כמה ספרים את קוראת בשנה? איזה מהספרים הבאים קראת ואהבת? עד כמה תרצי שניצמד לסגנון הקריאה שלך? האם יש עוד משהו שאנחנו צריכים לדעת עלייך כקוראת? אלו רק מקצת מן השאלות שעליהן נדרשתי לענות עם כניסתי לאתר "ליטרטי", המיזם הספרותי החדש של נטע גורביץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירי מח"ש: "אלשיך ביקש להלך עלינו אימים״
– במקום אולימפיאדה: "תחרות בין גברים אמיתיים בטנקים אמיתיים"
– דו"ח הסניגוריה הציבורית: רוב התלונות על אלימות משטרתית לא נחקרות
"לפעמים אני שוקלת להפוך אותו לאתר דייטים שמתאים אנשים לפי ההעדפות שלהם בספרות", היא אומרת בחיוך, "החלק שבו הם נדרשים להעיד על הטעם האישי במילים שלהם הוא הכי מסקרן. יש כאלו שמתעכבים על דברים כמו גודל הפונט למשל, מרכיב שאף פעם לא חשבתי עליו, ויש גם הערות עומק. אנשים יכולים לכתוב לי 'אני אוהב כתיבה טובה אבל לא וירטואוזית'. מישהי אחרת כתבה 'אין לי סבלנות לתיאורי נוף וחיבוטי נפש', ואני מבינה את זה. אני לגמרי מבינה".
ברוכים הבאים ל"ליטרטי", אתר חדש שמשדך ספרים לאנשים לפי טעמם האישי. על האתר אמונה נטע גורביץ, מי שעד לפני שש שנים שימשה כעורכת הראשית של ידיעות ספרים.
יהיה מדויק להגדיר את המיזם שלך כספוטיפיי לספרים?
"אחד הדברים שקרו בעשרים השנים האחרונות בעקבות המהפכה הדיגיטלית, זה שאנחנו כמשתמשי קצה התרגלנו שהתוכן שאנחנו צורכים הוא מתוּוך. המוזיקה מגיעה אלינו דרך ספוטיפיי, הסדרות מגיעות אלינו דרך נטפליקס, בעצם כל נישה של תרבות מצאה לעצמה מין תיווך שכזה".
ובעולם של הספרים זה לא קרה.
"נכון, ומכל מיני סיבות. בעיקר מכיוון שזה שוק עם שולי רווח מאוד נמוכים שאינו חדשני במהות שלו. הוא ממשיך להתנהל כמו לפני חמישים־שישים שנה. אדם אמור להיכנס לחנות, לראות את מה שמוצע לו שם ולבחור ספר. השיטה הזאת כושלת, ומהבחינה הזאת ליטרטי הוא ספוטיפיי לספרים, במובן שהוא לוקח על עצמו את התפקיד של התיווך, ומנסה להסתכל באופן אישי על ההעדפות של הקורא ולמפות את סוג הספרים שהיו משמעותיים עברו. בדרך כלל, האדם הרגיל שלא מצוי בתחום הספרות, אין לו דרך לדעת מה כדאי לו לבחור. הוא נכנס לחנות, יש 400 ספרים ששוכבים על השולחנות, והוא צריך לבחור אחד או שניים. הסיכוי שהוא ייפול על מה שמתאים לו קטן ביותר".
להקדיש זמן לספר שלא מתאים לך זו חתיכת אכזבה.
"נכון, ואני מודעת לאתגר הזה. אבל אני צמחתי בעולם הספרות, ואני רואה בהידלדלות של הקריאה בשני העשורים האחרונים תופעה מדאיגה וכואבת. יש לזה כל מיני גורמים. המסכים הם אחד מהם. אבל גם ללקונות שהתפתחו בשוק הספרים בשנים האחרונות יש משקל גדול. כיום, כשאדם נכנס לחנות ורוצה לרכוש ספר, הסיכוי שלו לאתר ספר טוב שגם מתאים לו הוא זעום. יכול להיות שהספר יוצע לו כי המוכרים מתוגמלים למכור בדיוק אותו. כי בהוצאה החליטו שזה הכותר הנמכר שלהם לחודש זה. והוא לוקח אותו הביתה ולא משקיע שלוש דקות, הוא משקיע בו עכשיו עשר שעות, ובסוף הוא יצא עם חוויה לא מספקת. הדבר הזה קורה פעם ועוד פעם, ובפעם הבאה הוא כבר לא יקרא ספר".
איך את מתקנת את החוויה הזאת?
"אני לא יכולה להבטיח מאה אחוזי הצלחה, אבל אני יכולה להבטיח חוויית קריאה משמעותית באחוזים גבוהים בהרבה מהתהליך האקראי הזה שקורה בחנות. עד לפני עשרים שנה השוק התנהל במקצבים הרבה יותר איטיים. היה זמן לספרים משמעותיים לייצר נוכחות ולעבור מפה לאוזן. בנוסף, היו לתחום הספרים שומרי סף. האג'נדה הספרותית של העורכים בהוצאות הספרים הייתה הקובעת. היו מבקרי ספרות ומוספי ביקורת משמעותיים ואפשר היה להיעזר בהם כדי לנווט במסע הקריאה. כיום כל הדברים האלה כמעט לא קיימים. השוק הוא קשה, אין בו רגולציה, והוצאות הספרים פועלות משיקולים מאוד שיווקיים. אני מבינה את השיקולים האלה, אבל כל השוק נמצא בפאסט־פורוורד משוגע. אין לספרים זמן להנכיח את עצמם".
"כשמסתכלים בהדמיה תפקודית של המוח מה קורה בו כשקוראים לעומת כשגולשים בפייסבוק מבינים את ההבדל. אנחנו במקרה קוראים לשני הדברים האלה 'לקרוא', אבל אין שום קשר בין שתי הפעולות האלה. כל אחת מהן מתרחשת באזורים אחרים של המוח"
ויש עוד בעיה, שהשוק נעשה רווי מאוד. כל בוקר קם אדם, מחליט שהוא סופר ומוציא כותר.
"זו אכן בעיה. בארץ יוצאים לאור הרבה יותר ספרים מכפי שציבור הקוראים יכול להכיל. המהפכה הדיגיטלית הביאה עמה לא רק הרבה הסחות דעת, אלא גם יצרה אינפלציה של כותבים. ובין היתר, בגלל שהשוק מאוד לא רווחי, הוצאות מוכנות תמורת תשלום של הכותב להוציא לאור ספרים שלא היו מתפרסמים בנסיבות אחרות. אלה כתבי יד שהכתיבה שלהם הייתה אולי משמעותית לכותב, אבל הוצאת ספרים, שהתפקיד שלה הוא לשקול מה יהיה משמעותי עבור הקורא, קבעה שהם לא משתייכים לסוג הזה, והיא מוציאה אותם בכל זאת. זה סוג של גניבת עין, כי הספרים הללו מוצגים בחנויות כמו כל ספר אחר, עם הלוגו של ההוצאה, למרות שהם למעשה תוכן ממומן. קוראים קונים אותם, ומשקיעים זמן בקריאה שלהם, וכמובן מדובר באכזבה ידועה מראש ששוחקת את הרצון לקרוא ספרים, כי היא לא מספקת את החוויה שהספרות יכולה להציע לו".
איך האתר שלך יכול להבטיח לו שהחוויה תהיה מספקת?
"מה שאני מביאה איתי זו ההיכרות רבת השנים שיש לי עם עולם הספרות. אני חושבת שאני בין האנשים שקראו הכי הרבה כתבי יד וספרים מכל העולם, אז אני מתחילה מראש מרשימות של ספרים שאני יצרתי, שמקבלות את הסטמפה שלי ושאני חושבת שהן יצירות ספרות ראויות. גם אם הן לא יקלעו בדיוק לנימי נפשו של הקורא, הוא עדיין ירגיש שהוא קרא משהו בעל ערך. כשמישהו נרשם לאתר שלי הוא לא מגריל אחד ממאה אלף ספרים שנמצאים באיזה דאטה בייס, הוא יקבל באופן מושכל ומונגש אחד מכמה מאות ספרים שראויים לקריאה על פי הסטנדרטים שלי".
והוא יכול לסמוך על הטעם שלך?
"אחד הדברים שלומדים כשעובדים בהוצאה זה לקרוא ספרים דרך עיניים של המון סוגי קוראים. יש לי הטעם הספרותי שלי, שהוא מאוד ספציפי וקונקרטי ומצומצם, אבל מאידך – במשך 15 שנה עסקתי באיתור כל סוגי הספרים הטובים מסוגם בז'אנר שלהם, עבור אנשים שקוראים ספרים שונים משלי. זה מה שאני יודעת לעשות. אני יודעת לזהות יצירה ספרותית קוהרנטית שנכתבה בכישרון. שמספקת לקורא איזושהי חוויה, והחוויה הזאת יכולה להיות אסקפיסטית, של רומן קליל ומתוק, והיא יכולה להיות 'הגרזן לים הקפוא שבתוכנו', כמו שקפקא אמר".
מה תציעי למישהו שהטעם שלו הפוך מהסטנדרטים הגבוהים שלך, למשל אדם שמעדיף ספרות פופולרית וזולה?
"אין לי ביקורת על הטעם של אנשים בספרות. אני לא רוצה שייווצר פה דימוי אליטיסטי. ספרות פופולרית מוציאה אותך מתוך עצמך ולוקחת אותך למקום אחר שפוקד את דמיונך, וזה דבר נפלא. אני רק רוצה לוודא שהספרות הפופולרית שאני שולחת לך תהיה הטובה מסוגה. את רוצה לברוח? אני אתן לך לברוח. אבל תברחי בסטייל".
סופן של הרשימות
למי שיתהה מדוע גורביץ נחוצה בכלל, אם בכל שבוע מתפרסמות רשימות רבי מכר, גם על זה יש לה מה לענות. "כשאני חושבת על שנות התשעים, אז התפרסמו ברשימות רבי המכר ספרים של סרמאגו, פול אוסטר, מורקמי וכמובן מיטב הסופרים של הגוורדיה הישראלית. אלה היו ספרים בעלי שם שהותירו אחריהם חותם תרבותי כלשהו. היום אין בכלל דבר כזה 'רשימות רבי מכר'. יש כל מיני רשימות מתחלפות, ולא תמצאי שם אף סופר בעל שם. זה מעין מנגנון שיווקי שאולי קשור לשוק הספרים, אבל הוא לא קשור לספרות".
איך עובד האתר מבחינה טכנית?
"שואלים אותי כל הזמן אם יש אלגוריתם, וזה מצחיק – ברור שיש אלגוריתם. בכל דבר יש אלגוריתם. אבל מה זה אלגוריתם? יש משהו נורא מיסטי סביב הדבר הזה. אלגוריתם הוא כלי שעושה אוטומציה של קבלת החלטות. השאלה היא מה המודל שלו ומה מבקשים ממנו לעשות. אחת הבעיות של שוק הספרים היא במיון. זה שוק שיודע להתייחס לז'אנרים, אבל אנשים לא קוראים את הספרים שלהם לפי ז'אנר. אף אחד לא נכנס לחנות ואומר 'יצא לכם משהו בעיון מקור?'. אנחנו מחפשים איזושהי חוויה, דברים שהם יותר תת־הכרתיים, וזה מה שהמודל מנסה לעשות. הוא מנסה למצוא את המאפיינים היותר עמוקים שהקורא מחפש, והם יכולים להיות קשורים למשל לכמה העלילה חשובה לו. נניח, אם יש ציר ובצידו האחד ניצבת העלילה ובצד השני הפואטיקה, אז זו העדפה מעניינת של אנשים. יש ציר נוסף שנועד לבחון כמה מילוי פערים את אוהבת לעשות בזמן שאת קוראת. למשל אני אוהבת הרבה מילוי פערים ורוצה להבין כמה שפחות, אבל יש אנשים שלא אוהבים את זה".
זו ירידה לרזולוציות מאוד קטנות ואמורפיות, איך מגדירים אותן?
"אחד הדברים המרתקים שקורים באתר זה האינסייט שאני מקבלת, ודרכו אני מגלה איך אנשים חושבים על ספרים ואיך הם מגדירים את עצמם כקוראים. כשמישהו פונה לאתר ורוצה לעשות מינוי הוא עובר תהליך שנקרא בשפה הטכנולוגית 'אונבורדינג', שבו הוא מתבקש לענות על כל מיני שאלות ולעשות כל מיני דברים שמבהירים לי איך הוא חושב על ספרות, גם באופן מנוסח וגם באופן משתמע. למשל, את מקבלת מסך של ספרים שאת צריכה לבחור מתוכם את אלו שאהבת. עם המפה הזאת אפשר לייצר תובנות לגבי המרכיבים היותר עדינים של סוג הספרים שאת יודעת לקרוא. יש גם מקום לטקסט חופשי, ואנשים כותבים לי פסקאות שלמות. מה שמעניין הוא שלרוב הם בכלל לא מדברים על ז'אנרים, חוץ מאלו שטורחים להדגיש שהם לא מעוניינים בשום אופן בספרות מד"ב".
גורביץ גדלה בבסיסים של חיל האוויר ובארה"ב. היא למדה משפטים, ספרות כללית וספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב, ועבדה במשך שני עשורים בתעשיית ההוצאה לאור כעורכת, כמתרגמת, כחברת מערכת בהוצאת ידיעות ספרים ובסופו של דבר כעורכת הראשית של ההוצאה. כיום היא מתגוררת בתל־אביב עם בעלה וארבעת ילדיהם, שבחודשים האחרונים התגלו ככוח עבודה זמין וזול לאריזה ושילוח של ספרים. על האתר שלה מנויים כרגע כמה מאות קוראים, ולכל זה היא הגיעה בלי להוציא שקל אחד על שיווק. מחיר המנוי כולל בתוכו את עלות הספר, ההתאמה האישית והשילוח. במסגרת המנוי החודשי לאתר הקורא מקבל ספר מותאם אישית אחד בחודש תמורת 98 שקלים, וקיימת גם אופציה לעסקה שנתית, עבורה תשלמו 990 ש"ח.
"בשבילי ספר הוא בפורמט של נייר. גם מבחינה מחקרית האיכות של הקריאה בו גבוהה יותר. אתה יכול להתמצא בטקסט, לחזור למקומות שאתה זוכר בו. זה לא קורה בפורמטים דיגיטליים"
בסופו של דבר יש פה המון עבודת התאמה אישית, מה תעשי כשיהיו עשרות אלפי מנויים?
"אז קודם כול, אנחנו צוות של ארבעה, שזה נהדר, כי אנחנו גם משלימים את הטעם הספרותי אחד של השני. כדי להשתפר, האלגוריתם צריך נתונים, דאטה, ומה שקורה עכשיו הוא שהם נכנסים למערכת. אחרי קריאת כל ספר הקורא מתבקש לדרג אותו לפי כל מיני פרמטרים. לא כולם עושים את זה, אבל יש היענות עצומה והאלגוריתם כל הזמן לומד. אחת השאלות שמתבקשים לענות עליה היא עד כמה את רוצה שניצמד לטעם שלך. האם את רוצה צמוד־צמוד, שילוב של חדש ומוכר, או שנפתח אותך לגמרי לדברים חדשים. זה אומר שהאלגוריתם צריך לדעת שאם למשל שלחתי לך ספר ואהבת אותו מאוד אבל רצית יותר גיוון, אז הספר הבא לא יכול להיות מאוד דומה לספר הקודם".
בידיים קשורות
גם הפרופיל של המנויים הוא די מאובחן. "האתר פונה רק למבוגרים, אנחנו לא מתעסקים עם ספרי נוער. למרות שיש לנו שני מנויים בני 16 ו־17, ותחשבי איזו נקודת השפעה זו, לשלוח ספרים לנער בן 16. אבל בסך הכול הפרופיל מקביל מאוד למה שנחשב לממוצע בשוק המו"ל, שזה אומר יותר נשים מגברים, ואפשר לתאר את ההתפלגות בעקומת פעמון – רובם בגילי 35־55".
רבים הופתעו מההחלטה שלה לעזוב את תפקידה כעורכת הראשית של ידיעות ספרים, מקום שלפי דבריה נהנתה מאוד לעבוד בו. "אלה שנים שבחלק הארי שלהן לא הבנתי אפילו למה משלמים לי כסף, כי באמת, זה היה כל מה שרציתי לעשות בחיים", היא נזכרת בתקופה ההיא, "ישבתי בשורה הראשונה של התעשייה הזאת. עיקר העבודה שלי היה לבחור את רשימת הספרים שיצאו לאור, וזה אומר לקרוא את כתבי היד של כל הסופרים הכי חמים בעולם, הכי מוקדם, ולזהות מהר ובשוק מאוד תחרותי ספרים טובים".
בהנחה שאין תוכנית ריאליטי לסופרים, את מרגישה שהתעשייה לפעמים מפספסת כישרונות?
"בישראל של לפני הקורונה יוצאים מדי חודש כמה מאות ספרים. חודש אחר כך יוצאים עוד כמה מאות ספרים. זה אומר שאת מאות הספרים שיצאו בחודש הקודם צריך לפנות, אלא אם כן אחד מהם מאוד הצליח. זה לא זמן שבו ספר יכול להיכנס לרשת התרבותית. בנוסף, יש כל הזמן ניסיון לפנות לאיזשהו מכנה משותף רחב מדומיין שמחלקות השיווק חושבות שהוא קיים ומעניין קוראים. נניח ספרים בסגנון 'אשת הסנדלר', 'בתו של הרופא', כאלה. יש ז'אנר שלם של ספרים כאלו, ומחליטים שזה הסוג שכולם רוצים לקרוא, ועכשיו יצאו ארבעים ספרים מהסוג הזה, וכולם יקראו את הרומנים ההיסטוריים הרומנטיים האלה כי זה מה שמישהו חושב שאנשים רוצים.
"זו הייתה אחת החוויות הקשות שלי בעבודה במו"לות. יוצאים לאור ספרים ראויים ומשמעותיים, שאולי הם יותר מינוריים, יותר אקלקטיים, אבל יצירות שמגיע להן קהל ואין להן שום סיכוי למצוא את הקהל שלהן. מה שהכי מדהים אותי הוא שעכשיו פונים אליי סופרים כאלה. רק הבוקר פנתה אליי סופרת אחת, לא שמעתי על הספר שלה והיא כתבה שהיא רוצה לשלוח לי אותו. זה התפקיד שלי עכשיו – לסמן את כל הספרים האלה שלא מצאו את הקהל שלהם. להיות הגשר לכל היצירות האלה שנעלמות ואין להן סיכוי בחנות".
כמה רחוק את מגיעה עם זה?
"אני בכלל לא מתחרה עם ההוצאות על הספרים שיוצאים עכשיו. במחסנים של הוצאות הספרים יושבים עשרות אלפי ספרים שיצאו לאור במהלך עשרים השנים האחרונות. אני שולחת לאנשים ספרים שיצאו לאור לפני עשרים שנה ויושבים במחסן כאבן שאין לה הופכין. אנשים אומרים – 'מישהו כתב ספר'. מה זה מישהו כתב? מישהו השקיע שש שנים והקיז מדם ליבו. הוא השליך את יהבו על הדבר הזה. אני אפילו לא מדברת על ההיבט הכלכלי, אלא על סופרים שכותבים ספרים כי הם רוצים לקבל הד ליצירה שלהם, הם רוצים תהודה בעולם. זה היה אחד הדברים שהביאו להחלטה שלי לעזוב – האכזבה הזאת, שהיא כאילו ידועה מראש מבחינתי, והיא שוברת לב. אני יושבת כעורכת תחום בהוצאה לאור ויודעת שיש לי ספר נהדר ביד, ואין לי מה לעשות. אני לא יכולה לעזור לו. הידיים שלי קשורות. אני יודעת שידפיסו אותו באלף עותקים, הוא יגיע לחנויות, יחלקו אותו והוא ימכור 200־300 עותקים, יחזור למחסן ותוך איקס זמן יגרסו אותו.
"יושבים סופרים וכותבים ספרים טובים, שלו היית נותנת אותם לאנשים עם טעם מנומק היו מזהים אותם כיצירות בעלות ערך, ואין לקוראים דרך לפגוש אותם כי הם לא מוצגים בחנויות. כי לחנות יש מקום פיזי מוגבל. ומגיעים לחנות אנשים שרוצים לקרוא ספרים ומקבלים מוצר מקודם. המטרה שלי היא לסגור את הלופ הזה".
קול של דור
לאחר שעזבה את עבודתה בידיעות ספרים עברה לתחום ההייטק. כיום היא עובדת עם קרנות הון סיכון ועם חברות סטארט־אפ על המשגה של אלגוריתמיקה מתקדמת ובינה מלאכותית. התזה שהיא כותבת באוניברסיטת תל־אביב בפילוסופיה של הטכנולוגיה נוגעת להבדלים בין חשיבה אלגוריתמית לחשיבה אנושית, ולאופן שבו המעבר מתרבות מבוססת ספר לתרבות מבוססת מסך מעצב את החוויה האנושית.
גורביץ מוטרדת מהמעבר לקריאה דרך מסך גם בחיים האישיים שלה. כאשר קנתה לבנה את הסמארטפון הראשון שלו, החתימה אותו על מסמך עם 18 דיברות על השימוש בסלולרי, שסיכמה במילים "לעולם תסמוך על שיקול הדעת שלך יותר מאשר על המכונה. גם אם כתוב בגוגל, גם אם וייז אמר, גם אם אמרו בפייסבוק – שום טכנולוגיה לא מתקדמת יותר מהמוח שלך ושום טלפון לא חכם יותר מהלב שלך".
"בדיעבד, חלק מהמעבר הזה היה קשור לרצון שלי לבחון מה בעצם קרה לספרים", היא נזכרת, "אני מדברת איתך על לפני שש שנים, כשעוד לא היה כל כך ברור כמה הדבר הזה ממכר, ועל אילו כפתורים בדיוק לוחצים לנו כדי שתיכנסי למיטה בערב ולא תיקחי את הספר. אחד הדברים המעניינים שעלו במחקר שלי הוא כמה באמת הפעולה של הקריאה, ולא כזו של טוויטר או של פייסבוק, היא קשה ומורכבת מבחינה קוגנטיבית. ודאי בדור שרגיל לכתוב קצר ולקרוא 140 תווים".
ואילו הבדלים את מזהה?
"כשמסתכלים בהדמיה תפקודית של המוח מה קורה בו כשקוראים לעומת כשגולשים בפייסבוק מבינים את ההבדל. אנחנו במקרה קוראים לשני הדברים האלה 'לקרוא', אבל אין שום קשר בין שתי הפעולות האלה. כל אחת מהן מתרחשת באזורים אחרים של המוח ומפעילה יכולות אחרות. כשאת עושה את ה'סקרול' הזה, את לא מטמיעה שום דבר לזיכרון לטווח ארוך".
זה מעניין, כי מאז עידן הטלפון החכם עברנו מסביבה ורבלית לטקסטואלית, והיית מצפה שזה יהפוך את האנשים לקוראים יותר טובים.
"כי זה לא אותו הדבר, וצריך למצוא לזה שמות אחרים. זה לא לקרוא. במקרה זה מונגש לך בטקסט, אבל בשפה המקצועית לא קוראים לזה לקרוא, קוראים לזה 'לרפרף'. כשאת קוראת ספר את קוראת מילה אחרי מילה. הקריאה היא כרונולוגית, לינארית. כשאת באה לטקסט מול מחשב את קוראת את הכותרת, את קוראת את השורה הראשונה, ואז את עוברת מלמעלה והעיניים שלך מנסות למצוא מילות מפתח להיתלות בהן, ואז את קוראת את הסוף, ולפי הצורך תחזרי להשלים פערים. לא תמיד".
מהסיבה הזאת, כך היא טוענת, היא מתעקשת להמשיך למכור רק ספרים מנייר. "אין אצלי ספרים דיגיטליים. כי מה עושה הקורא? הוא מאמץ את היוריסטיקות, את הטריקים המהירים שהוא רגיל אליהם מהקריאה במסך. ומה שקורה לבני נוער כשהם באים לספר מנייר, וזה נכון גם לספרי לימוד, הוא שהמוח שלהם מנסה להפעיל את אותה היוריסטיקה על הספר. אבל הספר לא מתמסר לסוג כזה של קריאה. אתה לא יכול להבין את הניואנסים ואת הדקויות. כדי להכיל את כל הרעיון הזה הוא צריך לעשות את הקריאה הזאת שאנחנו גדלנו עליה ומכירים אותה. לאנשים אין את הסבלנות הקוגניטיבית, הדבר הזה הולך ונאבד, ולדעתי זו הטרגדיה הכי גדולה".
"אני יושבת כעורכת תחום בהוצאה לאור ויודעת שיש לי ספר נהדר ביד ואין לי מה לעשות. אני לא יכולה לעזור לו. הידיים שלי קשורות. אני יודעת שידפיסו אותו באלף עותקים, הוא יגיע לחנויות, יחלקו אותו והוא ימכור 200-300 עותקים, יחזור למחסן ותוך איקס זמן יגרסו אותו"
מה את חושבת על ספרים בהאזנה?
"שוב, אני מאוד טהרנית בנושא הזה. בשבילי ספר הוא בפורמט של נייר. גם מבחינה מחקרית האיכות של הקריאה בו גבוהה יותר. אתה יכול להתמצא בטקסט, לחזור למקומות שאתה זוכר בו. היה לי ויכוח על זה עם הבנים שלי, כי בבית הספר שלהם הם יכולים לבחור אם הם לומדים מספרים או מאייפד, ואני לא מעוניינת שהם ילמדו מהאייפד. כי כשאתה קורא ספר, יש משהו בטופוגרפיה שלו, שאתה זוכר את החלק שקראת בעמוד ההוא בחלק השמאלי התחתון, ומתמצא בטקסט ושומר אותו אצלך. זה לא קורה בפורמטים דיגיטליים. אם אנשים מעדיפים לקבל אותו בצורה של קורא דיגיטלי או בהאזנה, זה בסדר. אני לא מדרגת את זה בתור משהו פחות ערך, אבל לי יש איזו אג'נדה שקשורה לאקט המקודש הזה של לקרוא".
יש היום טרנד של סופרים שמוציאים ספרים בהוצאה עצמאית. מה חשבת למשל על הספר של חנוך דאום?
"אני מתה על חנוך, ועד הספר הזה הוא הוציא את כל ספריו בידיעות ספרים. אני חושבת שהוא עשה מהלך מבריק, וגם הוציא אותו לפועל לעילא ולעילא. יש בערך עשרה אנשים במדינת ישראל שיכולים לעשות כזה דבר, כי כל היוזמה הזאת מבוססת על זה שהוא פרסונה עם הרבה עוקבים. אז אם יש לך חצי מיליון עוקבים בפייסבוק, זו דרך נהדרת להוציא ספר בצורה הזאת".
כלומר, זה לא משהו שהיית ממליצה לכל אחד?
"רוב האנשים חושבים שאם הם עבדו שלוש שנים במלצרות הם יכולים גם לכתוב על זה, כי הייתה להם חוויה עמוקה. בשביל הרבה אנשים הוצאת ספר הפכה להיות משהו תועלתני כזה, כמו כרטיס ביקור. לא כל בן אדם צריך להוציא ספר. זו לא חובה. אפשר להתנהל בחיים גם בלי זה".
אז מה היית ממליצה לסופר ביכורים שרוצה לבצע דריסת רגל בתחום הספרות?
"אני חושבת שלסופרי ביכורים אין באמת מסלול אופטימלי. להוציא ספר בהוצאה עצמית זה נורא קשה. אתה צריך להתמצא בהמון דברים כדי שזה יעבוד. זה משהו שהייתי ממליצה רק למתי מעט, לאנשים שבמקרה גם מבינים את מנגנוני השיווק הדיגיטליים. מהבחינה הזאת הוצאת ספרים היא כן בית, כי היא לוקחת את הצד של האופרציה וגם של ההוצאה לאור, וגם של השילוח לחברות וההפצה וכל הדברים האלה".
ולפני סיום, איך את רואה את הדור הבא של הספרות, בהנחה שהסופרים הבאים יהיו ילדי מסכים ואינסטגרם?
"אחד הדברים המעניינים שקרו לי כשהתחלתי להתעסק עם הסוגיות האלה בהיבט המחקרי, היה לגלות כמה מאות שנים אנשים מספידים את הספרות. לאורך המאה ה־20 וכבר במאה ה־19 אמרו שהספרות הגיעה אל קיצה, שהקוראים לא מבינים ספרות ושזאת אמנות שהדרך שלה הסתיימה. והנה, הספרות נשארת, כי היא עונה על איזשהו צורך באמת עמוק. על מדורת השבט ועל הרצון לספר סיפור. אז אין לי דאגה אמיתית לגבי עתידה של הספרות. בסוף יש גרעין קשה של אנשים שממשיכים לכתוב ולקרוא, וכל דור מוצא את הקול שלו".
המלצות הספרים של נטע לחגי תשרי
כל ארוחות החג המאושרות דומות זו לזו, כל ארוחת חג אומללה – אומללה בדרכה שלה. סופרים ידעו מאז ומתמיד לנצל את הפוטנציאל העלילתי והייצוגי הטמון בהסבה המשותפת לשולחן החג. ארוחת החג (ולא רק זו היהודית) היא לעולם מפגש פסגה טעון של תקוות, שנאות, קונפליקטים, זיכרונות וחשבונות לא פתורים. השולחן עמוס לא רק מאכלים אלא גם משמעויות סמליות של התחדשות, הודיה, מעגליות, חירות, שעבוד או חשבון נפש. הנה כמה ארוחות ספרותיות מכוננות כאלה, למי שלא מוכן להסתפק בזו הפרטית שלו או מחפש דווקא הזדמנות להתבונן בה מבעד לעיניים אחרות.
התיקונים / ג'ונתן פרנזן. הדיספונקציונליות של המשפחה האמריקנית נפרשת במלוא הדרה באחד הרומנים החשובים של העשור הראשון של המאה ה־21, כאשר שלושה אחים בוגרים חוזרים אל בית הוריהם כדי להגשים את בקשת אמם, לאחד את המשפחה לארוחת חג מולד אחרונה.
המיטה שאתה מציע בעצמך / אילת שמיר. עלילת ספרה של אילת שמיר מתרחשת לכאורה כל כולה בערב ראש השנה, מצהרי היום ועד סופו, אולם המועד הטעון הזה הוא רק מסגרת לסיפור הנפרש על פני כמה עשורים ומבקש להסביר כיצד הגענו עד הלום, אל ארוחת החג ששלושה דורות של משפחה אחת לא מצליחים לקיים יחדיו.
שנה של מחשבות מופלאות / ג'ואן דידיון. זהו סיפורה של ארוחת חג שלא הייתה. בממואר החשוב הזה, שזכה למקום של כבוד על מדף הספרים העוסקים באבל ובהתמודדות עמו, המסאית האמריקנית ג'ואן דידיון מתארת בכנות את השנה שלאחר מותו הפתאומי של בעלה בעת ההכנות של בני הזוג לארוחת השנה החדשה, ללמדנו שלפעמים דווקא ארוחת החג שלא מתממשת היא בעלת המשקל הרב ביותר.
ימים נוראים / ש"י עגנון. האנתולוגיה שליקט וערך הסופר ש"י עגנון ב־1938, שבכותרת המשנה הגדיר אותה כ"ספר מנהגים, מדרשים ואגדות לימי הרחמים והסליחות – לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שביניהם". היא כוללת גם את זיכרונות הילדות שלו על המעבר החד מן התפילות אפופות הקדושה בבית הכנסת לשולחן הארוחה הסוער והכאוטי בבית הוריו, והם כתובים כפי שיכול לכתוב רק הסופר העברי הגדול מכולם, עדיין.
יומנה של ברידג'ט ג'ונס / הלן פילדינג. הרגע שבו מארק דארסי, לבוש בסוודר מביך עם דוגמה של אייל מחייך, מפוצץ את ארוחת החג בבית הוריה האיומים של ברידג'ט ג'ונס – אמה המביכה והשתלטנית, אביה השתיין והפלרטטן – הוא רגע ספרותי נפלא של יציאה מעבדות לחירות הנישא על כנפיה של מחווה רומנטית שתמשיך להדהד בין דפי הספר ובתרבות הפופולרית.
שובי נפשי / יהודית רותם. הרבה ארוחות יש בספר הזה, בהן חגיגיות יותר וחגיגיות פחות, והסופרת משתמשת בהן בתחכום כסרט מדידה יעיל לבחינת הבדידות והניכור – ולעתים גם הקרבה והחסד – של גיבוריה. קשים מכול הם תיאורי ארוחות החג הראשונות של הגיבורה כאישה נשואה, ובעיקר של אלה המטרימות את האסון הנורא העומד להתרגש עליה ולהכתיב במידה רבה את מסלול חייה.
מדלגים על החג / ג'ון גרישם. גרישם הוא כותב מותחנים מיומן ויעיל, אבל הספר הזה נקרא כמעט כמו מחזה מוסר על למה אסור להבריז מארוחות חג משפחתיות. בני הזוג קראנק מחליטים לארגן לעצמם שנה בלי חגים – בלי צפיפות בקניונים, בלי מסיבות דביקות, בלי ארוחות משפחתיות מעיקות — וגרישם מושך בחוטים כדי לוודא שההשלכות של ההחלטה הזאת יגרמו לשיער שעל עורפכם לסמור.
