מוזיקת רקע נעימה. יום ראשון, תשע בערב, בית הקפה "סטריטס" ברחוב קינג ג'ורג' בתל־אביב. בחצר בית הקפה ניתן להבחין בזוגות רומנטיים, בהורים שמנהלים שיחה אינטימית עם ילדם ובהרבה צמחייה מסביב. בקצה המתחם דלפק משקאות עמוס בהזמנות מוכנות שמחכות למלצר שייקח אותן. בקומת הגלריה של המקום מסודרים שולחנות וכיסאות. כמעט כל הנוכחים יושבים כשמולם פתוח לפטופ ולצידו דפי טיוטה.
השולחן הפינתי הממוקם מול דלפק המלצרית וליד הכניסה לשירותים הוא השקט ביותר. אני הראשון להתיישב לידו עם מחשב נייד בתיק ולבוש חורפי, על אף שמזג האוויר כבר מתחמם ואין סימני גשם על המדרכות.
ערב קודם לכן, בשיחת הטלפון עם רום, התלבטנו היכן לשבת ולשוחח. רום סיפר שהוא מתנייד עם אופניים, אך גיא, שותפו לתוכנית, גר ברמת־גן ותמיד מסתבך עם החניה בתל־אביב. למרות זאת, הוחלט לבסוף על מפגש במרכז העיר.
חזרה לבית הקפה. גיא עולה במדרגות, שׂערו סתור קלות. הוא עטוף בצעיף צבעוני שניכר שנסרג בעבודת יד ולובש סוודר חום כשמתחתיו חולצה מכופתרת. הוא נראה כמו סטודנט במדינה אירופית כלשהי. רק נעלי הבלאנסטון מסגירות את השורשים הצפוניים שלו בקיבוץ דן.
אחרי שלוש דקות של שיחת נימוסין, ניתן להבחין בראשו הבהיר של רום מבצבץ מגרם המדרגות. עוד לפני שהוא מתיישב, רום מסיר מעליו את המעיל השחור שעוטף אותו ומתנצל בחיוך מבויש על האיחור. הוא מסביר שחזר מהאולפנים של תאגיד השידור שנמצאים בקצה המזרחי של תל־אביב, אחרי כמה שעות אינטנסיביות של עבודת עריכה.
המלצר מגיש לנו את התפריטים. נראה שיש מבחר גדול של מנות בבית הקפה הזה, וגיא מתרגש ומקריא בקול את האופציות הביזאריות ביותר. רום וגיא מתייעצים זה עם זה ומזמינים בסופו של דבר את אותו המשקה – חליטה של כורכום, אגוז מוסקט, ג׳ינג׳ר וקינמון מוקצפים בחלב שקדים. אני מבקש מהמלצר מיץ סלק־תפוחים ורגע לפני שהוא נוטש את השולחן לטובת ביצוע ההזמנה, הוא מסתובב חזרה ואומר שנשאר רק מיץ גזר.
מוזיקה דרמטית. הכול נראה שלו ותמים עד שלפתע מתוך השירותים יוצא אדם עם מזוודה גדולה. כל יושבי בית הקפה קמים לפתע מהשולחנות שלהם ומבטם מופנה אל פינת החדר.
מדברים מהשטח
אם שרדתם את הפתיח והמשך העלילה בבית הקפה מעניין אתכם – אתם כנראה קהל היעד הפוטנציאלי של גיא חג'ג' ורום אטיק בסדרת הפודקאסטים החדשה שלהם "הרגע", שעלתה לאחרונה בתאגיד השידור "כאן". "הדרך הכי טובה להבין את המציאות היא להקשיב לה מקרוב" – זה המשפט שמקבל את פניך כשאתה נכנס להקשיב לאחד מששת הפרקים שהעלו עד עכשיו באפליקציה ובאתר של תאגיד השידור.
וזו שיטת העבודה של הצמד: הם לקחו מיקרופון, יצאו אל השטח וחזרו אל האולפן כדי להקליט גרסאות שונות ולפעמים גם משונות לרחשים ולרעשים שהקליטו: הסיפור מאחורי הופעת צפצוף מסתורי בשכונת הראשונים ברמת־גן; חיפוש אחר אדם שנעלם מבית חולים פסיכיאטרי כאילו בלעה אותו האדמה; סיפור מעורר השראה שבו נפגעת תאונת דרכים מתעמתת עם הרגע ששינה את חייה; מסעה של תמונה מרגע ההגעה שלה לנמל אשדוד ועד הצגתה במוזיאון; וסיפורם של שני ילדים שקיבלו מאביהם בירושה את אירוע ה"תימניאדה".
במשך כחצי שעה בממוצע לכל פרק, גיא ורום, בתגבור מגישים־אורחים, לוקחים את הפרטים שמהם מורכבים הסיפורים הללו ומרכיבים אותם מחדש לכדי תמונת אודיו שאמורה לרתק אתכם לאוזניות. קחו את הפתיח כאן על בית הקפה, תוסיפו עניין אמיתי ותכפילו בשלושים דקות וקיבלתם פרק לדוגמה.
"אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה ברורה שלמאזין ממוצע יש דברים הרבה יותר טובים לעשות חוץ מלהקשיב לסיפור שאנחנו רוצים לספר לו", פותח אטיק את השיחה שלנו אחרי שהוא שותה לגימה מהמשקה המוזר שהזמין. "בגלל שיש לנו חיי מדף ארוכים וההקלטה שלנו לא רלוונטית רק לפרק זמן מוגבל, אני מתייחס אליה כאל מוצר שצריך להחזיק כמה שנים קדימה. אני מתכונן לזה באותה רצינות שמתייחסים להכנת סרטים דוקומנטריים מהבחינה הזאת של לקחת נושא ולדאוג שהוא יהיה רלוונטי גם בעוד עשרים שנה.
"מהסיבה הזו חשוב לנו מאוד להיות בשטח, לדבר עם האנשים עצמם, לא לשמוע סיפור מצד שלישי. גם אחרי שכבר עשיתי כמה וכמה כאלו אני כל פעם מופתע מחדש כמה כל הקלטה כזו מגיעה לממד האישי. חשוב לנו להביא את הקולות מהמקום שבו הדברים קורים".
המילה פודקאסט נשמעת לאחרונה יותר ויותר במרחב התקשורתי, בעיקר במדיות החברתיות למיניהן. פודקאסטים חדשים צצים ברחבי הרשת ועוסקים בנושאים מגוונים – החל בכלכלה, דרך שיח על משחקי הכס ועד לריאיונות אישיים. בעולם ובעיקר בארצות־הברית, מולדת הפודקאסטים, מספרי המאזינים כבר מזמן מתחרים עם המדיה המסורתית, אבל נדמה שבישראל עדיין מדובר במדיום שלא פוצח עד הסוף, בטח מבחינת קהל המאזינים הרחב שרגיל לרדיו האורתודוקסי שלו בדמות גל"צ, גלגלצ, רשת ב' ודומותיהן.
בואו שנייה נדבר על זה. גם את אראל סג"ל אני יכול לשמוע יומיים אחרי שידור וגם את טייכר וזרחוביץ', מה ההבדל ביניכם?
חג'ג': "לפני שעונים על השאלה הזאת אני תמיד מתעקש לחזור לשיחות שהיו לי עם חברים שהם שדרני רדיו, שבהן אני כבר לא ממש משתמש במילה פודקאסט, אלא קורא לזה רדיו נרטיבי. פודקאסט בסוף זה איך אתה צורך את הדבר הזה. לגבי התוכן עצמו, יש המון הבדלים בין התוצר של הרדיו לבין מה שאנחנו מגישים, במיוחד ב'הרגע'. זה נשמע בסוף אחרת מרדיו קלאסי, וברור לנו שזה מצריך זמן התרגלות. מה שאנחנו עושים בתחום הזה וספציפית ב'הרגע' הוא בעצם סוג של 'עברות' (מלשון עברית) של אודיו סטורי־טלינג. ההשפעות המרכזיות שלנו מקורן בארצות־הברית ובמיוחד כמובן This american life של איירה גלאס, תוכנית רדיו שמשודרת גם כפודקאסט. בעצם אפשר להגיד שהיא ניסחה את שפת הז'אנר הזה שרום ואני מתבססים עליו".
"יש לי דימוי טוב לזה", מוסיף אטיק את התשובה שלו לשאלה, "כשרק התחלתי לעבוד בתאגיד אזרתי אומץ להתקשר לאדם דוידסון שהוא איש רדיו ציבורי ותיק בארצות־הברית, כותב בניו־יורקר ומגיש פודקאסט מוערך. הוא אמר לי שמבחינתו ההבדל בין פודקאסט טוב לתוכנית רדיו הוא כמו ההבדל בין עיתון לספר. עיתון אתה יכול לפתוח ביום אקראי, לדפדף בו כאוות רצונך, לדלג על מה שבא לך, לקפוץ בין כתבות, לקפוץ בין מדורים. ספר אתה בוחר באופן ייעודי יותר, אתה לא יכול לדלג על קטעים, ובעיקר אתה יודע גם כקורא ובטח ככותב שיש הרבה יותר עבודת הפקה מראש. זהו הבדל בין משהו שהוא זמני לבין משהו שהקיום שלו הוא נצחי. אם תרצה עוד דוגמה, הפודקאסטים במידה מסוימת יכולים לעשות את מה שהווי־או־די עשה בטלוויזיה. הוא הפך את התוכן לא להיות תלוי בזמן שידור מסוים".
לשניהם אלו לא צעדים ראשונים בעולם התרבות בכלל והרדיו בפרט. אטיק (26), הצעיר (והרווק) מבין השניים, נולד ביישוב מכבים־רעות ואת השירות הצבאי עשה כעורך ומפיק בגל"צ. לאחר השחרור עבד כשנתיים בצוות של ארץ נהדרת. "לא תמיד אנשים מודעים, אבל יש תפקיד שנקרא צופה בטלוויזיה. במשך שנתיים הייתי צריך לראות כל מה שרץ בטלוויזיה כדי לשלוף דברים שיכולים לעניין את התוכנית, חוויה מעוררת". לאחר מכן הוא עבד במערכת "הארץ". עד היום מזכירים לו את כתבת הפרופיל שעשה על מירי רגב, אחרי שהתלווה אליה במשך חודשיים שלמים במסעותיה ברחבי הארץ.
כיום לצד התוכנית הוא עורך ומגיש את הפודקאסט "שיר אחד", שבו לוקחים יצירה מוזיקלית ומספרים את הסיפור מאחוריה, ומפיק את "חיות כיס" של שאול אמסטרדמסקי, צליל אברהם והדסק הכלכלי – הפודקאסט הכי פופולרי שהצמיח התאגיד עד עכשיו.
גיא חג'ג' (35) במקור מקיבוץ דן וכיום מתגורר עם זוגתו ברמת־גן. גיחה, כמו שמכנים אותו, הוא דמות מוכרת לחובבי המוזיקה בארץ. בגיל צעיר והרבה לפני שאנשים ידעו לעשות משהו עם המחשב, הוא כתב בלוג בשם "עונג שבת" שלימים הפך להיות אחת הפלטפורמות האינטרנטיות המרכזיות לכל מי שמחפש מוזיקה שלא עוברת דרך הפילטרים הקבועים של הפלייליסטים השונים. בהמשך הוא כתב גם ב־ynet את טור המוזיקה "איים בזרם" ובמגזין בלייזר, בנוסף לעשרות פרויקטים מוזיקליים שונים שלקח בהם חלק.
כמו בבינג'
הפרופיל של כל אחד מהם משקף היטב לא רק את זה של יוצרי הפודקאסטים – אלא גם את זה של המאזינים להם. קהל משכיל, בורגני, מודע לעצמו ובעל תודעה גבוהה מאוד לעיתונות ולכתבות מגזין בעולם. שניהם מכירים בכך, אבל יותר מכול היו רוצים להגיע דווקא לאוזניים של אלו שפחות דומים להם.
אטיק: "אמנם פה ושם מקבלים תגובות מפתיעות, כמו ילד בן 16 מעתניאל שאמר לי שהעבודה שלי היא הכי כיפית בעולם, אבל אני יכול לומר שהקהל ההארד־קור שלנו הוא עדיין 'ארלי אדופטרז', כלומר חבר'ה בטווח גילים של 25 עד 40, הייטקיסטים, מעצבים ואנשי אקדמיה. אנשים שיושבים עם לפטופים בבתי קפה. בארה"ב זה כבר מזמן לא ככה".
חג'ג': "אני לא יודע אם אבחר במילה הנכונה, אבל אני חושב שעדיין צריך סוג של חינוך לתחום. בנוסף לפודקאסט אני משדר ברדיו 'הקצה' את תוכנית המוזיקה שלי. פעם היו שואלים, 'אז איך שומעים אתכם?' היום זה כבר לא כל כך קיים. אנשים יודעים שיש רדיו באינטרנט והקונספט כבר ברור. אבל כאן אני עדיין מקבל שאלות של 'איך אני שומע את זה, איפה אני פותח את זה', ואני צריך להסביר להם שזה זמין באפליקציה או באתר".
איך הרעיון הזה בכלל של לחפש, למצוא ולהקשיב חצי שעה לסיפור, אמור לעבוד בעולם שרמת הקשב שלו מוגבלת לסרטון יוטיוב של שתיים וחצי דקות?
חג'ג': "תראה, זה נכון שרמת הקשב מוכוונת למקום הזה שאתה מדבר עליו. אבל צריך לזכור שאנחנו בתקופה שאנשים גם רואים היום סדרות כמו שאף פעם בהיסטוריה לא ראו – זו יכולה להיות צפיית בינג' רצופה של חמש־שש שעות. זה סוג של תגובת נגד שנדמה לי שגם אנחנו חלק ממנה.
"אני לא מבקר תרבות גדול. העובדה היא שרמת הקשב הולכת ומתקצרת, אבל כן נוצר במקביל רעב לדברים משביעים באיכות שלהם. וכמו בסדרות, אם אתה מביא סיפור טוב – אתה תתפוס את האנשים גם לחמש־שש עונות קדימה, ואנשים יֵשבו כל ערב בבית כדי לראות את זה ובמקרה שלנו אני מקווה שלהקשיב לזה.
"יש משהו בלהאזין לרדיו במדיום הזה שעובד לגמרי אחרת מטלוויזיה וטקסט. יש משהו מאוד אינטימי שכמעט כופה על המאזין אמפתיה. כשאני מקריין משהו לאוזניים שלך, אני מצד אחד הלכה למעשה נכנס לתוך הראש שלך, ומצד שני בשונה מטלוויזיה משאיר הרבה מרחב לדמיון שלך. אנחנו מקפידים על תיאורים ויזואליים ועל סאונד, אבל אי אפשר להביא את זה במדויק לראש שלך. מעין חוויית ספר".
אטיק: "זה לא מקרי שגם גיא וגם אני באנו ממקום של עיתונות מגזינים וניו־ז'ורנליזם, כנראה זה גם לא מקרי ששנינו למדנו ספרות באוניברסיטה. יש דגש מאוד גדול על לספר סיפור במדיום הזה וכאן גם המפתח – להשאיר את המאזין אצלנו ושלא יאבד את הקשב. לזה צריך הרבה עבודת הכנה מקדימה".
אתם חוזרים כל הזמן אל ההכנות, אני מתקשה להבין אם בעונג או בזיכרון של סבל.
חג'ג' מחייך ומזכיר את המילה לינץ': "בחיים לא עבדתי על משהו כל כך הרבה וכל כך קשה כמו שאני עובד על הדבר הזה. כשעלינו, חברה בשם דנה פרנק (ששותפה כעת להקלטת אחד הפרקים) כתבה פוסט בפייסבוק שהשם של הפודקאסט היה צריך להיות 'פודקאסט בסטנדרטים לא ריאליסטיים'. יש פרק אחד שכתבתי לפחות שישה דראפטים לפני שבכלל ניגשנו לנסות להקליט משהו. שתבין, אתה יכול לספר סיפור גם אם אתה נכנס עכשיו לאולפן ומשדר תוכנית בלייב. יכול להיות שקרה לך משהו, יכול להיות שראית משהו בדרך, חווית בדרך. אבל רמת ההכנה לפני השידור לא תהיה אינטנסיבית מדי. רמת ההכנה שנדרשת כדי לעשות חצי שעה של פודקאסט סיפורי כזה היא שבועות ולפעמים גם יותר מזה. זה לשים מוזיקה, לשים אפקטים, להקליט סאונד בפינת רחוב ועוד אלף ואחת דוגמאות".
אטיק: "מבחינתי זה כיף נטו. שילוב של רדיו עם סיפורים. אני בא לגיא עם סיפור או שהוא בא אליי ומיד יתחיל דיון וחקירה דו־צדדית על למה זה בכלל מעניין, למה כדאי לספר את זה. יש לנו פרקים מוכנים שהקלטנו וגנזנו כי הרגשנו שזה לא עובד. השאלה של האם הסיפור טוב או ראוי לא נעצרת רק בשלב הראשון. בגלל שזה מדיום חדש זה דורש גם עבודת הפקה מסוג שונה, לקח לנו זמן לבנות את זה ולראות איך מתנהלים בתוך זה. קצב עבודה, זמן הקלטה. ב'חיות כיס' הקזנו דם בהתחלה אבל היום זה כבר יותר רוטינה ויש גם מערכת יותר גדולה של הדסק הכלכלי מאחורי זה, אבל ברור לי שבלי גב ציבורי כמו של 'כאן' אי אפשר באמת לפתח ברצינות את הדבר הזה".
עד כמה אג'נדה אישית היא חלק מהמדיום הזה? עד כמה עולם הפייק ניוז מאיים לחדור אם בכלל?
חג'ג': "נבזיות תוכל למצוא כנראה בכל מדיום, אנחנו מאוד משתדלים להיות הוגנים למציאות. האם כשאנחנו מספרים סיפור הכול נכנס? לא. יש דברים שאתה מקצר, יש עריכה באמצע, יש מניפולציות. אתה לא יכול לספר סיפור מדויק אף פעם. בסוף אנחנו גם סוג של בידור, לא רק עיתונאות מהזן הרגיל. אני כן יכול להגיד שבהשוואה למערכות אחרות – מנגנוני עריכה כל כך קפדניים וארוכים כמו שיש לנו לא קיימים בשום מקום. גם הקלטות של סאונד שארכו ארבעה ימים יֵרדו אם הן לא יושבות בול. זה מנגנון שככל הנראה עוזר להגיע לאמת הכי קרוב שאפשר. אבל המנגנון הזה קשוח בכל סטנדרט, בטח כשמישהו פדנט בעריכה כמו רום נמצא מולך".
אטיק: "אתה מכיר מערכות תקשורת ושידורים, יש בהן הרבה איבה וציניות למרואיינים. אבל כשאנחנו עובדים על פרויקט עם היקף עבודה כל כך רחב, אנחנו אמנם מחויבים לסטנדרטים עיתונאיים מקובלים, אבל אתה בפוזיציה כזו שמחייבת אותך לכבד מאוד את המרואיינים שלך ולהבין אותם, להיות פייר איתם. ברור שיש לנו דעה על דברים וברור שיש ניואנסים, אבל בגלל שאין דרישה לכותרות, אין דרישות של 'תביאו לנו בכי' או 'תביאו לנו צחוקים', זה נוח מאוד כדי לשמור על מרחב נקי כמה שיותר, שנותן מקום לסיפור עצמו".
"בסוף", מסכם חג'ג', "זאת דרך מדהימה לספר סיפור. עם כל הפורמטים והמדיומים שעומדים לרשותנו, זאת הדרך המשכנעת ביותר לספר ולשמוע סיפור. אף פעם לא החשבתי את עצמי כסטורי־טלר אבל איפשהו כולנו יצורים סיפוריים. בין אם אתה מכיר בזה ובין אם לא, אנחנו מחווטים ככה. לא היינו קהל של צפייה לילית בפסטיבל מספרי סיפורים, אבל ברגע שהגענו למדיום הזה, התאהבנו בו לגמרי".
