ייחודו של ספר דברים אומר פרשני

ספר דברים הוא חידה. חלק מהתורה, אך שונה מהותית משאר החומשים. יש בו נאום ארוך של משה, שבו הוא חוזר לכאורה על הידוע זה מכבר, משנן ומחדד. אבל מצד שני, הסגנון אחר, פרטי הסיפורים והמצוות שונים, הסתירות מרובות, והאווירה המלווה את הספר כולו מעצבת תפיסת עולם אחרת מזו שעולה בשאר התורה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עם שני פתרונות לתקציב, אופציית הבחירות עדיין רלוונטית
– המתווה המתוכנן: העלאה של הממתינים וסגירת המחנות באתיופיה
– מי אתם מדביקי העל של הקורונה?

מה פשר תופעה זו? באופן גס אפשר לומר שחז"ל – וכך גם דרך המלך אצל פרשני ימי הביניים – ביקשו לגשר בין ספר דברים לחומשים הקודמים לו, לחבר בין הפרשיות, למצוא הרמוניה וסינתזה. לעומתם, ביקורת המקרא הקלאסית הפכה את הקשיים הללו לנקודת מוצא להנחות היסטוריות, וספר דברים הפך להיות אבן פינה לשיטת הביקורת בכלל, ולתיאור התפתחות הדת הישראלית.

הרב ד"ר תמיר גרנות, ראש ישיבת אורות שאול וחבר מוערך, הקדיש ספר ארוך, כ־900 עמודים (!), לביאור חומש זה ולניסיון להגדיר את מגמות העל שלו. הוא מציע תיאוריה כוללת בנוגע למשמעותו של ספר דברים, אשר עולה מתוך קריאה מדוקדקת של הסיפורים, המצוות והנאומים. ניכר שהרב גרנות ניגש אל ספר דברים ללא הנחות מוקדמות – היסטוריות, אידאולוגיות או פרשניות. הוא מבקש להאיר את אופיו של הספר ואת מגמתו מתוך הקשבה לפסוקים עצמם, ומתוך אימוץ ההקשר הספרותי וההיסטורי שעולה בספר עצמו – באופן ישיר או עקיף. משה הוא הדובר; המסגרת היא נאום שיש לו קווי סגנון ותוכן אחידים; הלשון היא ישירה וכאילו נאמרת בהווה; הזמן הוא פרידת משה מעם ישראל שעה קלה לפני הפיכתו לעם בארצו, ועוד.

המאפיין המרכזי לקריאה החדשה שמציע בפנינו הרב גרנות הוא הניסיון להציב את תפיסת העולם התיאולוגית והחברתית שבבסיס הסיפורים והחוקים הבאים בספר דברים. כלומר, לפנינו הצעה מקיפה לתפיסה עקרונית של חידושו של חומש זה, ולא רק פירוש מקומי לכתוב זה או אחר. נקודת המוצא של הספר היא שיש לבחון את ספר דברים כבעל אמירה שלמה ומגובשת, השונה מספרי התורה האחרים. דווקא כך אפשר לחשוף את מגמתו הייחודית, ואת הסיבות להשפעתו הדרמטית על אמונת ישראל ועל הפילוסופיה הדתית והמוסרית שלו.

מרחב אנושי

אז מהי אפוא תפיסתו הייחודית של ספר דברים? אפשר להצביע על שני מוקדים מרכזיים שעולים לאורך הספר, שיש להם נספחים וגרורות נוספים. ראשית, אפיון מערכת היחסים שבין א־לוהים והאדם מקבל תפנית של ממש בחומש דברים. במקום נוכחות א־לוהית ישירה ודומיננטית בעולם ובחייו של האדם, מציע ספר דברים מרחב אונטולוגי ואנושי הקיים לעצמו. הזיקה בינו ובין הא־לוהי נוצרת מתוך התקשרות דתית־מוסרית, שמילות המפתח שלה הן: אהבה, הליכה בדרכי ה', תורה ומצווה.

מקום מובהק שדבר זה בא בו לידי ביטוי הוא בתפיסת מקומו של המקדש־המשכן במחנה ישראל. מהחומשים הקודמים עולה שהמרחב המקודש הוא המשכן התחום בגבולות בתוך מחנה ישראל. שם השכינה שורה, ולמשל, מצווֹת האכילה השונות נקשרות בחומשים אלו עם הבאת הקורבנות למרחב מקודש זה. בוויקרא יז יש אף איסור לשחוט בעלי חיים ולאוכלם מחוץ למשכן, והרוצה לאכול בשר צריך להביאו כקורבן זבח שלמים ורק אז הוא מוזמן לאוכלו. לעומת זאת, ספר דברים מניח שבמקום המקדש מצוי רק "שמו" של ה', ואין מדובר בנוכחות של ממש.

דווקא הספר שדורש את ריכוז הפולחן במקום אשר יבחר ה', הוא גם הרואה את מימוש העולם הדתי כמתרחש בארץ כולה. לפי ספר דברים יכול אדם לאכול בשר בכל מקום אם תאווה נפשו לכך, ועל כן יש מצוות שמסדירות אכילות אלו, שאינן קשורות במשכן. לשון אחרת, ספר דברים מניח את קיומם של חיים נורמליים, חיי חול, שיש להסדיר גם אותם כחלק מהברית עם ה' והעמידה מולו. את המרחב המקודש מחליפה בספר דברים התורה: מצוות וחוקים. כאן יש לציין כי גם במחקר המודרני, דרך המלך היא לראות את היחס להשראת שכינה כאחד ממוקדי "הוויכוח" שבין ספר דברים לחומשים הקודמים לו, אך גם קולות אחרים נשמעים לעיתים בהקשר זה.

הדבר בא לידי ביטוי גם באפיון החוויה הדתית. במעמד הר סיני המתואר בספר שמות ראו אצילי בני ישראל את "תחת רגליו" של ה', וכל ישראל זכו לראות את כבוד ה' שהוא "כאש אוכלת בראש ההר" (שמות כד). קרבת א־לוהים זו שעונה על תודעת נוכחות א־לוהית בתוך המציאות עצמה. תודעה דתית זו מומרת בספר דברים בתביעה לשמוע בקול ה' וללכת בדרכיו. אדרבה, בספר דברים מוזהר העם: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (ד, טו).

 קרוב לקרקע

שנית, האחריות לניהול החברה עוברת בספר דברים אל החברה עצמה. הדבר בולט במיוחד בהלכות מדינה; סדרי שלטון ומערכת משפט, דיני מלחמה ועוד, פורצים בספר דברים. גם כאן טוען הרב גרנות שהדבר קשור בתפיסה ייחודית של הספר: בחומשים הקודמים ההנחה הייתה שה' שורה בתוך המחנה, הוא שפותר את מצוקות העם, וה' יילחם לישראל והם יחרישון. בחומשים הקודמים אין פוליטיקה ארצית כי ה' הוא מלכם של ישראל.

בספר דברים, לעומת זאת, עם ישראל נדרש להנהיג את עצמו, אך עליו לעשות זאת על פי התורה. הרוצה לדעת את דבר ה' לפי ספר דברים לא נצרך להתגלוּת, אלא נדרש לפנות אל התורה ולראות מה כתוב בה. הוא יכול גם ללכת אל השופטים שיהיו בימיו, והם שיורו לו את שעליו לעשות, אך כל זאת על פי הכללים שניתנו בתורה. דבר זה קשור בהעצמת מקומו של האדם – היחיד והחברה – גם במחיר "הרחקת" א־לוהים מהמציאות.

מעמדו החדש של האדם על פי ספר דברים בולט במיוחד באופן כריתת ברית ערבות מואב. ברית זו, המפורטת בשלהי חומש דברים, נותנת מקום רב לאדם; הוא הכותב את הלוחות והוא המייסד את הברית, והשבטים כולם עולים על הרי עיבל וגריזים. לעומת זאת, ברית סיני, המתוארת בספר שמות, מתארת את פריצת ה' למציאות – הוא היורד אל ההר, ורכיב ההתגלות מהותי לברית סיני; ה' הוא הכותב את הלוחות, והוא המייסד את הברית; הוא שהשמיע את עשרת הדברים, ורק משה עלה אל ה' כדי לקבל את הלוחות ונכנס אל תוך הענן, הכי קרוב אל השמיים שיכול אדם להגיע. בברית ערבות מואב הלוויים הם הקוראים את חוזה הברית, בעודם עומדים בעמק שבין שני הרים. הכי קרוב לארץ שאפשר.

סתירות הופכות לדיאלוג

גם בהקשר זה, אי אפשר לנתק בין המדיה למסר, ולטענת הרב גרנות – בעקבות דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין – לא במקרה ספר דברים יוצא מפי משה. הפרספקטיבה האנושית נותנת את אותותיה בעיצוב הסיפורים הבאים בספר, ובדגש המלווה את המצוות השונות הנזכרות בו. והנה, ספר זה יוצא מפיו של אדם ולא מפי הגבורה; "כל מפגש בין האלהי לאנושי מייצר יחסי גומלין ייחודיים אשר נובעים מהמתח בין שני הקטבים. בספרי התורה הראשונים מודגש יותר המשקל של הקוטב האלהי. בספר דברים עולה מעמדו של הקוטב האנושי" (עמ' 14).

עמדה זו כבר משרטטת את יתרונו הגדול של הספר שלפנינו. קורא ספרו של הרב גרנות יחוש שלפניו תפיסת עולם רחבה, מקיפה, שכל פרט בה מעצב אותה וגם מהווה תוצאה שלה. מתברר לפתע עד כמה שינויים מגוונים שמלווים את הקורא לאורך קריאתו בחומש דברים, קשורים כולם בתפיסה עקרונית אחת, המגדירה את אופיו הייחודי של חומש זה.

אף שהרב גרנות עומד שוב ושוב על ייחודיות ספר דברים, הוא רואה בכך השלמה הכרחית לחומשים הקודמים, ובכך הסתירות הופכות לדיאלוג; השינויים הופכים להיות הזמנה למבע מורכב של המציאות הדתית. עם זאת, קשה להכריע מתוך קריאה בספר מה עמדת מחברו ביחס לשאלה ההיסטורית שמלווה את העיון בספר דברים. האם הוא מאמץ את שיטת התמורות המסקרנת, שהוצעה לאחרונה בידי רבנים בישיבת מעלה גלבוע? האם הוא מאמץ את שיטתו של הרב ברויאר ז"ל, ורואה זאת כבחינות שונות?

מהמבוא לספר עולה שלדעתו אין צורך לא בכך ולא בכך, מפני שספר דברים מעיד על עצמו כמי שנאמר מפי משה ולא מפי הגבורה, כך שמסגרת העלילה שלו מציבה אותו בנפרד משאר החומשים. לפיכך, גם קריאה הרמונית ורציפה של התורה תוביל למסקנה שהספר חריג וייחודי. אך כמובן, אין די בכך כדי לבאר את הסתירות שבין החומשים, שיש מהן הנוגעות בפרטי הלכה ויש מהן הקשורות בתפיסת עולם רחבה. בין אם כך ובין אם כך, ברור שאין הוא מחפש למצוא קריאה מפשרת והרמוניסטית של החומשים, אלא להעמיד את הקורא דווקא על המאפיין הייחודי של חומש דברים.

הקריאה בספר היא חוויה של ממש, כאשר פרטים שונים נשזרים יחדיו והופכים לחלק מתמונה רחבה ובעלת משמעות. כנראה בשל גודלו של הספר, לצד הפרשיות שזוכות לעיון יסודי ומקיף, פרשיות אחרות מסתפקות בסקירת־על בלבד. דווקא משום שלפנינו יצירת מופת, לעיתים יתאכזב הקורא למצוא שבכמה מן הפרשיות קיצר המחבר. גודלו של הספר השפיע אולי גם על כך שהתובנות העולות בו בוקעות מתוך מפגש המחבר עם הכתוב עצמו, ואין בו שיח עם דיונים אחרים שנעשו על ספר דברים ועל מגמתו. בכל מקרה, לקוראים מובטחת הנאה צרופה מקריאת הספר, שיש בו שאר רוח שבוקע ועולה מקריאת פשט וניתוח שקול של הכתובים עצמם, והוא מוביל למפגש רענן עם ספר דברים.

פרופ' יונתן גרוסמן מלמד במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת הרצוג

דברים
אמונה, אדם, עם
תמיר גרנות
מגיד, תש"ף