על הפוסטר של קומדיית הריגול הבריטית החדשה "סוכן חשאי" מופיעים כוכב הסדרה דיוויד שווימר ויוצר הסדרה (ושחקן המשנה) ניק מוחמד משני צדדיו של קיר, מדביקים אליו את האוזן במבט מרוכז. בצידו של שווימר יש דגל אמריקני מוגזם – סמל לרקע התרבותי המצועצע שלו, בעוד אצל מוחמד ישנם כלי ריגול מתקדמים – שוב, רמז דק עד מאוד. המסר הכללי אמור כמובן להיות "תראו, הם מנסים לפענח מה קורה זה אצל זה כי זו סדרת ביון, אבל זה נראה אבסורד כי זו קומדיה!" – אבל מי שצופה בכמה פרקים יקבל מסר קצת שונה: שתי הדמויות המרכזיות נדחפות אל אותו קיר בנואשות, בניסיון להבין מה לעזאזל הן רוצות להוציא מהסדרה הזו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רק ככה: רותם בן–מויאל יוצא מהאינסטגרם ומכין לכם כריך שמח
– קלישאות החוצה: "אמא מחליפה" בשיעור על אנושיות ולב פתוח
– בוגי יעלון איבד את זה
שווימר מגלם את ג'רי ברנסטיין, סוכן NSA אמריקני שמסופח למחלקת סייבר בריטית. המחלקה מלאה בשלל דמויות צבעוניות לכאורה – הבוסית הקפדנית קריסטין קלארק וצוות ההאקרים שתחתיה, שאת כולם ניתן לסכם במילה אחת: מוזרים. לכאורה יש כאן קרקע פורייה, אם כי לעוסה מעט, לקומדיה. למרות הכתיבה העצלה של הדמות, שווימר עושה עבודה מצוינת בגילום של ברנסטיין כאמריקני מתנשא שמסתכל על בעלי הברית שמעבר לים כנחותים לחלוטין וישר מנסה לעשות הכול כדי למקם את עצמו בראש הפירמידה, זאת למרות טוויסטים צפויים מקילומטרים מהעבר שלו שמתגלים די מהר.
16 שנה עברו מאז ש־NBC סוף־סוף שמה קץ ל"חברים", ואין ספק ששווימר השתבח בזמן שחלף. אחרי שבדקות הראשונות מציגים לנו את החיים האפורים עד מוות שבמחלקת הסייבר הבריטית, שווימר ממש זורח ברגע שהוא מופיע על המסך. וזה לא בגלל הכתיבה, ששוב, אפשר לקרוא לה ממוצעת במקרה הטוב, אלא מתפרץ בכל דרך: מהאופן שבו הוא נושא את עצמו ועד תזוזות העיניים כשהוא מתנשא, מבלף ובאופן כללי מתנהג כמו אפס. הנער רוס גדל והפך לשחקן של ממש.
חבל שאין לו עם מה לעבוד. אחרי כמה פרקים של "סוכן חשאי", אפשר להכריז בוודאות שהדמויות והעלילות לעוסות יותר מציפורניים של נער חרדתי בשעה האחרונה של בגרות במתמטיקה. ברנסטיין הוא, כמובן, קולני, חסר טיפת מודעות עצמית, ובעל חושים גזעניים מתקדמים. כדי להמחיש לנו עד כמה האמריקניות שלו היא אמריקנית, סצנה בפרק הראשון מציגה אותו עומד מול מראה ומכריז "יו־אס־איי!" כדי להכין את עצמו לשיחה. כן, ברור. אנחנו מקבלים בדיחות על מדפסות שלא עובדות (כי בכל זאת, קומדיה משרדית), עלילה שלמה על שקרים ובדיקות פוליגרף (כי לא כילינו את הבדיחות בז'אנר הזה כבר בשנות התשעים), והרבה יותר מדי מצבים שהם מספיק לא מציאותיים כדי לעורר תהייה ולא מספיק מצחיקים כדי להשכיח אותה.
אם זה עוד לא היה מספיק ברור, הבעיה טמונה בכתיבה. הרעיון הכללי של הסדרה הוא טוב ובעל פוטנציאל. הכיוון הכללי של הדמויות – ברנסטיין האמריקני המוגזם, קלארק הרצינית והקשוחה, ג'וסף (בגילומו של מוחמד) שברור שהגיע לתפקיד רק מכיוון שהוא בן מיעוטים ומפתח חברות משעשעת עם ברנסטיין – מעניין מספיק כדי למשוך את הצופה. אפילו העלילות, עצלות ככל שיהיו, היו יכולות לעבוד עם תסריטים מושחזים יותר. אבל זה לא קורה. שוב ושוב אנחנו רואים מצבים שנבנים לכיוון בדיחה או סיטואציה קורעת – ואז פשוט מפספסים את הפאנץ'. הפרקים עצמם גם לא זורמים טוב, והחיבורים בין סצנות שונות נראים לעיתים קרובות כפויים וממש לא טבעיים. גם הדמויות עצמן, בעלות פוטנציאל ככל שיהיו, פשוט לא עובדות כמכלול.
טוב שדיוויד שווימר חזר לעולם הקומדיה. טוב שעדיין מנסים להפיק סדרות ביון אבסורדיות. בעולם של חצאי־קומדיות (המכונות בלעז dramadies) וקומדיות עם הרבה יותר מדי פוליטיקה, משמח לדעת שיש מי שעדיין שואף לייצר משהו קצת אולד סקול. אבל מסדרות כמו "סוכן חשאי" אי אפשר לצפות לישועה.
סוכן חשאי, yes
