הציונות כתנועה לאומית ממוסדת החלה מתגבשת במערב אירופה בשלהי המאה ה־19 ביוזמתו של בנימין זאב הרצל, ובמשך עשרות שנים היו מרבית מנהיגיה, הוגיה ועסקניה ילידי אירופה. בדרך כלל מוצגת הציונות, על שפע גווניה וזרמיה, כתנועה שקמה בהשפעת הלאומיות האירופית הנוצרית ולכן גובשו עיקריה בתבנית אירופית, שמשמעה הקמת מדינת לאום על פי הדגם האירופי בארץ ישראל. ארץ ישראל נתפסה אז כחלק מן ה"מזרח", העות'מאני, המוסלמי, המפגר והמנוון, שומם בחלקו הגדול. בהיגדים האלה יש ממש, כל עוד רואים בהם הכללות שנועדו לסמן מגמה או מאפיין כללי מאוד, אך אין הם ממצים את מלוא מגוון הדעות שהתפתחו בהשראת הציונות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה שישראלים לא ילמדו ערבית?
– מחקר קורונה: הישראלים מאוכזבים מניהול המשבר אבל מוכנים לתת הזדמנות
– פילוג האמירויות
ספרו החדש של חנן חריף מוקדש לבחינת עומק של כתבי הוגים אשר ביקשו לשלב בין הציונות כתפיסה לאומית מובהקת בהשראה אירופית, ובין תפיסות על־לאומיות ששאפו גם לשיתוף פעולה עם עמי המזרח, בייחוד עם ערביי ארץ ישראל. מובן שאלה קולות משניים, לעיתים נידחים, במקהלה הציונית. עם זאת, במהלך מחקרו המרתק מראה חריף כי אין מדובר ב"שוליים סהרוריים", אלא בעמדות שקיימו דו־שיח עם דמויות מרכזיות בתנועה הציונית. במבחן התוצאה חותמן כמעט אינו ניכר, אולם המבקש להתחקות על זרמי עומק ועל ממשקים בלתי צפויים, ימצא בספר כמה וכמה כאלה.
המקורות הראשוניים שעליהם הושתת המחקר הם פרוטוקולים של ישיבות ההנהלה הציונית, נאומים שלוקטו אחר כך בקבצי נאומים, תכתובת מגוונת מן הארכיון הציוני ובעיקר מאמרים שנדפסו בשלושים כתבי עת ועיתונים עבריים בני הזמן כגון: דבר, הארץ, הד המזרח, החרות, העולם הזה, הפועל הצעיר, הצפירה, הַשִּלֹחַ, מעריב, במאבק, בעיות היום ועוד, וכן באחד־עשר כתבי עת באנגלית ובגרמנית.
רשימה ססגונית זו מתפרסת על פני כמעט מאה שנים, במרחבים גאוגרפיים מגוונים בארץ ובעולם, ומשקפת משרעת רחבה מאוד של עמדות וגישות. היא חשובה לא רק כדי ללמד על חריצותו ועבודתו היסודית של חריף, אלא בראש ובראשונה כדי ללמד על הכותבים ועל תקופתם. ההיבט הציבורי לצד האישי, הממוסד והבלתי ממוסד, מסמכים רשמיים לצד מכתבים פרטיים – כל אלה מעשירים את התשתית המחקרית ומעניקים לחוקר ובעקבותיו לקורא נקודות מבט רבות, חלקן חופפות אך רובן נבדלות זו מזו.
רעיון הגזע
עד אמצע המאה העשרים, ובמקומות מסוימים גם אחריה, לא היה רדיו ברוב הבתים, והטלוויזיה והתקשורת הדיגיטלית טרם חדרו. באותם ימים שימשה העיתונות הזירה העיקרית של עיצוב דעת הקהל. די לציין בהקשר זה שביאליק הוא שכונן את העיתון "דבר" וכתבו בו מיטב הסופרים וההוגים, בהם זלמן שזר, דב שטוק (סדן), ברל כצנלסון, ש"י עגנון ואחרים. עוד אזכיר את "לוח הארץ" שראה אור פעם בשנה בין השנים 1941־1954, ובו מאמרים פרי עטם של בכירי החוקרים באוניברסיטה העברית לצד יצירות ספרותיות של מיטב הסופרים וההוגים. מבחינה זו קיים שוני מהותי בין אז להיום, ואני מדגיש את הזווית הזו כדי להבין כיצד העיתונות היא נדבך חיוני במחקר של חריף.
הספר נחלק לשני חלקים שאינם שווים בהיקפם. בחלק הראשון, "מזרחה, מזרחה! – חיבת ציון, אחווה שמית ותחיית המזרח", מנתח חריף את עמדותיהם של משה ליב ליליינבלום, משה אייזמן, יהודה ליב לוין, שמעון ברנפלד, מרדכי בן הלל הכהן, נחום סוקולוב ומרדכי זאב פיירברג. הכרתי רק חלק מן השמות, ואין תימה בדבר. החלק השני גדול בהיקפו פי שניים מן הראשון, וכותרתו "ציונות, פַּן־שמיוּת ופַן־אסייתיוּת". חריף מבחין בו בין שלהי התקופה העות'מנית לימי המנדט הבריטי, ובדין עשה כן. הדמות המרכזית בדיון הוא יהושע רדלר, המוכר בכינויו ר' בנימין, ולצידו נבחנות בקצרה עמדותיהם של יצחק אפשטיין, דב בר בורוכוב, יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ', יעקב טהון, חיים מרגליות־קלווריסקי ומשה יעקב בן גבריאל, ובשולי הדיון אפילו אורי אבנרי. אני מניח שהשמות הללו מוכרים יותר, לפחות כשמות רחובות.
במחקרו מראה חריף עד כמה רעיון הגזע כמאפיין מהותי של זהות לאומית הדהד בכתבי הוגים יהודים באירופה במחצית השנייה של המאה ה־19 ובשליש הראשון של המאה ה־20, בהשפעת תפיסות שרווחו שם כבר מראשית המאה ־19, עד שנעשה מגונה ומוקצה בגלל הנאצים. הוא מראה כיצד ההוגים שהוא חוקר נשאו ונתנו, במישרין ובעקיפין, עם תפיסותיהם של בנימין ד'ישראלי, ארנסט רנאן ופרידריך ניטשה.
תחיית המזרח
הוגים יהודים בעלי מגוון השקפות דגלו ב"תחיית המזרח", וחלקם הגדול סבר כך מתוך עמדה מתנשאת, הספוגה השפעות קולוניאליסטיות ואימפריאליסטיות מודעות ושאינן מודעות. הם חשבו שהיהודים שיתיישבו במזרח הלבנטיני יביאו אליו את בשורת הנאורות, הקדמה, השוויון וההשכלה. חריף מלבן מרכיב זה בהשקפותיהם, מנקודות מבט מגוונות. עוד הוא מבחין היטב בין רעיון "תחיית המזרח" ובין גישות פן־שמיות, אשר קראו לאחווה גזעית של צאצאי שם, ובעיני רוחם הסתופפו תחת חופה זו לא רק תושבי ארץ ישראל אלא דרי כל הסהר הפורה ואף דרומה ממנו בחצי האי ערב.
לקראת תום הדיון בתקופת המנדט כותב חריף:
האישים שבהם עסקנו בסעיף זה – אפשטיין, טהון וקלווריסקי – מעידים שעמדות פן־שמיות השתלבו בתוך השיח הציוני למן ראשית המאה העשרים ואף במשך תקופת המנדט הבריטי. לחזונו של ר' בנימין נמצאו שותפים, והרעיון הפן־שמי התמיד, בגרסאות שונות, לאורך התקופה הנדונה. גם לאגודות דוגמת "קדמה מזרחה" ו"הליגה להתקרבות ולשיתוף פעולה יהודי־ערבי" היה חלק בהמשכיותו של השיח הפן־שמי בשנות השלושים והארבעים. העיתון "בעיות היום", לדוגמה, הוא מקור בלתי נדלה למאמרים וכתבות ברוח זו, והוא נתן במה לאחווה השמית ולפרספקטיבה הציונית הפן־מזרחית (עמ' 209).
עניין מרתק נוסף שמלבן חריף הוא הנטייה לפן־אסייתיות, היינו חזון המושתת לא על מוצא גזעי משותף אלא על איבה משותפת לקולוניאליזם האירופי לגווניו (הבריטי, הצרפתי, הגרמני, האיטלקי, ההולנדי והרוסי). חלק מנושאי הדגל של החזון הזה היו יפנים, סינים והודים! הקורא בן המאה ה־21 יכול להשתומם מן הרעיון התמים, אולי המופרך, של ילידי אירופה, בעיקר מזרחה, למצוא מכנה משותף עם תרבויות כה רחוקות, לא רק מבחינה גאוגרפית אלא בראש ובראשונה מבחינה תרבותית. אולם חריף מראה בבירור כי הביקורת הנוקבת כלפי מדינות אירופה ויחסן המתמשך אל יהודיהן הניע להעדפת חלופות כה זרות ורחוקות, ובלבד להיפטר באופן מוחלט מן העוינות והאיבה האירופיות, ובמשתמע הנוצריות.
הפרק האחרון בספר מוקדש, ככותרתו, ל"בין ר' בנימין לאורי אבנרי – פן־שמיות, פן־אסלאמיות ו'הפעולה השמית'" והוא דן בעיקר בעשור הראשון של המדינה. כאן בוחן חריף את ההבדלים העיקריים בין תנועת הכנענים, בהנהגתם ובהשראתם של עדיה גור־חורון (אדולף גורביץ') ויונתן רטוש (אוריאל הלפרין [שלח]), לקבוצת "חוגי ארץ ישראל הצעירה", אשר דובריה הראשיים היו אורי אבנרי, מיכאל אלמז, נתן ילין־מור, בועז עברון ועמוס קינן.
אני משער שבעבור הקוראים הצעירים שמות אלה עלומים ואינם אומרים מאומה, אולם בעבור בני המבוגרים שבינינו אלה שמות בעלי משמעות ועניין, בעיקר בתחום הפובליציסטי אך לעיתים גם במישור הפוליטי. בפרק קצר זה קורע חריף צוהר להלכי רוח שהדהדו בציבור הישראלי וכיום חותמם אינו ניכר. חשיבותם העיקרית בעיניי אינה בשאלת היחס אל האזרחים הערבים של מדינת ישראל ואל פליטי מלחמת העצמאות שעזבו ושגורשו ממנה, אלא בעיקר בדיון הסוער והנוקב על טיבה של הזהות הישראלית.
מחיר ההשתלבות במערב הנוצרי
הספר נחתם בסיכום בן שני עמודים, סיכום מצוין של מה יש בספר ומה יכול לנבוע ממנו. הנה מילותיו של חריף:
התהליכים שהביאו לדחייתם של הרעיון הדו־לאומי ושל האפשרויות המגוונות שנלוו אליו, ואימוץ הרעיון של מדינת הלאום היהודית כעמדה הציונית הרשמית – כל אלה לא הותירו מקום רב לגישה ציונית פן־מזרחית במסגרת הדיון הציוני הרשמי. עם זאת, כפי שמעידים פרקי הספר, אימוצו של רעיון מדינת הלאום ומימושו בפועל לא ביטלו את השאיפה הפן־מזרחית ולא מחקו את רושמה, והיא הוסיפה להתקיים במסגרת ההגות הציונית.
ייתכן שגם בימינו, לאור שינויים מרחיקי לכת ביחסי מזרח־מערב, צמיחתם של אתגרים כלל־עולמיים חדשים והתהוותן של בריתות לא צפויות בין מדינות – יש למגמות מסוג זה פוטנציאל שעודו רחוק ממיצויו המלא. אם המגמות הרעיוניות שנידונו בספר זה יתרמו להבנה עמוקה יותר של העבר, ולמבט מורכב יותר על סוגיות תרבותיות ופוליטיות בהווה – הרי שספר זה מילא את ייעודו (עמ' 257).
המשמעות המעשית של מדינת לאום יהודית הייתה חתירה להשתלבות היהודים במערב הנוצרי – האירופי והאמריקני כאחד. ככל שנוקף הזמן מתבררים היתרונות הגדולים בבחירה זו מבחינה תרבותית, פוליטית וכלכלית, אך לצידם נחשפים גם המחירים הקשים הכרוכים בה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.
חריף הוציא מתחת ידיו ספר המושתת על ארגז כלים משוכלל: מחקר היסטורי חברתי, הגות מדינית, סוציולוגיה, פילוסופיה, מדע המדינה וחקר התרבות. הוא השתמש במקורותיו בתבונה ובזהירות, והניב מחקר מרענן. ספרו מזמן אתגר אינטלקטואלי תובעני, ובה בעת מעורר ומפרה, עבור מי שמבקש לבחון את מקצת המחירים הללו מתוך יישוב הדעת ומתוך עומק היסטורי של כ־150 שנה. חריף ראוי להערכה ולתודה על המפעל המחקרי המחדש, לעיתים אף המטלטל, שהוציא מתחת ידיו.
אנשים אחים אנחנו
הפנייה מזרחה בהגות הציונית
חנן חריף
מרכז זלמן שזר, תשע"ט. 299 עמ'
פרופ' נחם אילן הוא דקאן הפקולטה למדעי הרוח וראש התוכנית לתואר מוסמך בתרבות יהודית בזיקתה לתנ"ך והוראתה במכללת חמדת הדרום, נתיבות
