1. אנחנו נפגשים בשעת צהריים מוקדמת ושמשית, בשדרות בן־גוריון בתל־אביב. היא מגיעה מבדיקה מחרידה אצל רופא השיניים שלה. אין מנוס. בקרוב יעקרו לה שן בינה. ככה היא אמרה. ואני מגיע מפגישה מחרידה במשרדי תאגיד השידור הציבורי. האנשים שאחראים על הסדרה החדשה שלי לא מרוצים מהמסמכים ששלחתי להם. אז בינתיים הצילומים בהקפאה. עד להודעה חדשה.
המחשבה הראשונה שלי, כשאני רואה אותה מרחוק, היא שהיא אישה יפה. לא יפה במובן של יופי. כלומר, גם. אבל בעיקר יפה במובן של ההתנהלות. של הנוכחות. של הביטחון שבו היא צועדת ברחוב. במין נחישות מרהיבה, של רוקיסטית מהניינטיז. כשאנחנו נפגשים ומתחילים לדבר, אני מרים את משקפי השמש למצח. כדי שהיא תרגיש בנוח. כדי שהיא תראה שבאתי פתוח. שבאתי להביט. אבל היא נשארת עם המשקפיים שלה על העיניים. לאורך כל הריאיון. ומאז ועד עכשיו לא ראיתי לה את האישונים.
היא מזמינה קפה הפוך. אני מזמין מיץ תפוזים וכדור שוקולד אחד. היא מתעקשת לשלם. אני מסכים בשמחה. אנחנו לוקחים את הקפה והמיץ ומתיישבים על ספסל בשדרה. רביטל מציעה שנתחיל מקווי המתאר שלנו. סתם. שיהיה סדר. קודם אני מציג את עצמי. אני בן שלושים. נשוי לשירה. אבא של חיה. גר בתל־אביב. מתגעגע לירושלים. מתעסק בקולנוע ובספרות. היא בת שלושים ושמונה. נשואה לנדב. אמא לחמישה ילדים. גרה בכפר הרא"ה. פעמיים־שלוש בשבוע היא ממלאת אולמות עם מופע הסטנד־אפ החדש שלה. ובין לבין היא מייעצת לסטימצקי, ומעלה תכנים לעמוד הפייסבוק המטורף שלה, שמספר עוקביו גדול ממספר המנויים לעיתון בו אנו כותבים.
לפני חצי שנה בדיוק נקראתי להחליף אותה. היא והטור השבועי שלה יצאו אז לחופשת לידה. ואני שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי, לכתוב מילים שייגעו באנשים. כשחופשת הלידה הסתיימה, ורביטל חזרה, שלחתי לה הודעה בווטסאפ. הלו רביטל, כתבתי. כאן יאיר אגמון. רציתי לברך אותך על שובך למוצש. ולהודות לך על ההזדמנות שקיבלתי בזכותך. רביטל ענתה, בכיףףףףף, ככה, עם חמש ף. ומיד הוסיפה, אשתדל ללדת יותר.
2. אנחנו מרכלים קצת על האנשים ממוצש שאיתם אנחנו עובדים. האנשים שאחראים על הטורים שלנו. הייתי שמח לכתוב כאן מה בדיוק ריכלנו, אבל אני לא אידיוט. אחר כך רביטל מציעה שנתקדם לשלב הרציני של הריאיון. אני מסכים שזה רעיון טוב. אבל בדיוק אז הטלפון שלי מצלצל. זה יוסי, הצלם. הוא הגיע אלינו כדי לצלם אותנו משוחחים זה עם זו. אני מסביר לו איפה אנחנו יושבים. יוסי אומר, אני מגיע עוד שתי דקות, ומנתק.
רביטל שואלת אותי אם אני רוצה להקליט את השיחה שלנו. אני אומר לה שבדרך כלל בראיונות אני לא מביא ציטוטים מדויקים ומנסה להעביר במילים את הרושם שאני מקבל מהאדם שמולי. כל יצירה דוקומנטרית היא אימפרסיה. כל אימפרסיה היא חוויה לא אובייקטיבית. אז למה להתנגד לזה ולהקליט. למה לא ללכת עם זה. חוץ מזה. אני שונא לתמלל.
יוסי מגיע אחרי שתי דקות. הוא קצת דומה לשלום חנוך. יש לו עיניים טובות ותלתלים לבנים. הוא מוציא את המצלמה, מכוון אותה לעברנו, ומצלם אותנו יושבים על הספסל ומדברים. אני קצת נבוך מהרגע הזה. אבל רביטל מביטה במצלמה ברוגע ובקור רוח. היא לא נבוכה בכלל.
יוסי מבקש שנקום ונצעד בשדרה תוך כדי שאנחנו מדברים. אני חושב לעצמי. עוד לא התחלנו את הריאיון. אני לא מכיר אותה בכלל. ועכשיו אני צריך לעשות כאילו. יוסי ממקם אותנו ופוקד עלינו להתחיל ללכת ולשוחח. אנחנו הולכים. ואז חוזרים להתחלה. הולכים. ואז חוזרים להתחלה. ושוב הולכים. ושוב להתחלה. עד שיוסי מרוצה.
אחר כך הוא לוקח אותנו הצידה, לרחוב צדדי. הוא צריך לצלם אותנו על רקע לבן. יוסי, אני אומר לו. זה לא מתאים עכשיו. צילמנו מספיק תמונות. אני ורביטל צריכים לשוחח. ולא נשאר לנו הרבה זמן. אבל יוסי לא פראייר. הוא מחייך חיוך עדין, שולף את הפלאפון מהכיס, ומראה לי מייל ששלחו לו האנשים ממוצש שעליהם ריכלנו, ממש לא מזמן. אתה רואה, זה הם שביקשו ממני, הוא אמר. ואני הנהנתי בצער, וחשבתי, לא תלך רכיל בעמך.
3. יוסי החמוד מחפש קיר לבן בתל־אביב. התלתלים שלו מתבדרים ברוח, ואנחנו צועדים אחריהם, וממשיכים לדבר. אני שואל את רביטל על סטימצקי. גילוי נאות – אני שונא את סטימצקי. הם לא הכניסו את הספר האחרון שלי למבצעים. וספר שלא נכנס למבצעים הוא ספר שאף אחד לא קונה. אני יודע שרביטל עובדת בסטימצקי. כבר שנים רבות שהיא אחראית על סידור החנויות, ועל חלוקת המבצעים. זאת עבודה שהרבה אנשים היו חולמים לעבוד בה. גם אני הייתי חולם לעבוד בה. גילוי נאות – אני מקנא בה בהקשר הזה.
רביטל מחייכת. הייתה לי רק עבודה אחת בחיים, היא אומרת. באתי לסטימצקי כמוכרת. הפכתי לאחראית משמרת. למנהלת של חנות. מנהלת של אזור. נכנסתי להנהלה הראשית. ומפה לשם הפכתי לאחראית על כל מערך הקניינות של הספרות העברית ברשת הענק. זה תפקיד מדהים. אבל ממש לא מזמן עזבתי אותו. חלאס. אני רוצה להיות עצמאית. עכשיו אני עובדת שם כפרילאנס. מייעצת פה ושם.
אני רוצה לשאול את רביטל על סטימצקי. איך זה עובד. למה הספר שלי לא התקבל למועדון המבצעים. אולי היא יכולה לזרוק מילה ולהציל אותו מחרפת הנשייה. אבל יוסי מרים את היד וקורא לנו. הנה. הנה. בואו. מצאתי קיר לבן. אני מדחיק את הכעס בבטן. קודם רביטל מצטלמת. יוסי מבקש ממנה לעשות כאילו היא מושכת בחבל. אני הייתי מתפדח. לעמוד ברחוב ולמשוך בחבל דמיוני. אבל רביטל זורמת. היא שולחת ידיים לאוויר, ואוחזת בחבל. אני מסתכל עליה ועל יוסי, שנראים כל כך מבסוטים, וחושב, עוד מעט תורי.
יוסי קורא לי. אני עומד נבוך מול הקיר הלבן. שולח ידיים לחבל. אבל אין שם חבל. יוסי מנסה לעזור לי. הוא אומר לי, תכופף את הברכיים. תזיז את היד טיפה אחורה. תעשה כאילו אתה מושך. ותסתכל גם למטה. אחלה. עכשיו עוד אחד למעלה. שוב. שוב עם הידיים. כמה עוברי אורח שחלפו ברחוב עוצרים ומסתכלים עליי. המצח שלי מתמלא בזיעה. רביטל עומדת בצד בינתיים. עד שאני מסיים להצטלם עם החבל, היא העלתה לאינסטוש תמונה חדשה.
4. היא כאילו קלילה, פרועה, נינוחה וקולחת. אבל יש בה משהו מאוד משימתי, נחוש, נחרץ ורציני. יש לה קצת וייב של פוליטיקאית. גם הסרטונים המצחיקים שלה, שחורכים מדי פעם את הפייסבוק, הם סרטונים מושקעים. זה לא זבנג וגמרנו. זה לא סרטונים שעושים מתוך זרימה. צריך לכתוב אותם. להקליט אותם. להפיק אותם. לצלם אותם. לערוך אותם. זה לוקח זמן. עולה כסף. ודורש מאמץ. והיא שם, כדי להשקיע את האנרגיה הזאת. והיא מסודרת ורצינית.
כשאני שואל אותה על הפער הזה, בין ההומור והקלילות, לבין הרצינות והמשימתיות, היא עונה מיד. אני בנאדם מאוד מסודר, היא אומרת. מאוד שיטתי. ומאוד פרפקציוניסט. הבית שלי תמיד מסודר. אני בקונטרול על הכול. בכל רגע נתון. גם בהתנהלות המשרדית. בקבלות. במעקב ההוצאות. גם עם הילדים. אני אחראית. אני תמיד בפוקוס. יודעת איפה הם עכשיו. מתי הם חוזרים. לאן הם הולכים. ארבעה ימים לפני פורים. והכול עליי. כל הלו"ז. התחפושות. משלוחי המנות. הכול עליי. אתה מבין. אני על זה. בכל ההקשרים. אני יודעת איפה כל דבר עומד. בכל רגע נתון. לא יודעת. בתוך הסדר הזה יותר קל לי להתנהל. זה עוזר לי להחזיק. ויש לי מין הרגשה כזאת. מין אמונה כזאת. שאם נתכנן קדימה נהיה בריאים.
יוסי מבקש מאיתנו רגע לסתום את הפה. הוא רוצה לצלם פורטרטים שלנו. בנפרד. מחייכים למצלמה. על רקע לבן. אתה לא אמיתי, אני אומר לו. אבל יוסי אפילו לא עונה לי. הוא ממקם אותי בטמפורה של השמש, ואומר לי, תסתכל למצלמה. ודווקא אז, רביטל שולפת את אלוהים.
אגב, היא אומרת. פה גם נכנסת האמונה שלי. והתלות שלי. כלומר, דווקא מתוך הסדר והמאמץ והחריצות והשליטה והמסמכים והתכנונים והתזמונים ולוחות הזמנים. דווקא שם נכנס הקדוש ברוך הוא. אתה מבין. מה שאנחנו עושים, יצירה, זה תמיד תלוי נמען. זה כזה למעלה למטה למעלה למטה תמידי. לפעמים הכול הולך וטוב. לפעמים אני בפחדים מטורפים.
וכשאני בשליטה על זה. כשהדברים מסודרים לי בראש, אני יודעת שאני את שלי עשיתי. עבדתי קשה. ועכשיו, אם יבואו צפיות, אם יקנו כרטיסים, אם תבוא עוד הצעה חדשה. זה עליו. אני מסתכל על רביטל ומחייך. יוסי גוער בי. היא ממשיכה לדבר. לקח לי שלושים וחמש שנים להבין את זה, היא אומרת. לקח לי שלושים וחמש שנים להבין את התפקיד של אלוהים בחיים שלי. הוא עוזר לי לשחרר, מהנקודה שממנה אין לי כבר שליטה. הוא עוזר לי לתחזק את עצמי נפשית. אתה מבין.
אני מבין, אני חושב. בטח שאני מבין. רק אתמול קיבלתי מכתב דחייה מתוכנית כתיבה יוקרתית שניסיתי להתקבל אליה. המייל שהגיע מקרן הקולנוע היה קר ומכוער. אנו מבקשים להודות לך על הגשת הבקשה. לצערנו הפרויקט לא נבחר בשלב המיון הסופי. אנו מצטערים שעלינו למסור תשובה מאכזבת, ומקווים שבעתיד ניתן יהיה לשתף פעולה בפרויקטים נוספים.
כשפתחתי את המייל המטונף הזה עצמתי עיניים. אני תמיד עוצם עיניים כשדברים כאלה קורים. מה כבר אפשר לעשות. אין שום דבר מצחיק ברגעים האלה. של הדחייה. של הסירוב. של השלילה. אי אפשר לשמוח בהם. אבל אפשר לספוח אותם. לשאוף אותם אל עומק הריאות, ולהיאנח. ואפשר גם להישען על אלוהים.
5. יוסי לא יודע שובע. הוא משחרר אותי לדרכי וקורא לרביטל להתקרב, ולעמוד במקומי. אני מסתכל עליה, מתפננת על המצלמה במקצועיות מהוקצעת, ושואל אותה – ותגידי, רביטל. מה התכלית של כל זה. של כל ההופעות והסרטונים והפוסטים השנונים. מה נמצא שם, מתחת לכל האנרגיות הפרועות וההשקעה הקרה. מה הפרויקט הגדול. לאן כל זה הולך. מה החזון. מה החלום שלך.
רביטל שותקת. במשך שניות ארוכות. ואז אומרת, אני רוצה להיות אופרה וינפרי. אני רוצה תוכנית שלי. תוכנית ענקית עם מלא צופים. אני רוצה להשפיע על חיים של אנשים לטובה. אתה מכיר את אופרה וינפרי, היא שואלת, ולא מחכה לתשובה. היא מדהימה. זאת אישה שיכולה לגרום לך לבכות רק ממבט בעיניים.
אז את רוצה תוכנית אירוח, אני שואל. כן, היא אומרת. אני רוצה תוכנית משלי. נמאס לי שמזמינים אותי לפאנלים בתוכניות בוקר. מתי אני אגיש תוכנית בוקר. אני סיימתי להיות חלק מ. אני רוצה להוביל את זה. אז בינתיים אני עושה מה שאני יכולה. אתה מבין. אצלי לא קורה שום דבר בדרך הקלאסית. זה הולך לאט־לאט. כמו עם הקליפים. יש לי רעיון. בא לי לעשות אותו. אז אני עושה את זה. גם עכשיו. בא לי לעשות תוכנית טלוויזיה. בחיי. באתי לא מזמן לאנשים שעובדים איתי וביררתי – כמה עולה לעשות תוכנית טלוויזיה. הם גיחכו, אבל אני אמרתי להם, אני לא צוחקת. תשיגו הצעת מחיר של זה.
וכשיהיה לך את הטוק שואו, אני שואל. כשתהיי אופרה וינפרי. אז תהיה נחת. רביטל מחייכת, ויורה מיד – לא. מה פתאום. אין נחת. אין שום נחת. זה לא עובד ככה. זה לא עוצר. זה לא עוצר אף פעם. יוסי מבסוט על רביטל. תמשיכי לחייך, הוא אומר לה. זה מהמם. זה מהמם ככה. רביטל מחייכת. אני מוציא את הפלאפון ומחפש את אופרה וינפרי בגוגל. יש לה חיוך מתוק ועיניים טובות. אני פונה לרביטל בחיוך ואומר לה, מי יודע, אולי יום אחד ננחה טוק שואו ביחד. רביטל מרצינה ברגע. לא יחד, היא אומרת. לא יחד. אני לא אוהבת שותפים. אני אוהבת לבד.
6. יוסי מתיישב על המדרכה, לא רחוק מאיתנו, ואומר. אני רוצה לעבור על התמונות רגע. לראות שיש לי הכול. תמשיכו לדבר בינתיים. אני שואל את רביטל על הפמיניזם שלה, שהתקשיתי מאוד לפצח. מצד אחד, היא אישה חזקה. קרייריסטית. נחושה ועצמאית. מצד שני, הסרטונים שלה, כמו גם מופע הסטנד־אפ שלה, חוגג את המציאות הג'נדרית הנוכחית. ולא קורא עליה תיגר.
פעם הייתי מה זה פמיניסטית, היא אומרת. פעם רציתי שוויון. עניינו אותי שינויים. הייתי אומרת לגננת – אני רוצה שהבת שלי תהיה מובילת תפילה. התעקשתי לברך על החלה. הייתי במלחמות. כל היום. והכול עניין אותי. רציתי להיות מפרנסת שווה. רציתי שכל דיבור מסביבי יהיה נקי מדעות קדומות. שמתי לב לכל ניואנס. מי עושה קפה למי. בכל מקום. בכל הקשר.
אבל האמת היא שאתם לא איתנו בקרב הזה. אנחנו שונים, היא אומרת לי. אנחנו לא באמת שווים. אנחנו לא באותו מקום. יש לי בן זוג מדהים. ובכל זאת – בבית אני עושה יותר. עם הילדים, אני עושה יותר. אני כל הזמן עם אחריות על הנשמה. כמו אנשים שעושים ספורט עם משקולות.
כל ההוויה שלי פמיניסטית. אבל היום אני שורדת את החיים. אני כבר עייפה. ואין לי כוח לייצר מלחמות. בילדה הראשונה נלחמתי על החזנות שלה. בילדה הרביעית שלי אני אפילו לא מגיעה להיכרות עם הגננת. הגדולה שלי בכיתה ה'. כבר חצי שנה שהבנים לומדים גמרא, והבנות לא. ואין לי כוח להילחם על זה. זה מבאס אותי. אבל אין לי כוח.
זה נשמע די מבאס, אומר יוסי, שהאזין לנו מהצד. רביטל מחייכת. זה לא כזה נורא, היא אומרת. היום אני עונה לעצמי – שכל הדברים האלה הם התפאורה. העיקר הוא שהבנות שלי רואות פמיניזם בבית. הן רואות אמא שעובדת. שיש לה משמעות. הן רואות אמא חרוצה. משימתית. והכי חשוב, הן רואות אותי. אתה מבין. פמיניזם זה לא לעשות דברים כמו בן. פמיניזם זה לעשות דברים בדרך שלי.
7. יוסי קם מהמדרכה עם חיוך ענק בעיניים. זהו, הוא אומר. סיימתי הכול. רביטל ואני מחייכים. אני מציץ בפלאפון ורואה שכבר מאוחר. גם רביטל צריכה ללכת. יוסי, אני צועק בקול עצוב. החרבת לנו את הריאיון. יוסי ניגש אליי ולוחץ לי את היד. אתה סתם מגזים, הוא אומר לי. לא החרבתי כלום. הקשבתי לכם מהצד, וזה היה לי מאוד מעניין.
יוסי אורז את הציוד והולך לו לדרכו. מתולתל ומתוק. בדיוק כמו קודם. אני מביט ברביטל במבוכה. העיניים שלה מכוסות במשקפיים. יאללה, היא אומרת. יאללה, אני עונה בחזרה. מה כבר אפשר להגיד. עוד מעט נחזור לטורים שלנו. לקונכיות המילים שלנו. אבל השבוע נפגשנו, לכמה שעות, עם הסחת דעת ושמה יוסי, ודיברנו זה עם זו.
אנחנו אומרים ביוש ונפרדים כידידים. רביטל צועדת ברחוב. עם שקית של רופא שיניים. ובמין נחישות מרהיבה, של רוקיסטית מהניינטיז. שמחתי להכיר, אני צועק לה ממרחק. ומיד מוסיף, אני אשלח לך את הכתבה, שתקראי לפני. רביטל מסתובבת וצועקת לי בחזרה, אתה לא חייב לשלוח לי, נשמה. אבל תנסה לעשות את זה שמח.
