לפני כמה שנים עמדתי בעצרת בתל־אביב עם עוד כמה מחברי וחברות הקואליציה הדתית למאבק בזנות. ליל קיץ לח, רוב האנשים סביבי בלבוש תל־אביבי, חלקם הגדול בחולצות נוער מרצ. השפה שנצעקת מהשלטים ומהמגפונים קשה. על חלק גדול מהמילים לא ארצה לחזור בבית. ואני עומד שם במראה הרבני שלי, לא בדיוק משתלב בנוף. שתי נשים על הבמה מקריאות שמות של נשים שמתו כתוצאה מעיסוקן בזנות. אנשים מצלמים, ואני חושב גם איך התמונות האלה יתקבלו על ידי ילדיי, או לחלופין אצל תלמידותיי במדרשה. ובכלל, האם אני במקום הנכון?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בלי בדיקות: החיסון הסיני לנגיף הקורונה יצא לדרך
– מה באמת מפריע לציונות הדתית
– צה"ל במסר לחיזבאללה: בפעם הבאה נתקוף מטרות עומק
ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו. לבמה עלו כמה נשים שהוצגו כמי שהיו חלק ממעגל הזנות והחלו בתהליך של יציאה ממנו ושיקום. הן נטלו את המיקרופון וסיפרו על עצמן. אני זוכר את המחשבה שחלפה בראשי, שיש פה רגע גדול, מהפכני. מתי אי־פעם בהיסטוריה היו לנשים כאלה, שכינוין הנפוץ הוא זונות, אולי הכינוי המבזה ביותר בשפה העברית, קול ופנים? מתי הן הוזמנו להתייצב בפני קהל של אנשים ונשים ולספר את סיפורן? הרי ה"זונה" נתפסת בדרך כלל כשייכת לעולם אחר, נחבא ושוכן בצל, כפי שנאמר על תמר, "כי כסתה פניה". ופתאום היו להן פני אדם והיה להן קול. והרגע של שמיעת הסיפור שלהן במיקרופון היה רגע מכונן.
אי אפשר היה להיות אדיש לקולות שלהן, ולכאב שאין הרבה דומים לו, ושאותו אני מבין ולא מבין, ממקומי הכל־כך אחר. והלב היטלטל כשהן תיארו את עוצמת הפגיעה שהן חוות בעיסוקן. כי הסיפור שאנחנו בדרך כלל מספרים הוא שהן בחרו בזה ומתפרנסות לא רע. אבל הסיפורים שלהן, כפי שנשמעו על הבמה באותו ערב, ומוצגים גם בחומרים כתובים ומצולמים שראיתי מאז, היו אחרים. הם מתחילים בשלב הרבה יותר מוקדם, בפגיעה מינית קשה בשנות הילדות. זו הסטטיסטיקה: רוב הנשים במעגל הזנות נפגעו מינית בצעירותן או בילדותן, וזה כשלעצמו נתון שמשנה את ההסתכלות בנוגע למידת הבחירה שיש להן.
ומשם סיפורן מתגלגל לבחירות הרסניות שאחת מהן היא העיסוק בזנות. וחלקן מספרות גם על אימהוּת חד־הורית לילדים, וכיצד הן מנסות להיות אימהות מסורות, אוהבות ודואגות במשך שעות היום, שלאחריהן הן חומקות ל"עבודה" כדי שתוכלנה לספק את צורכיהם של הילדים האלה. והן מספרות גם על צריכת אלכוהול וסמים קשים, לא לשם התהוללות מופקרת, שהיא חלק מהדימוי המקובל של נשים כאלה, אלא כי זו דרכן היחידה לשרוד את הלילות, כשהן מנותקות מגופן וממה שנעשה בו.
ומהדברים שלהן עולה גם הרצון הפשוט למקום אחר, לחיים, למעט חסד. שיראו אותן באנושיותן, כאדם, כנשים, שזקוקות למה שכולנו זקוקים, כמילותיו של נתן זך:
כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע…
לרכוש חום לא בכסף…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום…
שבו עוד מאיר אור יום.
חלק מהריפוי, עבור אלה שנמצאות שם בגלל מגע לא־של־חסד שחוו בצעירותן, קשור בעצם היכולת של החברה להתבונן עליהן במבט אחר. מחקרים טוענים שחלק גדול מהקושי שמלווה את הנפגעים פגיעות מיניות קשור לא רק למעשה עצמו, אלא לתחושות בושה ואשמה בסביבה חברתית שאיננה מאפשרת לספר את הפגיעה ולקבל הגנה ואמפתיה. וכך הפגיעה איננה חד־פעמית, אלא הולכת ומעמיקה עם הזמן. והריפוי שלה קשור גם הוא ביחס של החברה, ביכולתה להכיר בפגיעה, לראות את המצוקה הנפשית שמחזיקה אותן בעולם הזנות ולשנות את השפה. לומר שהן נשים, והן במעגל הזנות, וזה איננו עוד מקצוע שבוחרים בו אלא מתגלגלים אליו ונתקעים בו. זו לא מכבסת מילים, זה שינוי שפה שעולה וצומח מתוך הבנה חדשה של המציאות, וחוזר ומשפיע על המציאות שלהן.
והתבוננות שרואה פנים. הרבה מהשינוי הוא היכולת לראות פנים. בהרבה סיפורים שאנו שומעים על פגיעה היא קשורה בחוסר התבוננות פנים. התבוננות פנים בפנים היא הניגוד של המבטים שהן רגילות לקבל מזולתן.
העצרת הייתה חלק מניסיון השינוי הזה, וכך גם החוק החדש שנכנס לתוקף לאחרונה אך יישומו עודנו מתעכב. החוק משמיע הכרזה ערכית יהודית־מוסרית, וקובע שקיומה של תעשיית זנות בחברה הוא פוגע ופסול. והשינוי הזה הוא חסד פשוט ונצרך עבורן, חלק מהחסד שהתורה מכוונת אותנו לעשות עם השוליים החלשים של החברה. התורה מדברת גם על הקול והצעקה שמתווכים את האנשים האלה לה'. "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ".
אנחנו לא רגילים לראות נשים במעגל הזנות, במשבצת של הנזקקים שנעשה להם עוול וראויים לחסד. אבל עם שינוי המבט והשפה, המציאות של הנשים האלה מקבלת פנים חדשות, נכנסת למשבצת ומזמינה את פתיחת הלב, את ההענקה של מבט אחר שהוא כל כך נדיר עבורן, לא מנצל ולא נרתע. לכן היה חשוב להיות שותפים, למרות המורכבות של העמידה שם והתכנים הקשים.
כמו שהעבדות בוטלה
ויש כאן מורכבות נוספת. שינוי התפיסה והשפה כרוך לפעמים בהתמודדות עם מקורות שונים בתורה, המבטאים השקפה שלילית על נשים אלה. כך למשל הפסוקים במשלי פרק ז, והנה דוגמית קטנה: "וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת… וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב… בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ", וכך הלאה.
האם המציאות השתנתה, וכיום מדובר בנשים אחרות? או שהמקורות הללו, שבאו להזהיר מההשלכות הקשות של הזנות על האדם והחברה, פשוט דיברו בלשון בני אדם שחיו אז, כאשר לא היו הבשלות והידע לשמוע את הקולות שאנחנו יכולים לשמוע היום? ואולי הם רק תיארו תיאור חיצוני של המציאות כפי שנחוותה על ידי אנשים אז, משמיעים מה שהאוזן יכולה לשמוע? ההתמודדות הזו דורשת התייחסות נפרדת, מה גם שאין לי תשובות ודאיות ולפעמים אשאר בקושיה. אבל אני לא רואה אפשרות להתעלם מהקולות ומהשינוי שמאפשר להם להישמע, עם כל המורכבות של קולות אלה.
ואולי את היותנו מצוידים בכלי התבוננות והבנה בנפש האדם שלא היו לאבותינו, אפשר לראות, בשפתו של הרב קוק, כחלק מתהליך מתמיד של השתלמות שהעולם נמצא בו, שנותן לנו הזדמנות להעלות את רמת הטוב שאנו עושים. כמו לגבי העבדות, שנתפסה שנים רבות כל כך כהכרח, חלק מטבע העולם והאנושות, והיה צריך שינוי קונספציה אמיץ כדי לבטל אותה.
המחשבות שעלו כאן בנוגע לנשים במעגל הזנות, עשויות להיות רלוונטיות גם להתמודדויות נוספות שמונחות היום לפתחה של החברה הדתית, כמו סוגיית הלהט"בים, מעמד האישה ועוד. כי גם בנושאים נוספים, הנכונות להיות קשובים לקולות, לסיפורים ולתובנות חדשות על האדם שעומד לפנינו, כרוכה לעיתים בכאבים, דילמות ואתגרים חדשים. ובעקבותיהם נדרשת לפעמים שפה דתית קיומית מורכבת יותר. כזו שיש בה, לצד מחויבות מוחלטת לברית, גם כאבים וקושיות. ולפעמים היא דורשת סבלנות ויכולת לחיות עם אי־ודאות לאן בדיוק הדברים הולכים, בתקופה שאין בה תמיד תשובות מעשיות ברורות.
קל יותר לאטום את האוזניים ולהישאר בקונספציות ישנות של המציאות, שעליהן ניתן להחיל יותר בקלות את המקורות ההלכתיים והאגדיים שבידינו. אבל אני מאמין שעמידה לפני ה' בכל יום והאמונה ש"מלוא כל הארץ כבודו", מחייבות התבוננות כנה במציאות ובעולם משתנים שהוא עומד מאחוריהם ובתוכם בכל פינה, ונכונות לשאול שאלות. כי יהודים תמיד שאלו שאלות, מאז ימי אברהם ומשה, ולא קיבלו את המציאות כמו שהיא רק כי היא כך.
ובינתיים, עלינו להושיט יד לנשים אלה כדי שתוכלנה לצאת מאפלה לאורה בכל כך הרבה מובנים. "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג).
הרב ד"ר יונתן (תני) פיינטוך הוא רב קהילת אילנא דחיי בירושלים ומלמד באוניברסיטת בר אילן, במכללת הרצוג ובבית המדרש לנשים במגדל עוז
