1. שליטה בבעיה
כשהקומיקאי, השחקן והזמר אבי גרייניק מתעורר בבוקר, הוא קודם כול נוטל את הכדור שמסייע לו בניהול הפרעת הקשב והריכוז שלו. "אני אומר לאשתי בכל בוקר – אני זקוק ממך לעזרה, כי ב־20 הדקות הקרובות, עד שהכדור יתחיל לעבוד, אני אצטרך שתנהלי אותי, שתגידי לי בדיוק מה לעשות". לרמה כזו מדויקת של ההכרה העצמית שלו ושל ההפרעה שלו לא הגיע גרייניק בצורה אקראית, אלא בעזרת טיפול בשיטת Cog-Fun, טיפול קוגניטיבי־תפקודי למבוגרים שפותח בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית, תוך התבססות על מודלים תיאורטיים ויישומיים נרחבים לצד למידה מהשטח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום לטוס: המסעדה שתזכיר לכם את רומא
– העונה החדשה של "המתמחים": לא לבעלי לב חלש
– שוב: הצעת חוק לאיסור ברית מילה בדנמרק
כבר שנים שאני מכיר בהפרעת הקשב שלי, ומוכן לדבר עליה עם מי שרק יבקש. חשבתי שיש לי מודעות עצמית עמוקה סביב ההפרעה, אך גיליתי שאני בשלב ממש בוסרי, אם בכלל. בשיחה עם גרייניק, ועם מי שהוא נעזר בטיפול שלה, יפעת ולדר־שוקרון, אני לומד על כלים חשובים כל כך, שעם הזמן אני מבין שגם עליי לאמץ וללמוד אותם.
המומחית שלנו השבוע היא כאמור יפעת ולדר־שוקרון, מרפאה בעיסוק, שהיא חלק מצוות רחב יותר השייך ל"מעבדה לקוגניציה ותפקוד" באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לריפוי בעיסוק בראשות פרופ' עדינה מאיר.
הטיפול של Cog-Fun לילדים מוכר על ידי קופות החולים, אך הטיפול במבוגרים חדש יחסית, ורק בשנים האחרונות החלו לטפל בשיטה הזו בכל הגילים. מטרות הטיפול הן "השגת מטרות תפקודיות, שיפור בתפיסת איכות חיים ושיפור בתפקוד היומיומי שמושפע מתפקודים ניהוליים". ולדר־שוקרון יחד עם שותפתה, מעיין כהן, הן המובילות את תחום הטיפול ב־Cog-Fun למבוגרים בישראל.
"טיפול ה־Cog-Fun החל את דרכו בפיתוח פרוטוקול טיפול בילדים למעלה מעשור, שאותו מובילה כיום ד"ר רותי טראוב; המשיך לפיתוח פרטוקול טיפול במתבגרים שאותו מובילה ד"ר נירית ארז־לבנון, והמשיך לפני כחמש שנים בפיתוח פרוטקול למבוגרים, שמובל היום על ידינו ובניצוחה של פרופ' עדינה מאיר".
2. מודעות – מילת המפתח
ספרי לי, איך זה עובד?
"הטיפול במבוגרים הוא במינימום 25 מפגשים, אחת לשבוע, כאשר הטיפול מתחלק ל־4 יחידות. היחידה הראשונה נקראת 'מי אני ומה שמי', ועוסקת בלמידה עמוקה של המטופל על עצמו. אנחנו בונים פרופיל ניהולי ותפקודי של האדם, ולהבין איפה הפרעת הקשב באה לידי ביטוי ביומיום, איפה היא מפריעה. אנחנו רוצים לדעת מה מאתגר אותו ומאידך מה קל לו. נרצה לדעת מהו עולם הערכים שלו, ולאן הוא היה רוצה להגיע בחייו מבחינה אישית ומקצועית, מהם העיסוקים שמהם הוא נהנה ובהם הוא היה רוצה להיות שותף. ביחידה השנייה שנקראת 'למידה בקטנה' המטופל מביא סיטואציות מהיום־יום שלו, בין אם הן מאתגרות או מוצלחות, ואנחנו מנתחים אותן ביחד, ושואבים משם אסטרטגיות לגבי התפקוד בהמשך. חשוב לציין שאת האסטרטגיות מביא המטופל; אנחנו עוזרים למטופל להאיר בפנס את מה שהוא כבר עושה, ואיך הוא יכול להשתמש בזה בצורה יעילה. היחידה השלישית נקראת 'אבל אני תמיד נשאר אני', ועוסקת בהפיכת האסטרטגיות המגובשות למשהו כוללני. המטרה שלנו בשלב הזה היא לבנות ריצת מרתון, ועל כן צריך לבנות אסטרטגיית מרתון. העניין הוא להבין כיצד אני חי לאורך זמן ומתמודד עם הפרעת הקשב, ולא מחפש להגיב לכל סיטואציה בנפרד. אנחנו לא רוצים פלסטרים שיסייעו בנקודות ספציפיות מאוד, אלא לקחת את כל הכלים האלה שיש למטופל או שהוא פיתח ולהפוך אותם לכלים שלו. היחידה הרביעית והאחרונה, 'תזכיר לי מה עשינו', היא מעין סיכום של הכלים העומדים לרשותנו והידע שנצבר". לאחר סיום הטיפול ביחידות, מומלץ להמשיך לקיים טיפולי 'חיזוק', "כל אחד בתדירות שלו".
"מודעות היא מילת המפתח", היא מצהירה, "מודעות להשלכות התפקודיות ולמה שאפשר לעשות עם זה. יש מטופלים שבאים ואומרים לי 'אני יודע מה זו הפרעת קשב', אך למרות זאת, רמת המודעות שלהם היא יחסית נמוכה. הרוב יגיעו עם מודעות אינטלקטואלית גבוהה, אבל מודעות עצמית נמוכה מאוד. אנחנו עובדים על כך בטיפול".
היא מאירה נקודה שאני מתחבר אליה מאוד, כאדם שתמיד ראה את עצמו כ"זורם": מתברר שגם לזה יש קשר להפרעת הקשב והריכוז. "הרבה מהמטופלים שלי אומרים לי 'אני אדם זורם, טוב לי עם כולם'. הסיפור הוא שבזה שהוא 'זורם' הוא בעצם 'לא מתוכנן'. בסוף הוא יישר קו מול הצרכים של האדם שעומד מולו, אבל לא יודע להגיד מה הוא רוצה, מה הצרכים והרצונות שלו – בגלל הקושי לתכנן, לארגן, ליזום ולהיות קשוב או ערני".
הרבה מהמטופלים שלי אומרים לי 'אני אדם זורם, טוב לי עם כולם'. הסיפור הוא שבזה שהוא 'זורם' הוא בעצם 'לא מתוכנן'. בסוף הוא יישר קו מול הצרכים של האדם שעומד מולו, אבל לא יודע להגיד מה הוא רוצה"
ולדר־שוקרון לא מתרשמת מהזרימה של המטופלים; להפך. "אנחנו מבקשים מהמטופלים למלא שאלוני איכות חיים, ומסתבר שאותה 'זרימה' לא משפרת את איכות החיים – להפך. המחקרים מראים שתפיסת איכות החיים עם הפרעת קשב נמוכה משמעותית. בסקאלה של 0 עד 100 הציון הממוצע של מבוגרים עם הפרעת קשב הוא בין 40 ל־50, מול ציון של 80 בקרב אנשים שאין להם הפרעת קשב. זה הפרש עצום.
"יש משהו בטיפול שמחזיר לאדם את השליטה בחיים שלו – אחרי שחי את כל חייו בתחושה של חוסר שליטה או חוסר אונים. המטרה היא לקחת בחזרה את המושכות, ולנהל את חייו בעצמו".
3. להתאים את היכולות
היא מספרת על בחורה שלומדת בסמינר חרדי, ו"המליצו לה ללמוד עבודה סיזיפית, כזו שהיא צריכה בה כל יום לשבת מול טבלאות ומסרים כדי לעשות ניתוחי מס. היא הרגישה אפס מאופס, למרות שהיא סיימה את כל לימודיה בהצטיינות. למרות זאת, היא לא הצליחה לסיים יום עבודה, והיו ימים שהיא פשוט בהתה בהם מול המסך ולא הצליחה לעבוד. היא הגיעה למצב שהיא לא רצתה לקום בבוקר. ניסינו להבין מה הפעילויות שהיא נהנית מהן ועושה טוב. עלה שהיא אוהבת מאוד ליצור דברים בצורה פיזית, אבל פתאום הגענו למצב שבו היא סיפרה שהיא דווקא אוהבת מתמטיקה, ושיש שם אלמנט של יצירה – אם בוחרים את המקצוע הנכון". בהובלת ולדר־שוקרון, הגיעה המטפלת להחלטה שהיא רוצה ללמוד תכנות. "מצד אחד זה ריאלי, אבל מצד שני זו יצירה. כעת היא נרשמה למכינה שקשורה לעולם התכנות, והיא מתחילה לגשש את הדרך שלה מחדש מתוך תובנה שנבנתה על העוצמות שלה".
"יש תפקידים מסוימים שלא מתאים לכל אחד לעשות, ולכן חלוקת התפקידים בבית צריכה להיות מותאמת ליכולות של כל אחד ואחת", היא מוסיפה, "אם שני בני הזוג לא מצליחים, לעיתים שווה לצרוך שירותים חיצוניים – במקום להגיע למצב של ניתוק חשמל, מים או התראות לגבי אי תשלום של ארנונה".
כחלק מהטיפול, במספר נקודות, מומלץ להביא את בן או בת הזוג. "זה לא פשוט להיות בן או בת זוג לאדם עם הפרעת קשב לא מנוהלת. הם מרגישים שהמטופל חוזר הביתה כל יום עם דרישות מהם. המטרה שלנו היא שהם יהיו חלק מהתהליך".
אלמנט נוסף של ה־Cog-Fun הוא מושג שנקרא "סנגור עצמי". היא מסבירה ש"זו היכולת להבין את עצמי בצורה מיטבית, ולדעת להסביר את עצמי בצורה שתשרת אותי אל מול הסביבה – על ידי כך אצליח לגייס אנשים אחרים לתהליך שלי. אי אפשר לנהל הפרעה ביולוגית כרונית לבד. גם בניהול מחלות כרוניות אחרות, אנחנו זקוקים לסביבה התומכת שלנו".
4. הדבר המשמעותי ביותר
בחזרה לגרייניק (48), נשוי ואב לילד. הוא מטופל כבר כשנתיים אצל ולדר־שוקרון ומעיד על הטיפול כדבר המשמעותי ביותר שעבר בשנים האחרונות כדי לטפל בהפרעת הקשב שלו – אך בעיקר מול אשתו ובנו. הוא מספר על עצמו כאחד שהיה צריך ממש לשרוד את 13 שנות הלימוד ("בתקופה שלי עוד השאירו ילדים כיתה"). בשיר שפרסם ב־2019, "המורה עירית", הביא את השורש להתייחסות שלו לנושא. "מה עשית לי המורה עירית, את ודאי אינך יודעת שחוללת תפנית, כשמחקת לי, זרקת אותי רחוק, עברתי ת'שוליים, לא עברתי על החוק. רק שתדעי שמאז אני בורח ועד היום כשמלמדים אותי, את הרוב אני שוכח, ורק את מה שיש בו אהבה אני לוקח, אז בגללך או בזכותך, משכמותך אני בורח".
"זו המורה הכמעט יחידה שאני זוכר את שמה", אומר גרייניק, "היא התעסקה באיך אני כותב את המשפט בתוך השורה, והגיבה בחריפות על חוסר ההצלחה שלי. לא הייתי מאובחן כשכתבתי את השיר הזה, אבל כשקוראים אותו, בדיעבד מבינים את ההפרעה. היא עיצבה את כל הבריחה שלי ממערכת החינוך. כל מה שתיארתי הוא בדיעבד, כי עשיתי אבחון רק בגיל 36. אבל בגללה – כל התקופה במערכת החינוך ברחתי ממורים, הייתי בהישרדות של ממש, לא ידעתי אם אפשר להסתכל להם בעייניים".
אני מניח שזה השפיע על הביטחון העצמי שלך.
"ברור. תוסיף לזה אקנה, והיו לי נעורים מהגיהינום. מאידך, את כל תחילת הקריירה שלי עשיתי עם הפרעת קשב, אבל הסיבה שפרחתי היא שהגעתי ל'זון' של מעגלי הרצון שלי. להבדיל מהכישלונות מבית הספר, הגעתי פתאום למצב שבו אני פורח כי אני במקום שאני רוצה להיות בו. לא הייתי צריך אז, וגם היום, תרופות כדי לפרוח על הבמה. כשאני על הבמה ומתרכז בדברים שאני אוהב, משתחררים לי חומרים באופן טבעי. להבדיל, כשהייתי צריך לנקות את הבית עכשיו בימי הקורונה, לא יכולתי לעשות את זה בלי תרופה".
מבין אותך. בהתחלה לקחתי כדור רק בימים של העבודה, אבל הייתה שבת אחת שלקחתי כדור ומצאתי את עצמי משחק עם הילדים במשך זמן ארוך, עם הרבה יותר סבלנות וארגון.
"אני רוצה להמשיך עם המשפט האחרון שלך: היה לי פעם רופא שטיפל בהפרעת הקשב שלי, והוא אמר לי כך: 'אין יום שהוא לא חשוב'. המטרה שלו בכך הייתה לגרום לי להבין שאני צריך לקחת את הכדור כל יום".
כמה זמן לקח לי לכתוב את המדור?
היה שבוע קשה. שעתיים של תמלול עם הפסקה של שעה בין לבין – בהשפעת ויואנס. לא הייתי מרוכז. הלכתי הביתה וסיימתי את הכתבה תוך שעה ו–50 דקות בערב – ללא השפעת ויואנס.
כמה פעמים הסתכלתי ברשתות החברתיות? אינספור פעמים.
יש לו רק דברים טובים להגיד על Cog-Fun. "זה כלי נהדר לתחום שלך ושלי. הוא מפחית תסכולים בכישלונות. במהלך הטיפול, אתה מגלה מה קורה לצביקה כשאתה מוצף, אך במקביל איך זה משפיע על אשתך ועל הילדים. לומדים מה זה דד־ליין, ואיך מתפקדים עם או בלי תרופה כדי לעמוד בדד־ליין שהצבת לעצמך. יש גם אלמנט של לנסות ולהבין כיצד תעשה דברים שאתה לא אוהב לעשות, בצורה שבה אתה עושה דברים שאתה כן אוהב לעשות. בונים ביחד אסטרטגיה שאתה מפתח כדי להתמודד עם המצבים האלה".עוד אומר גרייניק: "לומדים על הדרך שבה נראה שולחן העבודה שלך, ולראות כיצד לגרום לך להצליח במשימה המורכבת – לפחות עבורך". לדבריו, "אם תשאל את אשתי היא תגיד לך שהטיפול שיפר את חיינו באופן משמעותי. אגב, גם כהורה זה שיפר לי. אני 'ילד הורה' לילד עם הפרעת קשב, ומהבחינה הזו בלי ה־Cog-Fun לדעתי הציון שלי היה נכשל בתחום הזה".
איך היית לפני הטיפול ואיך זה השפיע עליך אחריו?
"יש לי כיום יותר מודעות עצמית בהיבט של התבניות שלי. הרי אנחנו אנשים צפויים יותר ממה שאנחנו חושבים. למדתי למשל שהאינדיבידואל שלי פורח בזוגיות או בקבוצות. אני לא מסוגל לעבוד לבד, חייב תמיד פרטנר אחד או יותר. כשאני עושה פרויקט, אני מגייס תמיד את האנשים הנכונים. זה משהו שגיליתי רק בגיל 40. בדיעבד הסתכלתי על החיים שלי והבנתי שככה פעלתי לאורך השנים, בצורה לא מודעת. המוח שלי צריך פינג־פונג עם אנשים אחרים – ככה הוא עובד.
"במהלך הטיפול אתה מנתח למה למשל רשמת משימה ולא ביצעת אותה. התשובה היא שלא עשית את זה כי לא גייסת את האדם שיעזור לך להתחייב בפניו שתעשה את 'שיעורי הבית' – שישמש לך כמעין דד־ליין. השיטה של Cog-Fun היא למפות מצד אחד את השיטה של צביקה לעשות את המשימה המדוברת, והיא שונה לגמרי מהשיטה של אבי – למרות ששנינו מאובחנים עם הפרעת קשב".
מה גרם לך ללכת לטיפול?
"הבנתי שהכישלונות שלי מהדהדים, וההצלחות שלי מושקטות. אנשים אמרו לי 'גרייניק, אתה מלך' ולא הבנתי על מה הם מדברים. הייתה לי הרגשה פסיכולוגית לא טובה. קראתי לאחר מכן שמבוגרים עם הפרעות קשב נוטים להתחבר לכישלונות שלהם ולא להצלחות שלהם".
אני כל כך מתחבר לזה. בדיוק השבוע איבדתי את ההפניות שהביא לי הרופא לטיפול חשוב לאחד הילדים. יומיים שלמים התבאסתי מזה.
"זו סיטואציה שקורית לכל אחד מאיתנו, ועכשיו בעצם אתה צריך לסנגר על עצמך מול אשתך; למכור לה את עולם הפרעת הקשב ולסנגר על עצמך, להסביר למה זה קרה לך". גרייניק אומר שמדובר בפעולה שלמדו מעולם האוטיזם. "את האוטיסטים מלמדים איך לסנגר על עצמם, הם יכולים להגיד 'סליחה שלא שמתי לב, אני אוטיסט'. בהפרעת קשב המטרה היא לגייס את האדם שמולך כך שיסייע לך. זה בדיוק מה שאני עושה עם אשתי בבוקר, כשאני מבקש ממנה לתת לי הוראות עד שהכדור יתחיל לפעול".
"מעבר לפלטות שלי, לאשתי לקח הרבה זמן להבין למה אני אימפולסיבי פתאום", הוא מוסיף, "הבנו ביחד שאני ככה כי לא ויסתתי נכון את ההתנהלות שלי במהלך היום".
הוא מביא לכך דוגמה: "אם היה לי כישלון בניהול זמן בעבודה, ופתאום אשתי או הבן שלי קוראים לי, אני מתוסכל – ואני מוציא את זה על הילד. הבנתי שאני חייב ללמוד לשלוט בזה, בשביל הבריאות הנפשית של המשפחה שלי".
אני שוב מתחבר לדבריך. אם אעבוד בחדר ולא אצליח לסיים את מה שרציתי, ואחד הילדים או אשתי יקראו לי לבוא לסייע להם – אני יכול להיות בעצבים במשך שלוש שעות.
"ברור, ועדיף לך להיפטר מהעצבים – או שתמשיך להיות עצבני, אבל שהילדים לא יסבלו מזה. אני למשל לא מצליח להיפטר מהעצבים, אבל דואג שהם לא יוכוונו כלפי הבן שלי. אבקש מאשתי למשל לאכול את ארוחת הערב בחדר העבודה, במקום איתם, כי לא הספקתי לסיים משהו".
גרייניק מפרש את העניין ומסביר אלמנט שכנראה הכרתי, מבלי לשים לב לכך לעומק. "ה־Cog-Fun מיפה מבחינה מדעית את ענייני המעברים ממשימה למשימה, והמעבר בין סוג אחד של פעולה לאחר – קשה לנו, אצלי זה ממש סיוט. למרות שזה עדיין קשה לי, אני יותר מווסת, ומבין למשל שעברתי מכתיבת שיר לפעולה של הוצאת כלים מהמדיח. למרות שהמצב הוא איום מבחינתי, הסיכוי שאהיה אימפולסיבי שואף לאפס, כיוון שיש לי מודעות למעברים ולמה שזה גורם לי".
אנחנו מדברים על ענייני הנהיגה – שכפי שהציג ד"ר אבי יקיר במדור הראשון, חלק גדול מתאונות הדרכים הם של אנשים עם הפרעת קשב וריכוז. "שים לב שאתה תהיה מרוכז יותר בנסיעה ארוכה מאשר בנסיעה עירונית, כי בתוך העיר יש המון פרטים ואתה זקוק גם להמון פעולות שזקוקות למעברים".
טוב, כנראה יש סיבה לכך שעברתי רק בטסט העשירי.
"זה הכי הגיוני שיש, הרי בטסט יש את הנסיעה הכי איטית בעולם. זה נורא. מצד שני, שנתיים של טיפול ב־Cog-Fun סייעו לי להבין את הנושא הרבה יותר לעומק".
סיכום המדור ב–30 מילים:
קוג פאן זו שיטה שמלמדת אותנו לזהות מה הדברים שאנחנו יודעים לעשות ומה לא. זה נשמע פשוט אבל יש בזה הרבה יותר עומק ממה שאתם מדמיינים. תשאלו את אבי גרייניק.
