים על משהו, על חוויה, שמראים להם כוכב עם קרן לייזר ירוקה, אבל ההצגה הכי טובה מתרחשת פשוט כשמביטים לשמיים. שם מתחיל הטירוף".
במשך לילות ארוכים נטע בכלל לא הבינה שרועי מחזר אחריה, ושבחור שגר בפתח־תקווה לא סתם מתנדב בכיף שלו "להקפיץ" אותה לבאר־שבע אחרי לילה לבן. "חשבתי שהוא מתחיל בכלל עם חברה שלי, אבל פתאום היא שאלה אותי מה דעתי עליו, אמרתי שננסה, ומאז הכול היסטוריה".
"ראיתי כוכב נופל וישר הרמתי אותו", משתפך רועי, "ככה זה חנונים. יש לנו את הבדיחות שלנו".
תשמעו, יחסית לחנונים אתם עושים לי חשק להיות חברה שלכם.
נטע: "אני חושבת שהקסם של 'הדובה הגדולה' זה באמת השילוב בין חבורת חנונים לאהבה שיש לנו לעולם, לקשר שלנו איתו. יש אצלנו הרבה תשומת לב לאנשים או לילדים שעומדים מולנו. מצד אחד יש לנו חופש להיות מנותקים – אנחנו עובדי כוכבים ומזלות – אבל מצד שני אנחנו מחוברים לקרקע ורגישים לאנשים. הרוח החיה של 'הדובה הגדולה' היא רוח חינוכית, לא כלכלית. זה המנוע שלנו. אנחנו אוהבים משהו, התלהבנו בטירוף ואנחנו פשוט רוצים להעביר את זה הלאה. אנחנו כל הזמן מקבלים פידבקים מאנשים שאומרים לנו שברור שאנחנו ממש אוהבים את מה שאנחנו עושים. תכלס באנו לגרום לאנשים להתאהב בשמיים".
האהבה לשמיים הפכה מתחביב צדדי למרכז החיים?
"לכולנו זו עבודה צדדית אבל זה תופס הרבה מקום בחיים בגלל החברים הנהדרים שרכשנו. הפכנו למין משפחה. במקום לצאת יחד למסעדה אנחנו יוצאים יחד לתצפית. אני חושבת שזה משהו שימשיך ללוות אותנו לאורך שנים", אומרת נטע. "תמיד היו משוגעים לדבר, חבר'ה עם טלסקופים והאגודה הישראלית לאסטרונומיה, אבל אני חושבת שהחידוש של 'הדובה הגדולה', שנוסדה לפני יותר מעשור, הוא בהנגשה של הידע לציבור הרחב. עד לאחרונה לא הייתה הרבה התעסקות עם התחום של אסטרונומיה תצפיתית, שזה תחום ממש כיפי ומעניין, וכך גם בקורסים ובהשתלמויות של הדרכות טיולים, ההתייחסות לאסטרונומיה הייתה בגדר פיקנטריה – חצי שעה, בעוד שלנושאים אחרים מקדישים ימים שלמים. בוסקילה ובן־דוד אחראים על ההכשרות של מדריכי טיולים, אז גם שם חל שינוי בשנים האחרונות באמצעותם.
"בכלל, אנחנו לא מספיק יודעים להעריך את הנכס יקר המציאות שיש לנו פה – השמיים הבהירים. הייתי בכנס באירופה שבו היו נציגים מתחום האסטרונומיה התצפיתית מכל מדינות היבשת. מישהי סיפרה שהם משתמשים רק בפלנטריום (כיפה שבה מקרינים את השמיים, ב"ק). לא הבנתי למה הם לא מסתכלים ישירות לשמיים, והיא לא הבינה בכלל את השאלה שלי. פתאום הבנתי שיש מדינות שאי אפשר לצפות בהן בכוכבים באופן ישיר כי אין שם לילות שהם לא מעוננים או גשומים. התחדד לי איזה נכס מטורף יש לנו בישראל – שמיים נקיים אחוז גדול מהזמן".
זוכרים את הרגע שבו התאהבתם בשמיים?
"לפני הצבא טיילתי הרבה", מספר רועי, "הייתה לי חברה טובה משדה־בוקר. הייתי מגיע לשכב על המצוק בלילה עם שק שינה. קצת כמו לאה גולדברג – היה ניסיון שלי להפוך את הדבר הגדול, השמיים, להרבה פרטים קטנים – 'למדתי שם לכל ריס וציפורן'. למדתי לתת לדברים שמות, כמו אדם הראשון שנותן שמות לבעלי החיים. אני זוכר שהיינו בפטרה והצלחתי לזהות בשמיים משהו מוכר רחוק מהבית. זה פתאום מאפשר לך לראות את הבינלאומיות, מחדד את התובנה שכולנו, לא משנה באיזה חור אנחנו גרים, מסתכלים על אותו ספר. זה גם נתן לי פרופורציות מול הגודל הבלתי נתפס של היקום, זה מרגיע לראות את עצמך ביחס לזה, אתה מבין שלא הכול כל כך נורא וכל כך חשוב. אפשר להירגע".
נטע ממשיכה: "אני זוכרת את הפעמים הראשונות שראיתי את הדבר המטורף הזה – מלא־מלא כוכבים. את לא מכירה כלום. זה כמו לראות תמונה יפהפייה, שלאט־לאט לומדים להכיר את הפרטים ולהתחבר אליה יותר כי את מזהה בה דברים. לאדם יש צורך לזהות דברים בתוך דבר לא מוכר. לפרק את היקום לפרטים ולעשות בו סדר. גם אצלי החיבור לשמיים יצר הבנה שאנחנו נורא קטנים, שהעולם ממשיך להסתובב והכול בסדר. כבר אלפי שנים מסתכלים על הציור הזה, והשמיים שמעלינו זה מה שראו אבותינו לפני אלפי שנים. הדבר הזה נשאר פה כל הזמן, אי אפשר לפגוע בו, נמצא כל כך רחוק מאיתנו, וזה מחזיר לפרופורציות. אתה פרט חולף מול הדבר הזה, ואפשר ליהנות מהדברים הקטנים. צריך לעצור ולא לזוז, לשבת כמו דייג ולדוג איזה מטאור שיחצה את השמיים. פתאום מגלים כמה הדברים הקטנים כיפיים וטובים ולא צריך ריגושים גדולים, כמה יכולים ליהנות משטות כזו. כמו לשתות מים אחרי שצמאים.
"אני חושבת שהדבר שהכי משך אותי בשמיים היה השילוב של כל התרבויות. יש שם מין שלום כלל עולמי. יש תוכנה שנקראת 'סטלריום' – זו אפליקציה חינמית שמחלקת את השמיים לקבוצות כוכבים שונות לפי המיתולוגיות השונות. לכל תרבות יש מיתולוגיה משלה אבל יש גם נקודות השקה בין התרבויות. אם נניח שלכל מדינה ישנה תרבות המוזיקה וההצגות שלה – זה היה הסרט, המוזיקה והמחזה שמתיישבים מולו כל לילה, בכל מקום בעולם".
אבל השמיים מתחלקים בצורה אחרת פשוט כי אנשים שונים רואים דברים שונים.
"נכון, אבל יש קבוצות כוכבים בולטות שהתחלקו באופן דומה. כמה כוכבים חזקים שקרובים זה לזה יהפכו להיות קבוצה בכל מקום, גם אם קוראים לזה בשם אחר. יש עוד דוגמה מעניינת: קבוצת הברבור – סיגנוס – שנקראה ככה ביוון, בתרבות הערבית נקראה התרנגול – דנב אל ג'אג'ה. לא הכירו שם ברבורים ועדיין היה ברור לשתי התרבויות שזה עוף. יש קבוצה שנקראת הכתר הצפוני. ביוונית קוראים לה קורונה בולאריס, ובתרבות הערבית קוראים לה הצלחת השבורה. אגב, זה גם מעניין בהקשר של המעבר בין התרבויות – ביוון התחילו עם שמות לקבוצות כוכבים, וכשעוברים לארצות האסלאם – יש פתאום שמות של כוכבים בודדים על גבי הקבוצות היווניות. רואים את התהליך – אם יש קבוצת עקרב, אז לצבתות קוראים זובין אל שמאלייה – הצבת הצפונית והדרומית. ההקשר הוא ממש ברור. זה מילולי מאוד".
מעל המזל
ומה עם המיסטיקה שבאסטרונומיה? רועי מדבר בעיקר על ההיבט הפסיכולוגי. "אסטרונומיה זה הפסיכולוגיה של פעם. השמיים הם משהו שיכולים לעשות באמצעותו ריפלקציה. אנשים הסתכלו על השמיים וניסו להסביר את עצמם דרך השמיים, דרך סיפור שהם סיפרו. זו פשוט שפה שעזרה להם להבין את עצמם טוב יותר. אני מאמין שאנחנו נותנים לדברים משמעות ואז המשמעות פוגעת בנו חזרה. יש לי צד שמוכן להסתכל על מיסטיקה בצורה מדעית. מדברים על הירח שיוצר גאות ושפל ומשפיע על מים – הגוף שלנו מורכב מ־70 אחוז מים, בדיוק כמו העולם, אז לא מופרך שתהיה לכך השפעה גם עלינו. זה משהו יותר אנליטי ממיסטי".
לנטע יש ראייה מיסטית יותר שהיא מנסחת בזהירות: "אני כן חושבת שיש בזה משהו, יש משהו בתופעות של הטבע שמשפיעות על האדם. אדם נולד למשפחה מסוימת בזמן מסוים והולך במסלול שהתווה לו. הטבע משפיע עלינו מאוד, אבל כמו שאנחנו מכירים מהמקורות היהודיים שישראל הם מעל למזל – לאדם יש אפשרות להתרומם מעל לטבע ולשנות ולקבוע את גורלו. אני לא מוכן להישאר במקום שבו המזלות הכתיבו לי את הגורל – זה אולי הדבר הכי קלאסי של היהדות. 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה' – המעשים שלנו משנים את מה שנקבע מן השמיים בצורה פשוטה".
כיום נטע עובדת במרכז מצוינות בצלאל באופקים. "הקמתי מאפס מין בצלאל קטן באופקים, כמובן בליווי של המרצים מבצלאל. אני חושבת שקיימת הבנה בבצלאל, ייאמר לזכותם, שאם המקום הזה יהיה שייך רק להגמוניה התל־אביבית, מהר מאוד הוא יהפוך למשהו שלא רלוונטי לציבור הישראלי. בשנתיים האחרונות שבהן אני עובדת בבצלאל, אני רואה גם מבפנים את הניסיונות הכנים מאוד לגיוון ופתיחת השורות. גם אני, כמתנחלת, בהתחלה חשתי זרות גדולה בלימודים. התגובות סביב החתונה היו הכי הזויות, כי מה נראה לי שאני מתחתנת באמצע שנת לימודים? לא הגעתי ללימודים יום לפני החתונה, ואחת המרצות שהקריאה שמות סיננה: 'גם כן, החלטה משונה'. יש לי המון דוגמאות של סוגיות פוליטיות שעלו בכיתה שבהן הרגשתי שאין לי מקום בבצלאל, אבל היו מרצים שיכולתי ליצור איתם שיח סביב זה.
"בסוף השנה הראשונה הייתה לי שיחת סיכום עם אחת המרצות, מיכל היימן, והיא אמרה לי: 'אנחנו חושבות מאוד שונה ומגיעות מעולמות שונים מאוד, אבל תדעי שחשבתי עלייך בכל פעם שנסעת בדרכים. שאלתי את עצמי אם הגעת הביתה בשלום. דאגתי לך".
זה מרגש מאוד.
"כן. זמן לא רב אחרי השיחה הזו היא שינתה את תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק לתמונה של עהד תמימי רוכבת על סוס. אנחנו לא נראות שונה כל כך עם רעמת התלתלים שלנו, אז החלפתי את הפנים שלה לפנים שלי, את הרקע קישטתי בצבעי ישראל ושמתי את התמונה הזו בתגובות לפוסט שלה. נפגשנו במסדרון ונקרענו מצחוק. היה מקום לצחוק על זה ולדבר על זה, ואני חושבת שזה מה שיוצר את כל ההבדל – לראות שיש אנשים שחושבים שונה ממך".
ג'ון ג'ובסון, נזיר בודהיסטי בעל תחושה עמוקה של שליחות, הביא את האסטרונומיה להמונים, והפעיל בשנות השישים תצפיות רחוב וסדנאות שבהן לימד בחינם כיצד חובב דל־אמצעים יכול לבנות טלסקופ. הוא המציא סוג של חצובה קלה להכנה וטען שלא משנה מה גודלו של הטלסקופ, אלא כמה אנשים יתבוננו דרכו. "זה המוטו שלנו", אומרת נטע, "גם בעבודה שלי על הספר – אני שואפת כמובן להרוויח כמה שקלים על כל ספר, אבל המניע הראשוני היה שילדים ומבוגרים כאחד יתאהבו בשמיים, בדיוק כמו שקרה לנו".
