במשך שנים שנאתי את פסטיבל התלונות השנתי של הורים על החופש הגדול. בתור ילד הוא ממש הוציא אותי מדעתי. לא עצם המאבק בחופשה הפריע לי, אלא סגנון ההתבטאויות ביחס לילדים. אני עדיין חושב שפובליציסטים רבים מדי מטנפים על הילדים שלהם, והנהי הקבוע מלווה אצלי בתמיהה קבועה: אם הילדים שלכם כאלה מפלצות, ואתם סובלים מכל רגע במחיצתם, לשם מה הבאתם אותם לעולם מלכתחילה? הרי זו הייתה בחירה שלכם. יש להניח שההורים מאמינים שעוד יצליחו להפוך את הילדים לבני אדם מתורבתים. באשר לעוצמת האיבה כלפי החופש הגדול, אני נוטה לחשוב שהיא נובעת מבעיה אחרת אצל ההורים: הם שכחו מה זה להיות ילדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי
– בכיר בליכוד על כחול לבן: "אי אפשר לנהל ככה מדינה"
– ה-1 בספטמבר בפתח, ומה עם החוסן הנפשי של התלמידים?
אני לא שכחתי מה זה להיות ילד, ואולי משום כך התנגדתי תמיד לקיצור החופש הגדול. למרות זאת, השנה יכולתי למצוא בי חמלה כלפי ההורים. גם ככה הילדים לא יצאו למסגרות בתקופות שבהן קיימו לימודים מהבית, ואז באה גם החופשה. הקורונה הוסיפה לאנשים לחצים ודאגות. היצע האטרקציות והפעילויות האפשריות הצטמצם בעקבות המגפה.
אני מודה שצירוף הנסיבות הוביל אותי לומר תודה לאל על כך שאני עדיין רווק בלי ילדים. מצאתי את עצמי מברך על כל העיכובים והמניעות. למי יש כוח להתחתן או להביא ילדים לעולם עכשיו? מוטב להמתין, לפחות עד שיהיה חיסון.
בחודשים האלה הפכתי לאדם הכי אופטימי בסביבה. פתאום אני מתעקש לראות את הצדדים החיוביים בכל דבר, ומסרב להאמין לתחזיות שחורות. אלה דברים שהייתי רוצה לשמור עליהם. זה לא אומר שאין לי ילדים בתכנון לטווח הארוך; זה כן אומר שאני רוצה לנצור בלב רגעים מחוסרי דאגות.
