אחרי שעה וחצי של קפיצה אינטנסיבית באיי ג'אמפ הסתכלתי בפעם הראשונה בשעון, וגיליתי שעברו רק חמש־עשרה דקות, ונותרו עוד ארבעים וחמש. חבולים וחבוטים יצאנו לבסוף משערי מרכז קנדה: כרמל עיקם את הברך, תהל סבלה מכאבי גב איומים ואהרן טוען עד היום שהוא שבר שם את האף. ולמרות הכל הייתה שם, לאורך כל הדרך, תחושה חדשה של סיפוק, אפילו של שליחות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שבוע אחרון לחופש, ארבעה משחקים שיעבירו אותו בכיף
– האונס באילת: תיאורי הזוועה מיותרים ומזיקים למחאה
– מה באמת מפריע לציונות הדתית
הרגע הכי מתסכל בחופשה, בימים כתיקונם, הוא הרגע שבו אתה שולף את הארנק ומוציא ממנו סכום דו־ספרתי גבוה ומעביר אותו למוכר הקרטיבים המחייך תמורת קצת מים מעורבים בצבעי מאכל. או הרגע שבו אתה מוציא בקופה של חברת הקיאקים סכום שאפשר היה לקנות בו יאכטה באוקיינוס השקט.
אבל לא בקיץ הזה. בקיץ הזה ראיתי מעבר למסכה את האדם שחודשים ארוכים היה נטול פרנסה וגם עכשיו שנתו נודדת כשהוא מתרוצץ בין ההנחיות המשתנות תדיר לניסיון לכסות את החובות שהצטברו. ובכל אדם שעמד לפניי בתור המתארך ראיתי את איש התחזוקה או הסדרן שאותו הוא מפרנס, את המשכנתא שהוא עוזר לסגור, את הילדים שאת ציוד בית הספר שלהם הוא מממן.
לא הפכתי בזבזן השנה. לא הוצאתי ולא אוציא, במיוחד השנה, משהו שלא הולם את חשבון הבנק שלי. אבל משהו במעבר של הכסף נתן לי פתאום תחושה אחרת. יותר כמו כשאוספים כסף כל האחים כדי לקנות משהו ביחד. אפילו ה"גזלן" שבסוף המסלול שוב לא נדמה לי כאויב אלא כבעל ברית, כחייל שנפצע בשדה הקרב במערכה האיומה על הקורונה. אתם בטוחים שאתם רוצים שוב? שאלתי את הילדים המפצירים. אין בעיה, אקנה לכם עוד חצי שעה של קפיצה, אבל הפעם אתם קופצים לבד.
