בכל קיץ יש לי מתח בלתי נסבל בין הבית לעבודה. משהו בחוסר הפרופורציה בין החופש הארוך של הילדים למקסימום שבוע שאני יכולה לקחת מהעבודה גורם לי לתחושה של החמצה ולצער שבמקום לנצל את הזמן ולהיות איתם בנחת אני ממשיכה בשגרה הרגילה. משהו בצורך שלי להיות הכי טובה בכל דבר לא מצליח להתקיים ביולי־אוגוסט. כואב לי שדווקא בחודשיים שבהם הילדים בבית, בלי כל הלו"ז העמוס והמטלות של הימים הרגילים, אני נמצאת בלחץ גדול יותר מבכל שאר השנה כי אני לא איתם בבית כדי ליהנות מהרגעים הקטנים והפשוטים של היחד. אני רוצה לחבק אותם בבוקר, לאכול איתם צהריים בנחת, לראות איתם פרק בסדרה, לנסוע לים בלי לתכנן מראש ובעיקר לשמוע מהם את כל הדיבורים והסיפורים שיוצאים רק אחרי שנמצאים הרבה שעות ביחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סעיף הנכד: כוונותיו של ח"כ סמוטריץ' רצויות, אבל לא ככה
– אף סוגיה פוליטית לא נפתרה – נתראה בדצמבר
– למה שישראלים לא ילמדו ערבית?
והנה באה הקורונה ואני עובדת רוב הזמן מהבית, וסוף־סוף כל חלומות הקיץ שלי מתגשמים. אני יושבת במטבח עם המחשב הנייד ומחבקת את מי שקם, מכינה צהריים תוך כדי, שומעת את המוזיקה שלהם ומכריחה אותם לזרום גם עם הפלייליסט "הזקן" (כהגדרתם) שלי. הקטן מניח עליי ראש כשאני כותבת, הגדולות מתעניינת במה שאני עורכת ופתאום גם אני משתפת אותם הרבה יותר במה שאני עושה.
שעות העבודה בבית מאפשרות לי לחלק את הזמן בין הבית לעבודה בצורה הרבה יותר הרמונית ונכונה. לפעמים הבית מחכה לעבודה ולפעמים העבודה מחכה לבית. אבל בניגוד לשגרה הרגילה שבה קורה לא מעט שצד אחד יוצא נפסד, במתכונת הזו כל הצדדים מרוויחים. זה הדבר הכי טבעי ונכון בשבילי, ואני באמת לא יודעת איך אוכל לחזור אחורה.
וזה בלי לומר מילה על רמת התקתוק של הבית, כשאפשר להפעיל מכונה בכל רגע נתון או להכניס כלים למדיח. ואין אישה שלא יודעת שבית מסודר זה כבר חמישים אחוז משלוות הנפש. אז נכון שלא נסענו לחו"ל השנה ונכון שאנחנו הרבה יותר בבית, אבל זה הקיץ הכי טוב שהיה לי בתשע־עשרה השנים האחרונות, מאז שהפכתי לאמא.
