המשוררת והסופרת שלומית כהן־אסיף מעדיפה שלא להשמיע אמירות בעלות נופך פוליטי. כמי שמקדישה את חייה לכתיבה לילדים, היא כותבת על קיפודים שמחפשים בית חם, על נשיקה בכיס ועל הספסל של הירח. אך לעיתים, כפי שקורה בספרי הילדים כשאורח לא קרוא מגיע לבקר, הפוליטיקה היא שמחליטה לערוך ביקור בית לא צפוי.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– סיכום הביקור ההיסטורי באבו-דאבי
– פריימריז בהפתעה: עפר שלח דורש מלפיד שינוי
– מועלם מתנקמת, נתניהו הניח פיתיון: גיוס חדש לליכוד
כך קרה בנאום שנשא פרופ' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, באחת מהפגנות בלפור. את הנאום, שהוקדש למתקפה חריפה על ראש הממשלה נתניהו, פתח זליכה דווקא בשיר ילדים שכתבה כהן־אסיף. "נדמה לי שאין יאה יותר מלהתחיל בשיר על הקורונה, או על כתר", אמר זליכה, ולקול תשואות הקהל החל קורא את שיר הילדים "לכתר לא אכפת", מתוך ספרה של כהן־אסיף "הצבע השמיני":
כָּל אֶחָד יָכוֹל לַחֲבֹשׁ כֶּתֶר – / מֶלֶךְ וְגַם חֲמוֹר,
כִּי לַכֶּתֶר לֹא אִכְפַּת / עַל אֵיזֶה רֹאשׁ לִזְהֹר
כִּי לַכֶּתֶר לֹא אִכְפַּת / אִם הָרֹאשׁ פִּכֵּחַ אוֹ שִׁכּוֹר
כִּי לַכֶּתֶר לֹא אִכְפַּת / בְּאֵיזֶה רֹאשׁ לִבְחֹר.
וְאִם יוֹשֵׁב הַכֶּתֶר / עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר,
הַכֶּתֶר עֲדַיִן כֶּתֶר / וְהַחֲמוֹר – חֲמוֹר.
"אני לא מזוהה מבחינה פוליטית", שבה ומדגישה כהן־אסיף, לאחר שסיימה לקרוא באוזנינו את השיר מתוך הספר שבידה. "יש לי דעות פוליטיות וחברתיות ברורות, אבל אני לא חושבת שסופרים צריכים להיות נותני הטון בפוליטיקה. אני כותבת לילדים, הקוראים שלי מחכים לשמוע את הסיפורים והשירים שלי, ואת הדעות הפוליטיות שלי אני שומרת לעצמי. אני רוצה לבוא לעולם עם השירה שלי, לטוב ולרע".
ובכל זאת, מה זה עושה לך לשמוע שיר ילדים שכתבת מושמע בהפגנה פוליטית?
"ברגע ששיר שלי מתפרסם, הוא הופך להיות שיר של כולם וכל אחד לוקח אותו למקום אחר. השיר קורץ לילדים, למבוגרים, למלחינים. זה שיר שלא רציתי לפרסם, אבל העורכת חשבה שנכון שהשיר יראה אור. כל שיר והזמן שלו, וגם שירים שלא התייחסו אליהם כשיצאו, עשויים פתאום לקבל ממד אחר. אפשר להדפיס שיר שלי על ספל, על פוסטר, על כרטיס ברכה, וזה מעין תיווך. הנה אני כאן, נמצאת על מצבה של חייל עם השיר 'גובה החלום', או השיר 'כשעצוב לי' על קבר של סבא".
מפעלי חינוך ותרבות מאוימים כרגע בצל המשבר הכלכלי. כסופרת, האם המציאות הזו מגבירה אצלך חרדה קיומית?
"זה מעמיד את העשייה הפרטית שלי עם העשייה הגלובלית ומצמק אותה, כי סוגרים למשל את הספרייה הלאומית. דבר כזה לא קרה גם במלחמת השחרור, ואל תגידי לי שהמצב דומה עכשיו. המשאבים לחינוך ולתרבות הם במקום האחרון, ובפועל יש אמנים שבאמת גוועים. אבל לא שומעים את הקול של הסופרים, כי הם נבלעים בתוך הקול של שאר האמנים".
נדמה שמחאת האמנים לא סוחפת את כלל הציבור. האם אנשים לא מתגעגעים לתרבות?
"יש הבדל בין מחאה פוליטית ובין מחאת העצמאים והאמנים. התרבות זקוקה כבר משלשום לזריקת עידוד, וצריך למצוא דרך להחזיר אותה למסלול. לא רק לטובת האמנים אלא בעיקר לטובת הקהל, כי זה הלחם האמיתי. מי שחושב שאמנות היא לא עבודה, הוא מסכן. אנחנו נלחמים כדי שהתרבות תתקיים, ורוצים לנצח במלחמה. כל כך צימקו את התרבות, זה מדהים. לא לראות הצגה, לא לשמוע קונצרט… אם רקדן לא רוקד, משהו קורה לגוף שלו. אם שחקן לא משחק, לא בטוח שמחר הוא יוכל לזוז. התרבות היא עיפרון שזקוק תמיד לחידוד".
סבא ג'פטו עיראקי
לָחֲשָׁה הַבֻּבָּה לְתָמָר: / רַעְיוֹן עָצוּב בְּראֹשִׁי עוֹבֵר,
אִם תַּפְסִיקִי לֶאֱהבֹ אוֹתִי / תִּתְּנִי אוֹתִי לְמִישֶׁהוּ אַחֵר?
(מתוך "דִי־לִי־לוֹל")
כהן־אסיף (72) היא פיה ישראלית טובה שמתהלכת בינינו. עד היום פרסמה 72 ספרים. בשל החשש מקורונה חדלה מלארח בביתה, ואנחנו נפגשות ב"קפה גן סיפור" בחולון. שם, הספלים השקופים שמהם אנו לוגמות מיץ קר מעוטרים בשירים שכתבה לילדים. במשך שנים לא הסכימה לגלות בת כמה היא, אך כעת היא מדברת בגילוי לב על הגיל ועל משמעותו עבורה.
"הגיל מאיים עליי", היא אומרת. "אני מסתכלת בראי ואומרת: 'האומנם זאת אני כל כך הרבה שנים?' הרבה פעמים אומרים לי 'גדלתי עלייך, גדלתי יחד עם הסיפורים והשירים שלך', אבל כשאומרים לי את זה אני מרגישה מבוגרת. הגיל מחדד פחדי בריאות, תלות וכל מרעין בישין. גיל בשפה העברית פירושו שמחה, אבל זו לא שמחה, כי גם החברה שלנו מחשיבה את הגיל. אני עדיין לא רוצה שיפנו לי מקום, אני עדיין רוצה להתנועע במרחב מבלי שיגבילו אותי, אבל הקורונה הכריזה עליי כגיל השלישי. הקורונה הוסיפה עוד שנים לגיל, החלישה יותר, העצימה סימני שאלה ופחדים".
היא נולדה בעיראק באפריל 1948, ועלתה ארצה כתינוקת. היא לא זוכרת דבר מילדותה שם, אבל עיראק בכל זאת נצרבה בתוכה. אנחנו נפגשות לרגל ספרה החדש "דִי־לִי־לוֹל" (עם עובד), המכיל שיר־סיפור פיוטי ומחורז על סבא שוע בעל ידי הזהב, מין סבא ג'פטו ממוצא עיראקי אם תרצו, שבונה לנכדתו תמר בובה ושמה פינוקיה.
"פינוקיה היא בובה שיודעת לאהוב ולהיות נאהבת", מתארת כהן־אסיף, "והטקסט הוא דיאלוג מרגש בין הסבא לנכדה. היא מצפה שהבובה תגדל איתה, אבל הסב מגלה לה: 'בובות ודובונים אינם גדלים / הם עוזרים לילדים לגדול'. סופר מתחיל מגרעין מסוים, ואינו יודע לאן הנקודה הזו תוביל אותו. בתחילה זה היה סיפור ערש מחורז בשם 'אחותו של פינוקיו', בובת עץ שמקורה באיטליה אבל גדלה ביער בירושלים, וכל כולה געגוע לארץ המוצא. לכבודה למדתי מילים באיטלקית. תוך כדי כתיבה שמעתי איזה ניגון מרטיט שהזכיר לי שיר ערש עיראקי שגדלתי עליו, וזה נשמע לי כמו מנטרה: 'די לי לול… די לי לול'. יהודי עיראק מכירים את הניגון, ובלוויה של אמי השמענו את השיר הזה שהיא שרה לי, וסבתא שרה לאימי וסבתא־רבתא שרה לסבתי. לאורך הדרך התייעצתי עם הסופרת ציונית פתאל־קופרווסר, שהיא מומחית בכל מה שקשור ליהדות עיראק, ושעקבה אחרי השיר והניגון".
כשאני שואלת האם כספר שנוגע בשורשיה החשופים והקמאיים, "די־לי־לול" הוא הספר האישי ביותר שכתבה עד היום, היא משיבה: "מבחינתי כל ספר, כל שיר, הוא טפטוף של ביוגרפיה. גם כשאני כותבת על ארנב או על עכבר אני כותבת על עצמי, על הבית שלי, על אבא ואימא והסביבה הקרובה. המציאות זקוקה לעוד משהו, היא לא יכולה להישאר מציאות. היא רוצה שיאפרו אותה, שילבישו אותה בבגדים, היא רוצה שיתנו לה ממד אחר, אחרת זו לא אמנות.
"אין לי זיכרונות מעיראק, העלו אותי ארצה לחולון בגיל שנה וחצי. גם ב'די־לי־לול' לא פתחתי דלת לרווחה, אלא אשנבי הצצה. והרי הכתיבה במהותה היא הזמנה להצצה. הפעם הגעגועים לאימי, ננה נג'יה, שנפטרה לפני חמש שנים, הובילו אותי לנבור בגעגוע בעיראקיות. אני רואה ב'די־לי־לול', שמהדהד בו הניגון העיראקי, מתנה להוריי. לא פעם אני שואלת מה אימא הייתה אומרת, ומה סבתא רוזה, שתמיד קראה לי 'כפרה' ואני חשבתי שזה שמי הפרטי.
"הבאתי מהילדות שלי לסיפור הזה את ההקשבה הנדירה של סבי וסבתי. הבאתי גם את האופטימיות שלהם, את החום והחיבוק. וכמובן, את הידיים של סבא שידעו לעשות הכול. סבא דוד, סבי מצד אבא, הכין סלט ירקות בתקופה שגברים כלל לא נכנסו למטבח. הוא ידע להטליא חולצה, לתפור כפתור שנשר. זה נבע מצוק העיתים".
מה דעתך על השיח סביב השד העדתי? האם הרגשת לאורך השנים מציאות של קיפוח?
"מדובר בניצול ציני שצץ מדי פעם כדי להרחיק את הדיון ואת השאלות האמיתיות בחברה השסועה שלנו. כמה חבל וכואב. לא גדלתי בבית של 'אכלו לי שתו לי', גדלתי עם מודעות ציונית גדולה. אצלנו בבית הדפיסו במכונת סטנסיל מיוחדת את הכרוזים של המחתרת היהודית בדרך לכינונה של המדינה. זה היה בית שגם הילדים היו מודעים שמשהו מתרחש. תמיד הזכירו לי: 'תראי איזה מזל שיש לנו מדינה'. בהתחלה לא הבנתי את זה, אבל בשנים האחרונות התחלתי להבין שהמדינה היא זכייה, זה לא מובן מאליו. אנחנו חברה לא הומוגנית, אנחנו עדיין שבטים ועדיין מדינת הגירה, וזה משפיע על התפיסות הפוליטיות, החברתיות והאמנותיות".
אמנות בלי התערבות
הספר "די־לי־לול" כולל גם טכניקה עיצובית שכמותה כבר לא רואים בספרי ילדים: הוא מלווה בהפקה מצולמת ומרהיבה של אנשים בשר ודם, שצילמה רונה יפמן. את בובת העץ פינוקיה גילף האמן ליאור שביל, בן זוגה של יפמן. את דמותו של הסבא מגלם השחקן אורי גבריאל. ספרי ילדים בעבר השתמשו בטכניקה הזו, כמו "נוריקו סאן הילדה מיפן" ו"לילבס ילדת הקרקס" מאת אסטריד לינדגרן, האמא של בילבי. את הספרים הללו צילמה חנה ריבקין־בריק, ואת הנוסח העברי חיברה לאה גולדברג. הם עשירים בצילומים בשחור־לבן, ונחשבים עד היום לפנינה נוסטלגית. "די־לי־לול" מתכתב עם הסדרה הזו, ונראה כחלק בלתי נפרד ממנה.
"הגישה של חנה ריבקין־בריק, של צילום תיעודי עם פן אנושי, היא השראה עבורי", אומרת לנו יפמן, שצילמה את התמונות המופיעות בספר. "אני מאוד מתחברת לצילומים שלה. אלו ספרים אהובים ובלתי נשכחים שקראתי בילדותי, והיום אני קוראת אותם לבתי. סדרת ילדי העולם של ריבקין־בריק התחברה אצלי לחזון הוויזואלי של 'די־לי־לול' גם מבחינת החוויה, להיכנס דרך הצילום לתוך עולם ריאליסטי של ילד או ילדה אחרים. כאן אנו נכנסים לרגע מסוים בחיים של ילדה וסבא מסוימים שגרים במקום מסוים ובסביבה תרבותית מסוימת, ועדים לרגע למתרחש. כמו ציפור שעפה, רואה מלמעלה, נוחתת לרגע על אדן החלון ומציצה פנימה. בשונה מהספרים של ריבקין־בריק, שנוצרו כמעין סיפור חצי עיתונאי על ילדה או ילדים במקומות שונים ואקזוטיים בעולם, 'די־לי־לול' נכתב מהדמיון לפני שהיו דמויות, והתצלומים נעשו בעקבות הטקסט".
התמונות בספר נראות כאילו נלקחו מתקופה קדומה. יפמן: "הייתה לי תחושה שהסיפור של שלומית מגיח מתוך זיכרון ילדות כלשהו, ולכן יש בצילומים תחושה של זיכרון ילדות קצת מעורפל, לפעמים חד וברור, כמו דפדוף דמיוני באלבום הילדים הישן. מצד שני לא נעשה שימוש בשום דבר 'תקופתי', אלא במה שנמצא וקיים. התצלומים צולמו ברובם בבית הסבא והסבתא־רבתא של מיכל, הילדה המצולמת. הכול אותנטי, כמעט לא נגענו".
העבודה על הספר נמשכה כארבע שנים, אך כהן־אסיף לא הייתה שותפה לבימוי הצילומים. "אמנות אינה אוהבת התערבות", היא אומרת. "המאייר או הצלם ואני – כמו שני אמנים שמתגוררים באותו ספר. בחירת הסבא, השחקן אורי גבריאל, היא שלי, ומלבד הבובה פינוקיה, שראיתי בשלב מוקדם, לא היו הנחיות או בקשות מצידי, אבל ביקרנו יחד במוזיאון מורשת יהדות בבל באור־יהודה כדי לספוג את האווירה העיראקית. הצלילים בספר מדגדגים את בלוטות הנוסטלגיה שלי. אני שומעת אותם כמו מנטרה, והם מחזירים אותי לרגעים מחבקים, לבית האמיתי".
עצה משלונסקי
היא גדלה כילדת סנדוויץ' בין שתי אחיות, בבית שבו כל הזמן סיפרו סיפורים. "עד היום אני מצטערת שהקשבתי לסיפורים בשתי אוזניים ולא בשלוש. האוזן השלישית היא הלב, שצורב אותם יותר. כל כך הרבה סיפרו לי עד שבקושי למדתי לכתוב ולקרוא, אבל הסיפורים האלה חיבקו אותי כל החיים. המסַפרים נעלמו מחיי – אם זה אבא שלי, סבא שלי, דודה פלורה. אחרי שהם נעלמו התגעגעתי לסיפורים ולמספרים, ומתוך הגעגוע הזה התחלתי להמציא סיפורים. עד היום אני לא יודעת אם אני אדם כותב. הכתיבה היא חסד, היא מחבוא, היא סוד".
כהן־אסיף החלה לפרסם משיריה למבוגרים עוד בהיותה קצינת חינוך בשירות סדיר, אך במפגש מכונן שהיה לה בצעירותה עם אברהם שלונסקי, שכעורך "על המשמר" קרא ופרסם שירים שכתבה למבוגרים, אמר לה שהוא מרגיש שכדאי לה לכתוב אגדות ושירים לילדים. שלונסקי אפילו בא אליה הביתה כדי לתת לה את העיתון שבו פורסמו שיריה, והיא החליטה להקשיב לו ולכתוב לילדים.
"אני לא מבדילה בין קורא מבוגר לקורא ילד, ולא מבדילה בין ספרות ילדים לספרות המיועדת למבוגרים, כי ספרות היא ספרות", היא אומרת. "הילד, בדיוק כמו המבוגר, מבקש שיצופפו אותו בתוך בועה שבה יוכל לנוח ולשכוח לכמה דקות. אין הרבה הבדלים בין שירה לילדים לזו הנכתבת למבוגרים, פרט אולי לעובדה שבשירה לילדים אין גרם אחד של ציניות".
במבחן התוצאה, שלונסקי צדק. כהן־אסיף היא סופרת ומשוררת ילדים מהמוכרות והאהובות בישראל, והיא אהודה על הציבור והמבקרים כאחד. לאורך השנים זכתה במספר עצום של פרסים ועיטורים ובהם פרס זאב, פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים, פרס ביאליק ופרס על שם אריק איינשטיין. בחלק מהפרסים אף זכתה יותר מפעם אחת. יצירותיה הופקו ל־24 הצגות, ומיטב הזמרים מבצעים משיריה ובהם אריק איינשטיין, יוני רכטר ומיקי גבריאלוב. מאות משיריה וסיפוריה מצוטטים בספרי הלימוד ובאנתולוגיות בארץ ובעולם, וספריה הם מהבולטים שבמיזם "ספריית פיג'מה" המנגיש אוצרות ספרותיים לילדים במוסדות החינוך.
הזמר יהורם גאון, ששר חמישים משיריה שהולחנו, רואה בה ממשיכת דרכו של חיים נחמן ביאליק. המשוררת דליה רביקוביץ הגדירה אותה כיורשת הטבעית של לאה גולדברג בתחום הכתיבה לילדים. "ללאה גולדברג אין יורשים", מכריזה כהן־אסיף. "היא ניצבת לה שם במרומי האולימפוס. הצליחה להציב רף גבוה, כדי להתקרב אליו צריך להתמתח".
לו היית פוגשת את לאה גולדברג לקפה, מה היית אומרת לה?
"פגישה איתה? איזו מתנה חלומית! היינו יושבות בבית קפה, והיא הייתה מעשנת את הסיגריה הנצחית. הייתי אומרת לה 'לאה, אם תפסיקי להפריח לי טבעות עשן מול הפנים, אגלה לך סוד: כמה את מחובקת, כמה את מלכה וההילה עדיין זוהרת על ראשך. היי לאה, אני מזהה את החולצה שלך. נכון שנהגת לתת שמות לחולצות שלך? הפעם לבשת חולצה ששמה תרז. חברה משוררת סיפרה לי'. בתום הפגישה, כי הזמן מוגבל, הייתי משלמת על החלום ועל הקפה בשטר של 100 שקלים ומראה לה את שטר האיילות הדוהרות, שעדיין שומרות על חלומן המתוק".
כהן־אסיף מעולם לא נישאה. בדומה לגולדברג ולביאליק, אין לה ילדים משלה. ובכל זאת, היא מיטיבה להכיר את עולמם הפנימי של הילדים. "אני לא יודעת אם זה מתוך בחירה או מתוך צבר של נתונים, לכן אני מתייחסת אל העובדה שאין לי ילדים כאל נתון ביוגרפי. את רוצה לדעת אם אני באמת מצטערת שלא תרמתי משהו למאגר הגנטי של העולם? יכול להיות שבקונסטלציה אחרת הייתי אימא להמון ילדים. אני משוכנעת בדבר אחד, שגם לאה גולדברג הייתה שמחה להיות אימא להרבה ילדים. גם לביאליק, גם לאנדרסן, גם למרים ילן־שטקליס, כל אחד מהסיבה שלו, לא היו ילדים. אין בהכרח קשר בין אימהוּת לכתיבה לילדים. אפשר לכתוב ספרות לילדים בלי להיות אימא לילדים. מספיק שיש ילדה אחת איתי: שלומית הילדה. היא יושבת לי על הכתפיים ומובילה אותי".
לא לחשוף את הסוד
כהן־אסיף נוהגת ללכת לישון בשעה שמונה בערב, לעיתים מוקדם יותר. היא מתעוררת בשתיים בלילה, ובחסות החשכה והשקט בוראת את ספריה. "כל ספר נולד ממשהו אחר ומחלום אחר. לפעמים ממילה שמתנגנת בראש ואינה מרפה. לרוב מתוך חלום. אני חולמת את היצירות שלי. לפעמים שיר נולד מתוך רגע של זיכרון שחולף כמו פרפר. זיכרונות ממקומות שונים ומזמנים אחרים. גם הגעגוע הוא מעיין של יצירה. כל דבר יכול להפוך לסיפור או לשיר.
"כשהתחלתי לוותר על דברים מאוד חשובים לי, זה גרם לי לחשוב שאולי יום אחד אהיה סופרת. אני הולכת לישון מוקדם, ובכך אני מוותרת על דברים שמתרחשים אחרי שבע בערב. בלילה אני מדברת עם עצמי, ומהמונולוגים האלה נולדים דיאלוגים. כוחו של סופר הוא לא רק בכתיבה, אלא במחיקה ובליטוש. אני משקיעה בליטוש הרבה יותר משאני משקיעה בכתיבה. לא פעם כשאני מתחילה סיפור אני לא יודעת מה יקרה בהמשך, ואין קשר בין ההתחלה ובין הסוף".
ומה קורה כשעוד ספר שלך בא לעולם?
"אחרי שאני מניחה עוד ספר שלי על המדף, יש דיאלוג בין הספרים שכבר על המדף ובין הספר החדש. הם יברכו אותו, יציעו לו להיות חברים, כעוד אחד בחוליה. עם כל ספר חדש אני בונה בית, וכל ספר חדש הוא חלון באותו בית, ויש קווים משותפים ביניהם, אינסטלציה. כל ספר עומד בפני עצמו, אבל הוא חלק מהגנטיקה הספרותית שלי. היא מורכבת משלומית הילדה ומהבית שבו גדלתי, מספריית הנפש של אבא ואימא ומהעיר חולון. גדלתי בעיר של חול, ועד היום, כשאני מתרחצת, גרגר חול נושר מהגוף שלי. למדתי מגרגרי החול מה שאיש הים לומד מהגלים ומהים. אני בטוחה בדבר אחד, שבחולון היה פעם ים, כי החול בה הוא חול של ים. פעם צבע החולות היה דבש, היום הוא כבר לא דבש אז משהו השתנה; או צבע הדבש, או צבע החול, או צבע העיניים שלך שרואות את זה בצבע אחר".
את מצליחה להתרכז בכתיבה בימים של מגפה עולמית?
"יש סופרים שמסוגלים להגיב מיידית להתרחשויות ולאירועים, ויש כאלה שהתגובה שלהם מושהית ועוברת אי־אלו מעבדות בראש. אני שייכת לקבוצה השנייה, מתקשה לכתוב וגם לקרוא, אבל מצליחה לתקן, לשייף ולמחוק. ואל תשכחי, סופר צריך לדעת למחוק, ללטש, לזכך. כמו שהים מלטש את הצדפים שלו לפני שהוא פולט אותם לחוף, כמו שהירח מצחצח את כוכביו".
בעוד ספרי ילדים רבים נכתבים כיום ללא חריזה, כהן־אסיף ממשיכה לשמר בלא מעט מספריה את שיריה הקצרים והמחורזים. גם המחקרים שקראה מראים שקריאת שירה מפתחת לא רק את הנפש, אלא גם את יכולת הלמידה. היא מדגישה כי בכוחה של שירה לא רק לשפר מיומנויות לימוד, אלא גם להפוך את הילדים שקוראים בה לבני אדם רגישים יותר לסביבתם.
"שירה מחדדת לילדים את החושים, מלמדת אותם להרגיש יותר, וכאן היתרון שלה. אם בסיפור אפשר לדלג על עמודים ולפסוח על תיאורי טבע, שירה מחייבת הקשבה. אי אפשר לוותר אפילו על הברה אחת, אז הריכוז הוא גבוה. לדעתי אפשר ללמד לקרוא שירה, אך חסרים הכלים וחסרים המתווכים. ושירה זקוקה לתיווך, בעיקר לילדים. אני לא רוצה לחנך את הילדים, יש להם הורים ומורים, אני רוצה שהם יעברו איתי חוויה אסתטית, שייגעו בשירה שלי. אני לא רוצה להגיד להם מה לעשות, אבל אם באופן לא ישיר הילד לומד משהו מהשירה שלי ומקבל מסר, מה טוב".
כהן־אסיף איננה מהססת לגעת בשיריה בכאב חשוף של ילדים, ביתמות, במוגבלות, בקשיים. "אני לא רוצה להזמין אותך למעבדה הפרטית שלי, כי כשהייתי קטנה ביקרתי בבית החרושת 'עלית' וראיתי איך מייצרים טופי ומאז אני לא אוכלת טופי. אני כל הזמן מרגישה שהכתיבה היא סוד, ואני לא רוצה שהקורא יהיה חלק מהסוד. את מקבלת מוצר מוגמר ולא יהיה נכון להסביר את התהליך שהביא ליצירה של שיר, כי כאן אנחנו גולשים למקום אחר שמקרב אותי למודעות, ואני פוחדת ממודעות".
כך למשל, אחד משיריה הידועים ביותר הוא למעשה שיר עצוב שנכתב על ילד מאומץ שמועבר ממשפחה למשפחה, אך מילותיו לא בהכרח מסגירות את מורכבותו והשיר הולחן כשיר קצבי ושמח. היא מכבדת את הפרשנות של הלחן העליז, אך מודה שכשהיא רואה ילדים שהיא פוגשת במפגשי סופרים רוקדים בשמחה ובתזזית לצליליו, נצבט לה מעט הלב. אך באותה נשימה היא מעדיפה שלא לחשוף באיזה שיר מדובר, כדי שאף אחד מקוראיה לא יתחיל לחשוב על הפרשנות. היא מעדיפה לאפשר לילדים להמשיך לרקוד.
עד הקורונה הרבתה לנסוע בארץ ולפגוש את קוראיה הילדים, אך עם פרוץ המגפה הם הפכו לכאלה שעלולים לסכן אותה. מאז כמעט לא התקיימו מפגשים בינה ובין קוראיה הצעירים. קשה וגם מוזר לה לפגוש ילדים במסכות, שיושבים ברווחים גדולים זה מזה. את הריחוק החברתי המאולץ שנכפה עלינו, ושעלינו להסביר איכשהו גם לילדים, יהיה לדעתה, כמי שכל כך אוהבת לחבק, קשה לתקן.
לשאלתי מה הדבר הכי מרתק שילד אמר לה על ספר שלה או על עצם המפגש איתה, היא משיבה: "יש כאלה ששואלים אם אני גרה בארמון. כשילד כותב לי 'כשקראתי את השירים שלך הרגשתי שאני כתבתי אותם', זה משפט נפלא. לפעמים ילדים כותבים משהו כמו: 'אני אוהב את הספרים שלך, כי גם לדודה שלי קוראים שלומית', או: 'שמי אורן כהן ואני חושב שאולי את הדודה שלי', וזה מקסים. אבל השאלה הכי יפה שילד שאל אותי היא: 'כשאת הולכת, את עושה רעש ברגליים או הולכת בשקט בשקט?' זו שאלה מדהימה, כי הרעש שברגליים מבטא סמכות".
את פוחדת שיום אחד כל זה ייגמר?
"הכתיבה היא נס, וכל נס נגמר. אני יודעת שיום אחד החלומות ייגמרו לי וילכו לסופר אחר. אני יודעת שהחוויות יסתלקו ממני, עם כל מה שקורה עם הזיכרון ויכולת היצירה. אני מקווה שהדעיכה תהיה עוד הרבה זמן. אני מתייחסת לכל זה כמתנה, וכפיקדון שיכול להיגמר. כל החיים ידעתי שזה קצר מועד, אבל הקורונה קיצרה את הפתיל. מש"י עגנון למדנו: 'כשנגזר על האדם שיהא סופר, מוציא הקדוש ברוך הוא מאוצרו הטוב כך וכך אותיות ונותן לו לסופר'. ואני מוסיפה: 'מלאי אותיות, להפוך אותן למילים, למצוא את סוד הצירופים ואחר כך לשים נקודה'".
