10
Clint Eastwood – Gorillaz (with Snoop Dogg) Live at Glastonbury 2010
דיימון אלברן, סולן בלר, עם פרויקט הקומיקס המוזיקלי שלו גורילז, מגיע לפסטיבל המפורסם ביותר באנגליה – גלסטונברי. ערבוב של היפ־הופ עם אלקטרוניקה והרבה שיק, כמו שאלברן יודע לתת בכל דבר שהוא נוגע בו. אם זה לא מספיק, אל הבמה מגיחה בהפתעה אחת הדמויות הכי חשובות בתחום ההיפ־הופ – סנופ דוג. מהאירועים שאתה מסתכל עליהם ומקנא במי שהיה מולם באותו רגע.
9
Boemian Rhapsody – Queen with Elton John and Axl Rose Freddie Mercury Tribute 1992
קשה להרכיב רשימה כזאת בלי לבקר באחת ההופעות הכי זכורות בהיסטוריה של הרוק והפופ בעולם: המופע לזכרו של פרדי מרקיורי. החיבור של אלטון ג'ון, עם ההוד וההדר הבריטי שלו, לפרא אדם כמו אקסל רוז מגאנז אנד רוזס, כדי לבצע את רפסודיה בוהמית תחת ההשגחה העליונה של חברי להקת קווין, יצר ביצוע שממחיש למה יש דברים שרק מופעי אצטדיונים יכולים לגרום להם לקרות.
8
Layla – Eric Clapton MTV Unplugged 1992
אחת המהפכות שהתרחשו בשנות התשעים הייתה החזרת האקוסטיות אל המגרש דרך מופעי האם־טי־וי. אחד המפורסמים שבהם היה של אריק קלפטון, מהגיטריסטים הגדולים שהדור שלנו ראה על במה. באופן בלתי מוסבר קלפטון מצליח במקביל גם לייצר חיבור טבעי וגם פער בלתי נתפס בין מה שהאוזן והבטן מקבלים בביצוע המקורי והחשמלי של השיר הנהדר הזה, ובין גרסת האנפלאגד בהופעה שביצע בגיטרה קלאסית.
7
Born In the USA – Bruce Springsteen Live 1985
לא בטוח שיש עוד אמנים שבמשך שנים רבות כל כך כל עלייה לבמה נראית כאילו היא הפעם הראשונה בשבילם. רשימה כזאת בלי הפרפורמר הכי טוטאלי ברוק היא בלתי אפשרית. כאן מדובר בהמנון אלטרנטיבי לאמריקאי כחול הצווארון שספרינגסטין מזיע בסינרגיה מופלאה עם האי סטריט, להקת הליווי הקבועה שלו.
6
National Anthem of the USA – Jimi Hendrix Woodstock 1969
על המקום של הפסטיבל הזה בתולדות עולם ההופעות החיות והמוזיקה אין צורך להרחיב, אבל בתוכו היו כמה רגעים שההילה סביבם ממשיכה לחנך דורות של מוזיקאים עד היום. גם חמישים שנה אחרי וודסטוק, הבחירה של הנדריקס לבצע את ההמנון האמריקני על הגיטרה שלו בווירטואוזיות, לנסר אותו דק־דק עם כל המשמעויות שהוא מביא איתו, היא רגע בלתי נתפס במקוריות ובאומץ שלו, ששנים אחר כך אלפי גיטריסטים עוד ינסו לחקות ללא הצלחה.
5
God is a DJ – Faithless V Festival 1999
רגע לפני המעבר לשנות האלפיים, העולם המוזיקלי עבר מהפכה וההגמוניה עברה בהדרגה מהגיטרות והתופים אל המחשבים, הסמפלרים ועמדות הדי־ג'יי. זה אחד השירים שהפך לפרזנטור של התקופה הזאת והגדיר נהדר מי השולטים באותה תקופה. מדהים לראות (ולשמחתי גם זכיתי לחוות) ביצועים של פיית'לס על במה, כשהם מערבלים את העבר ואת העתיד למסיבה אחת גדולה בצורה שאי אפשר להישאר אדיש אליה.
4
Brothers in Arms – Dire Straits Live at Wembley 1985
כשאחד השירים המושלמים בהיסטוריה של בלדות הרוק מגיע אל הבמה אי אפשר שלא לפחד שמשהו שם יתפספס. מצד שני, כשמארק נופלר, הגיטריסט האגדי של דייר סטרייטס ומנהיג הלהקה, מחזיק גיטרה ביד מול מאה אלף אנשים בקהל, רק ניצוצות של חשמל יכולים לצאת מזה. ביצוע של יותר משבע דקות שבהן הגיטרה ממש מדברת, בוכה ומנהלת שיח משולש עם הקהל ועם שאר ההרכב, כשמה שנותר למי שצופה זה רק לשבת, לבהות וכנראה גם לבכות.
3
The Man Who Sold the World – Nirvana MTV Unplugged 1993
השיר המקורי בכלל של דיוויד בואי, הביצוע אמנם אקוסטי ולא באמת מייצג את גיטרות הגראנג' ואת הדיסטרושן של נירוונה. למרות זאת, בשורה התחתונה הבחירה של הלהקה נחשבת עד היום לרגע מכונן. ביצוע מדכדך ומהפנט עם כל כך הרבה סמליות בתקופת שירת הברבור של קורט קוביין, רגע לפני שהחליט להיפרד מהעולם וקבר ביחד איתו את אחת הסצנות החשובות של שנות התשעים.
2
Moby Dick – Led Zeppelin Live at Royal Albert Hall 1970
יש לא מעט שירים של לד זפלין שהביצועים החיים שלהם הם מופע שלם ומהפנט של טכניקה ורגש, כיאה להרכב שכל אחד מהחברים בו נחשב לעילוי בתחומו. בהופעה המיתולוגית ביצעה הלהקה את "מובי דיק" עם סולו תופים של ג'ון בונהם שנמשך עשר דקות ולא תוכלו להוריד ממנו את העיניים. תזכורת למה גם כמעט שלושים שנה אחרי מותו, בונהם הוא מי שעיני כל המתופפים בעולם הלהקות עדיין נושאים אליו עיניים.
1
Love of My Life – Queen Live at Wembley 1986
הנטייה עם קווין – אולי להקת ההופעות הגדולה בהיסטוריה – היא כמובן ללכת למופעי ההתרמה לייב אייד המפורסמים, שגם שוחזרו בסרט הנהדר "רפסודיה בוהמית" והיו מסמלי ההופעות הכי גדולים של שנות השמונים. בתחרות מול ביצועים מדהימים של We Will Rock You, שיר שבעצם נולד בהתאמה למופעים כאלה, הלב בחר בסוף בביצוע לשיר האהבה היפהפה הזה ב־1986 באצטדיון ומבלי. חצי מהשיר הקהל מבצע לבד עם הגיטרה של בריאן מיי, ואליהם מצטרף פרדי מרקיורי לסינתזה מוזיקלית מופלאה שבין קהל לפרפורמר מושלם כמו שרק הוא ידע להיות.
