על השולחן בסלון ביתה של ד"ר רות קלדרון בשכונת מעוז־אביב, פרבר תל־אביבי שקט, קיבוצי באופיו, על גדות הירקון, מונח "אור הגנוז" של מרטין בובר. בבית הזה, שבו גדלה כילדה ובו היא מתגוררת כיום, ספגה קלדרון מהוריה רגשות רליגיוזיים עמוקים, שמלווים אותה לאורך חייה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– אין לצה"ל סיכוי מול אירועים שפשוט מצטלמים רע
– למה הטינופת הטלוויזיונית הזו מקבלת הכשר ממשרד החינוך?
– הסוכנות היהודית בוחנת הפעלת שליח קבוע באיחוד האמירויות
"הם לא היו אנשים הלכתיים", היא אומרת, "אבל היה ברור שא־לוהים הוא חלק מהעולם שלנו: מבקשים ממנו, מדברים איתו. זה השפיע עליי. אני מרגישה חסידה ישראלית. אימא שלי באה מגרמניה, ממשפחה עם שורשים חסידיים מגליציה, ואבי מיהודי ספרד שהגיעו לטורקיה ובולגריה. למרות שלא קראו לזה כך, הייתה רוח חסידית בבית, אכפתיות כלפי כל ברייה, ברכת שהחיינו על פרי חדש, על מראה הים, על הכרת הטוב. בשנות הנעורים הייתי בתשוקה של חיפוש דרך יהודית שנכונה לי, וספרים כמו 'אור הגנוז' ו'דרכו של האדם על פי תורת החסידות' של מרטין בובר קירבו אותי. מצאתי בהם מילים לרגש הרליגיוזי שהכרתי ושהרגשתי".
"הנסיכה והאבן", ספר הילדים החדש של קלדרון (הוצאת מודן), מבוסס על סיפור של רבי נחמן מברסלב. הסיפור המקורי מתאר מלך שציווה על בנו לקחת אבן גדולה ולשאת אותה אל ביתו; כשהילד לא מצליח, אביו אומר לו שהכוונה לא הייתה להעלות את האבן בבת אחת, אלא "שתיקח פטיש חזק ותכה ותפוצץ את האבן לחתיכות דקות וקטנות, ובזה תוכל לעלות אותו על העלייה".
המדרש של קלדרון על הסיפור הופך את הילד לילדה, ומתאר כיצד היא פונה לבקש עזרה מיועצים שונים – פילוסוף, קוסם, נוכל ומהנדס. לבסוף היא מקבלת עצה מטבחית הארמון, שַמעָה, שמייעצת לה לשבור את האבן הגדולה לחתיכות, ולהעלותן לעליית הגג של הארמון. החתיכות הקטנות והצבעוניות יוצרות בסופו של דבר פסיפס מרהיב של המלך ובתו.
מה שלכד את תשומת ליבה של קלדרון בסיפור הברסלבי הזה היה המסתורין. "המטפורות שבהן מתואר האל בספרות חכמים תמיד עניינו אותי, ובתוכן הדימוי של מלך ובן מלך. בסיפור הזה סקרנה אותי המציאות הזו שבה אבא חד חידה והולך. שאלתי את עצמי האם זה היה שונה לו במקום נסיך הייתה נסיכה, והתחלתי לשחק עם זה. המחשבה הפמיניסטית היא חלק מכלי הפרשנות שלי: כאישה אני מכירה מצב שבו אישה מחפשת פתרון לבעיה, ונתקלת בדמויות של גברים בטוחים בעצמם שחושבים שבידיהם הפתרון, ולמעשה לא מצליחים. מי שעוזרת לנסיכה היא דווקא הטבחית, דמות האם, האישה המבוגרת והקשובה. התנהלה שיחה עם המאיירת הנפלאה אלונה מילגרם והעורכות רחלה זנדבנק ומיכל פז־קלפ, איך מציירים מלך שהוא דימוי לאל. הרגשתי שזו פעולה של מדרש".
סערת היהודים באים
כשילדיה היו קטנים, נהגה קלדרון לספר להם סיפורים מהתלמוד. "אלה סיפורים מצוינים, הם עמוקים ולא מפורשים מדי, מאוד מכבדים את השומע", היא אומרת. "אני אוהבת ספרי ילדים, אבל לי וגם לילדים שלי חסרו ספרי ילדים שמבוססים על מקורות יהודיים, אבני בניין של זהות ומחשבה יהודית. לא שומעים את הסיפורים האלה בגן כי הגננות לא מכירות, וספרים שנפוצו בציבור הדתי, כמו 'כה עשו חכמינו', לא מתאימים לציבור הכללי. בספרים האלה השורה התחתונה ההלכתית מובהקת, מוסר ההשכל חד־משמעי.
"סיפורי חכמים, כמו גם סיפורי חסידות, הם בעיניי יצירות אמנות, ואינן מצומצמות למוסר השכל אחד. המוטיבציה שלי היא להעשיר את גני הילדים בגיבורים ועלילות כמו רבי חנינא בן דוסא (שעל דמותו מבוסס ספר הילדים הקודם של קלדרון, 'סיפור על גשם'; א"ה), בעקבות ראשוני ההוגים של התרבות העברית – ביאליק, אחד העם, ברדיצ'בסקי. סיפורי המקרא, המשנה, התלמוד, הקבלה והחסידות הם חלק מאוצר תרבות ששייך לכולנו, וחשוב שנכיר אותם כגרסת ינקות".
נראה שהסיפור הזה, בתמצית, הוא משהו שאת חווה כל חייך – חיפוש אחרי מודלים יהודיים שמדברים בשפה שלך ומכבדים את העולם שאת באה ממנו.
"כן, זה חלק מסיפור חיי, כמו גם אהבתי המתמשכת, והנכזבת, לציבור הדתי־לאומי. לימוד התורה הוא יסוד מעצב בחיי, אבל פגשתי מעטים בציבור הדתי שסבורים שלכולנו יש זכות ללמוד ולפרש אותה. באלול 1989 הקמתי, עם מוטי בראור וחבורה של נשים וגברים חילונים ודתיים, את בית מדרש אלול. האמנתי בברית אמת בין דתיים וחילונים, אך עם השנים למדתי כמה הברית קשה לקיום. היו וישנם פורצי דרך בציבור הדתי, כמו הרב שטיינזלץ ז"ל וכמו אנשי מכון הרטמן, שהם בני ברית, אבל הם מעטים. העולם הדתי־לאומי ברובו לא מאמין שהתורה אכן מונחת בקרן זווית, ואינה רכושם הבלעדי.
"ראה את הוויכוח שמתנהל עכשיו סביב סדרת הסאטירה 'היהודים באים'. על פניו, השאלה היא האם לגיטימי לפרש את התורה בהומור ולעשות ממנה סאטירה, אבל מתחת לפני השטח השאלה היא של מי התורה, האם היא שייכת לכולם או רק לדתיים. הרי מה ששלך מותר לך לפרש ואפילו לבקר ולצחוק על חולשותיו. כמו דברי חכמים הפרועים על אסתר ואחשוורוש במסכת מגילה, וכמו יוצרי 'ניקוי ראש' שהייתה להם זכות לעשות סאטירה על הציונות. הסאטירה וההומור אפשריים למי שמרגישים בני בית.
"למדתי לתואר ראשון באורנים, שם היה אפשר כבר בשנות השמונים ללמוד יהדות באופן חילוני, ומשם עליתי לירושלים לתואר שני ושלישי. לצד לימודיי בחוג לתלמוד, היה לי חשוב לרכוש את השפה והפדגוגיה הבית־מדרשית. במכון הרטמן ביקשתי ללמוד עם בני שיח דתיים; עניין אותי לנהל איתם מחלוקת, וגם ללמוד מהם. אחרי כמה שנים הבנתי, כמו בסיפור החסידי, שהאוצר שלי בעצם נמצא במקום שבו גדלתי. חזרתי לתל־אביב והקמתי את עלמא – בית לתרבות עברית שבמרכזו בית מדרש".
אולי כבר אז הבנת שמשהו בשיח הדתי־חילוני לא עובד?
"ייתכן. שוב ושוב ראיתי איך הברית בין דתיים וחילונים לא עומדת בלחצים. הפעם האחרונה הייתה בכנסת, כשבנינו יחד עם הרב בן־דהן מהבית היהודי חוק שמיטה שיאפשר שמיטת חובות לאלפי משפחות. הוא בוטל על ידי הרב הראשי בטענה שהוא לא מכיר את החקיקה. אני חוששת שזה לא נעשה בתום לב".
מרוץ שליחים
אני רוצה להקשות עלייך. 'אלול' הוקם לפני יותר משלושים שנה. ההתחדשות היהודית פועלת כבר כמה וכמה עשורים. האם, במבט לאחור, את יכולה לומר שהמפעל הזה הותיר חותם על התרבות ועל החברה הישראלית? האם נוצרה מסה קריטית של למדנים ואנשי רוח שמדברים את השפה הזו?
"אני מחנכת, ולכן אני לא מצפה לשינויים מהירים. אני כן רואה תהליכים. אפשר, למשל, להצביע על דברים שהשתנו בחברה הישראלית, כמו המוזיקה היהודית שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. לפני 1989 לא היה דבר כזה. הארמית נכנסה לעברית היומיומית כמשהו מגניב ורענן. דף יומי הפך להיות תופעה רחבה, תיקון ליל שבועות שפעם כמעט לא הכירו אותו תפס נוכחות בטלוויזיה וברדיו. תשעה באב בעבר לא היה אירוע מחוץ לאורתודוקסיה, והיום הוא נוכח במרחב הציבורי במשמעות רלוונטית. דמויות ועלילות מן העולם היהודי נכנסו לסדרות וסרטים ישראליים. בחלק מן המקרים האלה אנחנו הדלקנו את האש, והיא ממשיכה ובוערת גם מחוץ לארבע האמות שלנו. זה מרוץ שליחים, ויש דור חדש שהצטרף וממשיך אותו".
את מדברת על השפעות תרבותיות, ואני מסכים. אבל מה לגבי תרבות למדנית, בתי מדרש, אנשי רוח?
"גם אלה נוצרים, ובעיניי – בכמויות נכונות. אני חושבת שגם הציונות הדתית וגם הציבור החרדי עושים עוול גדול לעצמם ולתורה בריבוי לא מידתי של המוסדות והלומדים. להבנתי יש בציבורים הללו יותר מדי ישיבות ויותר מדי תלמידים, ואחר כך לרבנים צעירים אין עבודה. בוולוז'ין לא היו מספרים כאלה. המספר של תלמידי ותלמידות החכמים החילוניים הוא אמנם פחות ממה שצריך להיות, אבל הוא קרוב יותר למספר הראוי. זה קיים: יש עבודות מוסמך ודוקטור, יצירות ספרות ושירה, אנשי חינוך, יוצרי קולנוע וטלוויזיה, אמנים, לצד חוקרים ולמדנים – אלה, לדעתי, תלמידי ותלמידות החכמים שבדור. אני מאמינה בדברי ביאליק שהחלוצים של הדור הם האמנים, הם שיוצרים את השפה התרבותית.
"כדי ליצור שכבה כזו צריך להתחיל מהגן, להמשיך לאורך כל התיכון והצבא, ואחר כך, בחזון שלי, יהיו גם כוללים חילוניים. אי אפשר לגדל תלמידי חכמים בלי משאבי ציבור. בכולל הזה ילמדו האנשים שיבנו אחר כך את התרבות – הם יהיו עורכי העיתונים, הם ישפיעו על מה שיוצע בטלוויזיה, הם יהיו עורכי הספרות היפה והעיונית ויבנו את תוכנית הלימודים בבתי הספר. כדי להצמיח את כל זה צריך להכיר לעומק את הקאנון, את המורשת התרבותית שלנו. זה החלום. לצערי הוא הולך לאיבוד בעולם של פוליטיקה ותקציבים. מתוך 2.7 מיליארד שקלים של השקעה בחינוך יהודי מחוץ לבתי הספר, תמיכה בהתחדשות היהודית היא בינתיים ככלב המלקק מן הים".
אולי הבעיה היא לא רק תקציבית? אולי קשה יותר לאנשים שלא גדלו על אתוס של לימוד תורה להשקיע כמה שנים טובות בבתי מדרש?
"קשה מאוד להחזיק בתי מדרש, אבל זו לא בעיה של מוטיבציה בקרב הלומדים. להפך, בגלל שלא גדלנו עם לימוד בית מדרשי אנחנו רעבים וצמאים אליו. עם זאת, זהו אכן אחד הדברים הראשונים שנופלים בעולם ההתחדשות היהודית. אתה צודק, יש כאן אתוס אחר, אידאולוגיה שמתנגדת לתורה לשמה ומחייבת את הלומדים לעבור, מהר מדי לטעמי, לעשייה, ליצירת מפעלים חברתיים. אם תרצה, זו מחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל על תורה עם דרך ארץ. אני מעריכה מאוד עשייה חברתית, ועם זאת, לימוד תורה מחייב התמדה. אין כאן רק שאלה של מוטיבציה, אלא במידה רבה שאלה של משאבים: אי אפשר להיות תלמיד חכם קצת, כמו שאי אפשר להיות סופר קצת. זו פעולה של התקדשות.
"כשאני מבקרת בישיבת הסדר, אני רואה את הלהט. ימים, שבועות וחודשים שהבחורים פנויים ללימוד. צריך יותר מוסדות כאלה אצלנו, ולא רק מוסדות של צעירים לפני צבא אלא גם של מבוגרים. אני מאמינה שכך זה ייבנה. לצערי, פוליטיקאים חילונים לא שותפים לתחושת הצורך הזה. הדור שלי גדל בעולם חילוני שחשב אחר, לא הבין למה חשוב ללמוד תורה, ולכן לא הפנו משאבים ליצירת תלמידי חכמים חילונים. לעיתים קרובות שמעתי פוליטיקאי חילוני אומר 'סבא שלי היה רב'. לאותו סבא היה מקום בבית הכנסת, אבל לנכד שלו כבר לא. הוא יכול להגיע לשם כאורח ולשים כיפה מנייר על הראש, אבל זה לא יהיה המקום שלו.
"כדי שיהיו למדנים צריך מוסדות, ובשביל מוסדות צריך משאבי מדינה, פוליטיקאים שהנושא הזה יקר להם. דווקא מצד יאיר לפיד ביש עתיד הרגשתי שהוא מבין את חשיבות העניין ושעם השנים הוא מחויב יותר. היום יש פוליטיקאים צעירים שמכירים היטב את תנועת ההתחדשות היהודית, שאני מעריכה מאוד ותולה בהם תקוות".
ריח של גט באוויר
ב־2013 שובצה קלדרון ברשימת יש עתיד ונבחרה לכנסת. הייתה זו הקדנציה הראשונה של מפלגתו של לפיד, ובנאום הבכורה שלה בחרה קלדרון לצטט סיפור ממסכת כתובות. כיום, ממרחק השנים, היא חשה הקלה על כך שהיא כבר לא בין כותלי המשכן.
"התרבות האלימה של הכנסת הייתה מאתגרת עבורי", היא אומרת. "בעולם החינוך לא חוויתי סביבה כזו, ומעולם לא הייתי נתונה במצב של היעדר פרטיות, כשכל אחד מרגיש חופשי לומר עליי כל מה שהוא רוצה, גם שקרים. להיות חברת כנסת הייתה זכות גדולה וכבוד גדול עבורי. למדתי המון, לעיתים הצלחתי להשפיע ולפעמים גם נהניתי, אבל בסופו של דבר תרבות הכנסת כיום היא תרבות של חסימות. חושבים איך להפריע לצד השני לחוקק, איך 'להביך את הקואליציה'. זה ציער אותי. הפורמט של הכנסת – פלטפורמה לקיום מחלוקת על חקיקה, וגישה לאנשים המייצגים ציבורים אחרים משלי – הוא פורמט מלא עוצמה. לצערי, בפועל הוא מתקיים לעיתים רחוקות".
"הנסיכה והאבן" הוא ספרה הרביעי של קלדרון, בת 59, אם לשלושה ובעלת תואר דוקטור לתלמוד מהאוניברסיטה העברית. היא ממשיכה לכתוב גם בימים אלו, ובשבתות היא צועדת לגשר סמוך לביתה, מעל הכביש הראשי, ומניפה דגל ישראל. בני משפחתה מגיעים להפגנות בבלפור. "אני מרגישה שהדמוקרטיה בסכנה. כשאני עומדת בצומת ליד ביתי במוצאי שבתות עם דגל ישראל, אני לא הולכת כדי להפגין רק נגד נתניהו, ואני לא יודעת שבלי נתניהו הכול יהיה יותר טוב. ראש הממשלה לא אחראי לכול. יש לי כבוד אליו, גם כבת של אבא שהעריך אותו מאוד, לצד מחלוקת חריפה איתו, אבל אני לא חושבת שהוא איש מרושע ושהוא נגד ישראל. אני כן מרגישה שבית המשפט בסכנה, שהפרדת הרשויות בסכנה, שכמו שצועקים 'אלול', כמו שצועקים 'שבת היום', צריך לעמוד בחוץ ולצעוק: 'דמוקרטיה!'.
"בקיץ הזה הרגשתי משהו שאף פעם לא הרגשתי בעבר – שיש סיכוי שניפרד. יש באוויר ריח גט. הקורונה לא תורמת למצב. הפחדים התעצמו, כולם קצת יותר על הקצה. החוויה המוזרה של מסכות על הפנים, החרדות הבריאותיות, הבעיות הכלכליות. חצי מהחנויות ברחוב להשכרה. זה עצוב ומדאיג".
מה עושים?
"לומדים תורה. כדי שיהיו אנשים שישמרו על החוסן, שייתנו מילים למשמעות החיים כאן, שיכתבו ספרות ושירה ותיאטרון וקולנוע וחידושי תורה. חשוב לא לעבוד מפחד, לא לעבוד משנאה. כשנכנסים לפוליטיקה, כשכותבים מאמר, כשעושים עיתון – לא לעשות רק נגד. המצב קשה, אבל יש בי תקווה. אני רואה כתבי עת חדשים שיוצאים, אני רואה צעירים וצעירות במכינות ובבתי המדרש, כמו גם ב'תעשייה' התרבותית, עם אנרגיות של עשייה ויצירה. יש גם המון טוב סביבנו".
