אולי אלה הגנים שלי שמקורם בברית־המועצות, אולי זו ההתחשלות של סבא בגולאג בצפון הרחוק במלחמה, אולי זה מפני שגדלתי באזור המרכז הלח והדביק – אבל אני לא סובלת את הקיץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה שישראלים לא ילמדו ערבית?
– הוויכוח על אומן מוכיח שחסידות ברסלב איבדה את דרכה
– סעיף הנכד: כוונותיו של ח"כ סמוטריץ' רצויות, אבל לא ככה
שני דברים טובים יש בעונה הזאת: פירות טעימים ושבתות ארוכות. חוץ מזה – סבל. מאז ומעולם חשתי כך כלפי העונה החמה, כי כשחם לי אני סובלת. וכשאני סובלת מחום, הסביבה סובלת ממני. אני מכירה את הסטריאוטיפים שאין נשים כאלה, ורק לגברים חם. אז זהו, שלא. נעים להכיר, אני האישה הזאת שמקפיאה את המשרד ומעלימה את השלט של המזגן כדי שאיש לא יחמם את החדר (אל תגלו לקולגות, טוב?). אני זו שלבושה בשכבה אחת רוב מוחלט של השנה, גם בחורף הירושלמי. אני זו שאי אפשר לדבר איתה כשחם לה. רק כשקר נעים לי.
בזכות העובדה שאין הרבה לאן לצאת ביולי־אוגוסט הנוכחי, המזגן עבד בכל יום החל משמונה בבוקר ועד חצות. לפעמים גם בלילה. הילדים תמיד לבושים בפיג'מות ארוכות ומכוסים בפוך – כי לאימא חם. "וכשלאימא חם, ילדים?" אני שואלת אותם בניגון של גננת, "כולם סובלים", הם משיבים ונטיפי קרח נופלים מאפם. אז בגלל ההפרעה שציינתי לעיל, המוטו שלי בחודשי הקיץ הוא להמעיט ככל הניתן ביציאה מהבית למקומות לא ממוזגים. אני לא סובלת גינות, פעילויות חוץ לא באות בחשבון וטיולים – רק בחורף. וזה בדיוק מה שגרם לי דווקא לחבב את הקורונה בחודשי הקיץ. היא הפכה לתירוץ המושלם להישאר בבית. ביישוב שלנו נערכו כמה פעילויות לתושבים ברחובות. זה היה הכול כלול – הילדים שלי צפו בהופעות מהמרפסת, ואני צפיתי בהם בהנאה. הקורונה גורמת לכל כך הרבה נזקים, שייקח לנו עוד שנים לתקן. אבל את היתרון הזה אני לוקחת איתי גם לשנה הבאה. רק מקווה שהילדים יזרמו.
