קסם של ארכיון ספרותי: לפתע עולה, מתוך דפים מצהיבים ונושנים, דמות מהפכנית, סוערת. שנים רבות שכבה כלואה בבית הסוהר של הזמן, והנה היא פורסת כנפיים ומקבלת חיים חדשים. זה בדיוק מה שקרה לאחרונה במכון "גנזים – אגודת הסופרים", כאשר הגיעה אלינו חבילה ובה כתבי יד שלא התפרסמו מעולם, של דורה אברהמית. אברהמית, סופרת, מהפכנית יהודייה צעירה מחוגי האנרכיסטים של תחילת המאה הקודמת, בת החוג הספרותי של יוסף חיים ברנר בלבוב של שנת 1907; אישה חזקה שגם בחייה האישיים וגם ביצירתה הקדימה את זמנה במאבק על חירותן ועצמאותן של נשים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לתשומת לב האיחוד האירופי: ככה עושים שלום במזרח התיכון
– הלם: בחדשות 12 "גילו" את סכנות הטיקטוק
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי
מי שהעבירו את הארכיון הם שניים מנכדיה: ניצה שחר ונחום (חומי) איתן. "בשבילנו היא לא הייתה מהפכנית. היא הייתה סבתא דורה שגרה איתנו בנהלל ועזרה לאימא שלנו כאשר אבא שלנו התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. רק כשגדלנו הבנו איזו אישיות היא הייתה", אומר חומי ינאי, יליד 1940. ולא סתם סבתא, מתברר, אלא גם בשלנית מעולה – נזכרת אחותו, ניצה שחר. "היא ידעה להכין מטעמים מכל שטות, מכל ירק שגדל בגינה. במיוחד אני זוכרת את קציצות התרד שלה. אנחנו היינו הילדים היחידים שאהבו תרד, בזכותה".
אחת מבנות הארץ האוהבות
דורה אברהמית נולדה ב־6 בינואר 1886 בכפר הקטן מונסטרישצ'ה שבאוקראינה (אזור קייב). בגיל 17 בערך עברה לאודסה, התקרבה לחוגים מהפכניים ואף השתתפה במהפכת הנפל של 1905, מה שהפך אותה למבוקשת בידי השלטונות. בחוגים אלה פגשה את בן זוגה מיכאל גולוכוב, אבי שלושת ילדיה. בשנת 1907 גרה עם בן זוגה בדירה משותפת עם י"ח ברנר – והידידות ביניהם נמשכה עד הירצחו ביפו ב־1921. תוך כדי בריחה מהשלטונות ונדודים ממקום למקום (וינה, פריז, חזרה לרוסיה) נולדו לה ולגולוכוב שלושה ילדים: לוי הבכור, יהודית (אימם של ניצה וחומי) ויוסף הצעיר.
לאחר שגילתה שמהפכנותו של גולוכוב מתבטאת גם בקשרים עם נשים נוספות, עזבה אותו ועלתה ב־1913 עם שלושת ילדיה לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשה, כנתינה רוסית, למצרים ומשם לרוסיה. בתום המלחמה חזרה לארץ.
במונחים של היום, דורה הייתה "אם יחידנית" בת 33 עם שלושה ילדים קטנים. איך תקיים את משפחתה? "היא הייתה אישה חזקה, יוזמת, עצמאית. בתחילה עבדה כתופרת, ואחר כך הקימה לה מעין עסק עצמאי, בית אוכל. בצריף קטן, ליד הסכר של דגניה, בישלה אוכל לפועלים של רוטנברג בתחנת הכוח בנהריים ולדייגים של הכנרת", מספר חומי ינאי.
בארץ ישראל החל מתגלה כישרון נוסף שלה, לצד המטבח. סיפורים קצרים ורשימות שחלקם התפרסמו ב"דבר הפועלת", ובעיקר הרומן "חיים" שהתבסס על חייה כמהפכנית צעירה ברוסיה. אברהם שלונסקי תרגם אותו מרוסית והוציאו לאור בהוצאת "כתובים" ב־1929. המבקר מ. שלאנגר (משה בן־מנחם) סיפר על התרשמותו בכתב העת "כתובים", מ־14 במרץ 1930:
בנשימה עצורה ולוהטת קראתי־בלעתי את קומץ העלים מספר חייה של ד. אברהמית בתרגום העברי הטוב של א. שלונסקי. ובגמרי את הספר לא הותר הקשר שרתם אותי במשך שעות רצופות לעולמה הפנימי של אישה־אם זו, עולם שכולו רגש, אידאלים, אהבה ואכזבה מרה… ואולם לא סיפור ספר המעשה כשהוא לעצמו כאן העיקר, כי אם אופן ביטויו. לא האמת הטרגית, כי אם האמת כפי שהיא נאמרת, שלא שמענוה עוד מפי אישה בספרותנו בפשטות טהורה כזו. מי הייתה האישה הנפלאה הזאת? מה מעשיה ומראה פניה כעת? מה מצבה ולבבה? ולמה, למה נשתתקה באמצע בשעה שנפשנו שואלת עוד ועוד?"
אברהמית ענתה ("כתובים", 10 באפריל 1930), ברשימה "דברים מעטים למבקר":
לשלאנגר אני רוצה לענות על "מי היא האישה הזאת?", לאמור: "כאן, כאן אני יושבת". בארץ קטנה ככף איש ונפלאה במאוד מאוד. היא פתחה לפני את שעריה… הנני אחת מבנותיה האוהבות אותה בכל מאודי… 'למה נשתתקה באמצע?'… ייתכן כי עוד אוציא ספר, כלומר: את החומר שנצטבר אצלי למן הגבול הצרפתי עד ארץ ישראל. משהו על חיי הארץ. אחר כך המלחמה העולמית שנשתרגה מסביב לכדור הארץ כנחש הדמים והכיש למוות כל מה שנזדמן בדרכו. אחר כך המהפכה הרוסית. ו־שוב ארץ ישראל.
רצתה להמשיך לכתוב, אך היו שלושה ילדים קטנים להאכיל. ניתן לשער כי טרדות החיים והפרנסה סחפו והרחיקו אותה משולחן הכתיבה. את זמנה העבירה ליד הסירים שבהם בישלה אוכל לפרנס את משפחתה. רק לימים, שבה והעלתה את סיפוריה במחברות כתובות רוסית.
את רוב שנותיה לאחר מכן, להוציא תקופות קצרות בחיפה, בירושלים ובקיבוץ אפיקים, חיה עם בתה יהודית ומשפחתה בנהלל, שם הלכה לעולמה ב־1975 בגיל 89, ושם נקברה.
הגיעה בגלל ברנר
"לא על רקע ציוני עלתה לארץ ב־1913", אומר חומי ינאי. "היא הייתה צריכה לדאוג לשלושת ילדיה, ובארץ היה ברנר שאותו הכירה מלבוב. כשהגיעה הוא היה בירושלים, שכב חולה בחדרו. הרבה לא יכול היה לעזור. היא עברה לחדרה והתחילה לעבוד כמבשלת. אלו היו הצעדים הראשונים. כיום נכדיה וניניה פזורים בכל רחבי הארץ. אחד הנינים שלה הוא עו"ד נבות תל־צור – בנה של רות תל־צור, נכדתה של דורה".
ספרה "חיים" אזל עם הופעתו לפני כתשעים שנה. זיכרונות וסיפורים ברוסית שכתבה נותרו חתומים במזוודה, שהתגלתה על ידי נכדיה אחרי מותה. שמה היה מוכר בעיקר לחוקרי ספרות שכתבו עליה בקשר לברנר, כמו נורית גוברין ויצחק בקון. אך נראה כי מבחינת הקוראים ירדה שכחה על יצירתה.
לפני כשש שנים שב ועלה שמה של דורה אברהמית בפני קהל הקוראים הרחב. הסופרת וחוקרת תולדות היישוב רות בקי קולודני, פרסמה מאמר גדול ב"הארץ" אודותיה. "דורה הייתה אישה מהפכנית בעלת תעצומות נפש ואומץ. כשקראתי את ספרה 'חיים' הבנתי שהייתה ממש פורצת דרך", אמרה לי רות בקי קולודני, כששאלתי אותה מה קסם לה ביצירה זו.
כעת הגיעו ל"גנזים" כתבי היד והמחברות שבהם כתבה את זיכרונותיה – ספר אוטוביוגרפי בשם "ילדות". מתוכם נביא לפרסום, בפעם הראשונה, פרק אחד:
הפחד שמא אין היא אמי האמיתית לא הרפה ממני. ומיד קמה בזיכרוני דמותו של אבא המנוח. נזכרתי כיצד פעם, זמן לא רב לפני מותו, הושיב אותי על ברכיו וליטף את ראשי. "צריך לתת לך ללמוד. אותך צריך ללַמד", אמר, ונאנח עמוקות.
מדי בוקר הייתה אימא מלווה אותנו מהבית למקום העבודה, ומזכירה ומשננת לי שילדה צריכה להתנהג יפה בקרב בני עֵשָו. והייתה מוסיפה: "את כבר אינך קטנה, הגיע הזמן שתביני…". "איני קטנה", חשבתי לעיתים קרובות.
מתי בעצם הופך אדם למבוגר באמת? מהו קצה גבול הילדות, שאליו דוחקים ומחזירים אותי בכל פעם שהמבוגרים משוחחים ביניהם? "אל תקשיבי, את עוד קטנה", היו אומרים לי לא פעם, "צאי מכאן!"
אבל בת כמה אני עתה? שאלה זו הייתה מציקה לי אף בלילות.
"אמא, בת כמה אני עכשיו?"
"נו, מה עוד יש לך צורך לדעת? בת כמה את!" הייתה אמא משיבה על שאלתי – שאלה של הבל כביכול – מורידה את עפעפיה על עיניה המעורפלות מרוב דמעות שנשפכו ללא סוף, ולאחר מכן עוצמת אותן לגמרי.
"אני כל כך רוצה לדעת! אמרי, אמא, מתי נולדתי?"… השאלה נותרה ללא מענה.
אמא נטלה לידיה פוזמק לסריגה, הזילה דמעה אחר דמעה ואמרה: "אוי לי ולמזלי הרע… הקיץ עומד להסתיים ולילדים אין מלבושים חמים לקראת הסתיו". נאנחה, והביטה בעיניה העצובות לתוך החלל…
"על מה היא חושבת? מדוע אין אמא אומרת לי מתי נולדתי?" שאלה זו הטרידה אותי ללא הרף.
ידעתי שהיא אוהבת אותנו, את הילדים. באהבה היא נותנת לנו, לילדים, לאכול. ברצון היא חופפת מדי יום שישי את ראשי במים ששלקה בהם קודם לכן אטריות. מֵי הקמח, לדברי אמא, הודות לעמילן שבהם, יפים לשערות ושומרים היטב על התסרוקת במשך כל השבוע, עד יום השישי הבא. והיא, אמא, פטורה מלטפל כל הזמן בשערותיי שהן, כמו להכעיס, עבותות מאוד. אני יודעת שאמא, אם גם רטנה משום מה בשעה שהיא קולעת בחוזקה את הצמה שלי (הייתי מרגישה את הצמה כמו בול עץ רטוב על גבי) בכל זאת התכוונה לטובתי, כדי שאני, ילדה גדולה, לא אתהלך פרועת שיער. אך מדוע אין היא אומרת לי בת כמה אני? אין לה, לילדה בגיל ההתבגרות, בשעה שהיא נשארת לבדה, דבר מציק מהמחשבה הנוקבת: "האמנם היא אמי? האם היא אשר ילדה אותי?"
פעם, ביום ראשון רגיל, כשהבאנו הביתה את שכר העבודה השבועי שלנו, ספרה אמא היטב את המטבעות בנות עשרים האגורות, שקעה מעט בהרהורים, הביטה למרחקים בעיניים פקוחות לרווחה כדרכה תמיד, פלטה אנחה עמוקה ואמרה בקול רפה: "אוי, ריבונו של עולם, למה הגעתי שילדיי, ילדים יהודים, רכים, עדינים, ילכו לעבודה פשוטה, קשה וגסה, ביחד עם שונאי ישראל…" אז השתתקה, כאילו האזינה למעמקי נשמתה, ושוב נטלה לידיה את הפוזמק.
כשהפוזמק בידיה הייתה אמא רגועה תמיד. נדמה היה כאילו היא מוצאת מנוחה לנפשה שעה שמלאכת כפיים מעסיקה אותה. כשעיניה עצומות למחצה היה אור פנימי משתקף בפניה. הקמטים שחרשו את פניה בלא עת היו נעלמים לאור הזוהר הפנימי הזה. עור פניה החיוור נראה חלק וצעיר מתמיד. ארשת פניה קרנה חיבה ורוך. אצבעותיה נעו במהירות הבזק, ולא נעצרו אלא רק כדי להחליק בהרגשת סיפוק את הסריג הבהיר או הכהה שהיה גדל והולך במהירות. ושוב הבריקו מסרגות המתכת שבידיה.
ברגעים כאלה היה לי רצון להתרפק על אמא, לחבקה ולנשקה, לגלות ולספר לה את כל המחשבות שהציקו לי, אך מעולם לא הגעתי לעשות כן. "אמא, אמרי – מתי נולדתי? בת כמה אני?"; "וכי למה לך לדעת זאת? אין לי כנראה מה לשמור בראשי אלא רק מתי נולדת ובת כמה את…".
"היזכרי, אמא, חשבי ותזכרי!"
הפחד שמא אין היא אמי האמיתית לא הרפה ממני. פחד זה תקף את כל ישותי ולא נתן לי מנוח. "האם אמא היא אמי החורגת?" חשבתי בייאוש, ומיד קמה בזיכרוני דמותו של אבא המנוח. ראיתי אותו כמו ברגעים שהיה מביע לנו, לילדים, את רוב אהבתו. נזכרתי כיצד פעם, זמן לא רב לפני מותו, הושיב אותי על ברכיו וליטף את ראשי. "צריך לתת לך ללמוד. אותך צריך ללַמד", אמר, ונאנח עמוקות.
תקפו אותי געגועים אל אבי המנוח, וכאילו איבדתי לרגע את שיווי המשקל, מליבי התפרצה הקריאה: "אמא, אמא!"
"המתיני רגע! מה זה החוורת כסיד?" התרגשה אמא וסיפרה: "היה זה כנראה באותו יום עצמו כאשר 'הם', בני עֵשָו, התאספו ליד הנהר הקפוא כדי לקדש את המים. חג כזה יש להם. כן, בוודאי. זה היה בדיוק אז", נזכרה אמא והמשיכה:
"הייתי לבדי בבית. אביך עליו השלום נסע לאיזה יריד, בתקווה שאם ירצה השם ירוויח משהו. סבתא הלכה לבקר אצל אלמנת מבשל היי"ש, ששני איכרים עינו אותו עד מוות והטילוהו אחר כך לתעלה… מפני שהוא, כנראה, סירב להשקותם יי"ש בחינם. הילדים הגדולים, חיה ויעקב, הלכו אל ה'חדר'. הייתי לבדי. והנה תקפוני חבלי לידה, חבלי לידה ממש, וכעבור רגעים ספורים – את נולדת. בעלת הבית, האיכרה, מֶלַניה, עזרה לי. אחרי כן באו גם שכנים מאחינו היהודים. כן, כן, משמע שמאז עברו כבר… שלוש עשרה שנה. ואל יהי הדבר קל בעינייך, שלוש עשרה שנה! היית תינוקת – ממש זהב טהור. הייתי לועסת בפה שלי פרוסת חלה, אם נשארה משבת, ביחד עם מעט סוכר, ונותנת לתוך פיך, ואת – היית שוכבת ומוצצת, יום תמים. ואף הגה אינו יוצא מפיך, כאילו אין כלל תינוקת בבית. ילדה זהב – לא כמו היום, להבדיל…".
אמא יקרה! עברו עוד הרבה ימים – טובים ורעים לסירוגין – עד שנודע לי שהחג הנוצרי של קידוש המים נקרא "חג הטבילה", והם חוגגים אותו ביום השישה בינואר. לכן, אם לפני שנה הייתי בת שלוש עשרה והיום הוא השישה בינואר של שנת 1900, הרי לא קשה לחשב ולהגיע לתאריך הנכון – 6/1/1886.
