החלק האהוב עליי בקיץ של הקורונה הוא הערימות של הבירות. הקורונה מאששת את הפחדים הכמוסים של כולנו, והפחד שלי הוא להיתקע בלי מצרכים. אז אצלנו בבית יש ערימות של נייר טואלט עד התקרה, שישיות מים מקיר לקיר וכמובן גם בירות מכל הסוגים. לאגר, סטאוט, אייל, שמעון – המצאתי את אחד מהשמות האלה. שישיות של מותגים ישראליים ואירופיים, ומותג מקסיקני אחד שבלעדיו אי אפשר, נרכשות במחירים משתלמים בלבד מתוך תפיסה של "משקה שעורה זול הבא לידך – אל תחמיצנו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שבוע אחרון לחופש, ארבעה משחקים שיעבירו אותו בכיף
– מחקר קורונה: הישראלים מאוכזבים מניהול המשבר אבל מוכנים לתת הזדמנות
– איך תיראה שנת הלימודים החדשה בסעודיה?
כל אלו משמשין בערבוביה ומוציאים אותנו מדי ערב אי־זוגי למרפסת, שם אנו סוגרים את היום, מהרהרים במחר ומחניקים גרעפס כדי לא להעיר את הילד של השכנים בהווה. לצד חטאיה הרבים, בדרכה הייחודית הקורונה דווקא סידרה לנו זמן משותף והוציאה אותנו מהלופ של השכבה, טלוויזיה, ארוחת ערב ולישון. זה לא שאני לא מתחבא בבית, אבל בתקופה שבה כל יציאה נשקלת כמה פעמים, המשפחה מתכנסת פנימה ומוציאה מזה את המקסימום.
אצל הילה גם התחזק הצד הקולינרי, ומעת לעת היא מוציאה למרפסת יחד עם הבירה גם מנה פוטוגנית, וברוך השם אחרי כשבעים דקות של צילומים מכל הזוויות איי־למה־באצבע־זה־כואב־־אז־־מה־־תתאפק אני גם זוכה לאכול ממנה.
אז באמת שערימות של בירה זה אחלה, אם רק אפשר שהערימות של הנדבקים יהיו קצת פחות גדולות.
