המהפכה הפמיניסטית, שניצניה הנצו בסוף המאה ה־18, היא תהליך היסטורי בעל אופי מתעתע; זיגזג מפואר של התקדמות, קיפאון ואף נסיגה. צעד קדימה ושניים אחורה. פירות ממשיים החלה מהפכה זו לראות רק לקראת שנות העשרים של המאה העשרים. אחרי יותר מ־120 שנה של תהליכים, שכללו כתיבה פמיניסטית, הפגנות ומאבקים, התחילו נשים לזכות בכוח השפעה בחיים הציבוריים באמצעות זכות הבחירה (להוציא את ניו־זילנד ועוד כמה מקומות זניחים שהעניקו את הזכות הזו לנשים, לעיתים באופן מוגבל, כבר במאה ה־19). אך גם לאורך המאה העשרים ועד ימינו ניתן להצביע על המאפיין המהותי של המהפכה הזו – דור של התקדמות, ולאחריו דור של קיפאון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דיון בוועדת העבודה והרווחה: כאוס מתמשך בסוגיית תרומות הזרע
– אפואל העברי: בן שהר מנסה להוכיח את עצמו מחדש
– ספג אנטישמיות על מגרש הכדורגל בארגנטינה, והחליט לעלות לישראל
אחת הסיבות לנסגנות המאפיינת מהפכה זו, היא העדפה מתמדת של בעיות כלליות שנתפסות כבהולות יותר, ולפיכך דוחקות אותה לשוליים. מאז ומעולם נתבעו נשים "להמתין לזמנים 'פשוטים' יותר". דחיקה זו מתאפשרת בגלל המציאות ההיסטורית העגומה של שתיקת הנשים במשך אלפי שנים, למרות סבלן הרב מהדיכוי הפטריארכלי. ההפנמה של המציאות הדכאנית והלא שוויונית כאפשרית ואפילו כסבירה ונכונה, מאפשרת לדחות את הקץ של השוואת זכויות הנשים.
ד"ר שרון גבע, היסטוריונית ומרצה באוניברסיטת תל־אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים, מראה בספרה החדש "האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות", את השינוי ההיסטורי שחל בתחום זה בעשור הראשון להקמת המדינה. בשנות היישוב, במיוחד לאחר העלייה השנייה, נשים לקחו חלק פעיל בפעילות הציונית, בהגשמה החלוצית, במחתרת, בארגון השומר ואף בקרבות. נשים נקראו להתגייס להגנה, והיו אף טייסות שהוכשרו. מאז 1910 התקיים ביישוב היהודי מאבק סופרג'יסטי על זכות הנשים לבחור ולהיבחר, ואף הוקמה אגודת נשים בראשותה של שרה טהון למען המטרה הזו. בחברה הדתית המאבק הזה מוכר בעיקר בגלל מלחמת החורמה שהכריז הרב קוק נגד זכות הבחירה של נשים. אך ההכרעה ההיסטורית הביאה לכך שנשים נבחרו כבר לוועד הלאומי.
שוויון מגדרי נכלל במגילת העצמאות של מדינת ישראל, ומרגע הקמת המדינה לא הייתה מחלוקת בעניין זה. המאבק הסופרג'יסטי העיקש הביא לכך שבעת הקמת המדינה נבחרו כ־12 נשים לשמש כחברות כנסת. אמנם בקרב המפלגות הדתיות לא היו נשים בכלל, אך נשים רבות לקחו חלק פעיל בפוליטיקה הישראלית בכללה. המפורסמת שבהן היא כמובן גולדה מאיר, האישה הראשונה ושנים רבות גם היחידה ששימשה כשרה בממשלה, ולימים אף כראש הממשלה.
ואולם, המיתוס ההיסטורי הגורס שבתחילת הדרך מעמד האישה במדינה היה טוב, מתנפץ בספרה של גבע. בעשור הראשון של המדינה החדשה, הישגיהן המרשימים של הנשים מתחילת המאה העשרים ועד הקמת המדינה נמוגו, והן נדרשו לחזור "למקומן הטבעי" – לבית, לאימהוּת, לתפקיד הרעיה הנאמנה המחזיקה את משק הבית ומגדלת את הילדים, ומבססת בכך את חוסנה של המדינה הצעירה.
בניית הלאום
שם הספר, "האשה מה אומרת", נגזר מהשם שהעניקה העיתונאית הוותיקה מרים שיר (1903 – 1982) למדור האישה שערכה בעיתון "דבר". התמונה שעל כריכת הספר כבר מעוררת תחושה עמוקה של עצב ותסכול. "1 במאי", האיור של הקריקטוריסטית היחידה שפעלה אז בארץ, פרידל שטרן (1917 – 2006), מציג את האישה בתקופה זו והיא עובדת קשה מאוד. לבושה כעקרת בית קלאסית בסינר ומטפחת, ובידיה תינוק ומטאטא, היא פועלת בביתה כאם וכעקרת בית, ואין לה כל זכות, אפילו לא של פועלים שיצאו להפגין ולחגוג את היום הזה. זהו דימוי סמלי למעמד הנשים בתקופה זו, של נסיגה חזרה לתפקידים הביתיים ולזהות המסורתית כעקרת בית.
מדורי העיתונים אשר יועדו לנשים ונכתבו על ידי נשים, משמשים לגבע מקור מרכזי במחקרה. בכל העיתונים היה מדור נשים, לעיתים במקום שולי, וגבע בדקה על מה נשים כתבו באותה תקופה. ובכן, ללא הבדלים בין הקבוצות השונות בחברה וללא הבחנה פוליטית, רובן כתבו על תפקידן כאימהות ועל חלקן בבניית הלאום באמצעות ביסוס הבית וגידול ילדים. באמצעות העיתונות חקרה גבע את דעותיהן על הנשים שקדמו להן, אותן נשים שנאבקו לקחת חלק פעיל בבניית המדינה, ואת יחסן לתפקיד המשפחתי כאימהות וכרעיות.
למרבה ההפתעה או אולי האכזבה, הדעה הרווחת בקרב נשים בעשור הראשון להקמת המדינה הייתה שתפקידה הראשוני והעיקרי של האישה הוא לדאוג לבית. כדברי שיינה קורנגולד, אחותה של גולדה מאיר, שבחרה במודע ובגאווה להשקיע את כל מרצה בבית ובמטבח: "אם הבית בסדר, כל המדינה בסדר". בעיניה, בחירתה לא נפלה מבחירתה של אחותה להתמסר לקריירה פוליטית.
אך היו גם כאלה שהמשיכו במאבק הפמיניסטי, ולא נכנעו ללחץ החברתי להוליד ילדים ולגדלם, לנהל את משק הבית ולשמש רעיה נאמנה לבעל שמתפקד מחוץ לבית. אחת הבולטות שבהן הייתה תהילה מטמון (1905 – 1974), שייסדה את איגוד הנשים שהפך ל"ליגה לזכויות נשים", וכן את כתב העת "האשה במדינה", במה לפובליציסטיקה מתמשכת למען שיווי זכויות לנשים. מטמון, משפטנית שהפכה למובילת המאבק הפמיניסטי, הייתה קול בודד בשנים שלאחר הקמת המדינה. גבע מצטטת כמוטו את דבריה: "באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950).
אימוץ תינוקת תימנייה
הספר מחולק לשלושה פרקים מרכזיים – "האשה במדינה", "לאשה ולאם", "האשה והבית" – ואלה כוללים מגוון תתי־פרקים. כל פרק מספר את סיפורה של האישה ביחס לגורם מרכזי אחר בחייה, וגם מפגיש את הקורא/ת עם דמויות נשיות בולטות בתחום.
בפרק הראשון סוקרת גבע את המפנה שחל במעמד הנשים לאחר הקמת המדינה במישור הפוליטי. היא מתארת את פעילותן הציבורית, את מאבקיהן להגשמת זכותן לבחור ולהיבחר ואת יחסן לתחום המגדר. בשנים אלו רווחה התפיסה שאישה יכולה להרשות לעצמה לצאת לפעילות פוליטית רק לאחר שהוכיחה את עצמה בניהול הבית. היא מרחיבה לתאר את פועלה של גולדה מאיר, סמל האישה בפוליטיקה הישראלית, ששברה שיאים ושימשה בשלל תפקידים ממלכתיים עד לכהונה הרמה ביותר. עוד היא מתמקדת בשורת דמויות של פעילות ידועות בזירה הציבורית ובהן חנה לוין, ראשת עיריית ראשון־לציון; רחל כהן־כגן, יו"ר ויצ"ו ומראשי רשימת הנשים לכנסת הראשונה, ועוד.
הצד האימהי בחיי האישה הפך לדומיננטי בשנים שלאחר הקמת המדינה, ובכך עוסק הפרק השני. מתוך מודעות, גאווה ואמונה בדרך, נשים התמסרו מחדש למשימה "העליונה" לגדל ילדים למדינה הצעירה. גבע מנתחת גם את אחת הפרשיות של "ילדי תימן האבודים" – סיפור אימוץ של תינוקת תימנייה שהתפרסם בזכות הפיכתו לרומן בשם "עורי צפון ובואי תימן", פרי עטה של האם המאמצת רות צוקר. גבע מראה כיצד האתוס שהניע את צוקר היה להציל את התינוקת החולה ולגדלה כבת לתפארת מדינת ישראל.
"האם המאמצת היא דמות מופת של האם הישראלית, שהעמידה את הצרכים של דור העתיד לפני הצרכים שלה, ועשתה זאת לא רק לבן שילדה אלא לילדה מזרחית", כותבת גבע. הדברים נאמרים באופן גלוי ומפורש ברומן של צוקר, כך שלטענת גבע ראוי לבחון את פרשת ילדי תימן גם לאור האווירה ששרתה בשנים אלו בחברה הישראלית, והלחץ האידיאולוגי להיות לאם.
גולדה ואחותה שיינה
דמותה של האישה כעקרת בית באותו עשור ראשון לקום המדינה, עומדת במרכז הפרק השלישי. בנושא זה מרבה גבע להביא ממחקריה של העיתונאית תקוה וינשטוק. בין השאר היא מצטטת ריאיון שקיימה וינשטוק עם שיינה קורנגולד, אחותה הנזכרת של גולדה מאיר, שהתנתה את הריאיון בכך שאחותה המפורסמת לא תוזכר בו במילה: "אם כותבים על גולדה, מזכיר מישהו את שיינה קורנגולד? למה כשכותבים על שיינה יזכירו את גולדה?!", התרעמה. כמומחית למשק בית, אם לשלושה וסבתא לשבעה, היא לא תפסה את עצמה כנחותה מאחותה הפוליטיקאית.
באותה תקופה נשים אימצו מחדש את האידיאל הנשי המסורתי, "להינשא לאיש ולהיות עקרת בית מצטיינת". מיעוט של נשים פמיניסטיות נותרו ביקורתיות, כמו העיתונאית שולמית לבארי, המצוטטת מכתבתה ב"הארץ" בינואר 1952. היא תוהה שם כיצד יש להתייחס לעקרת הבית הישראלית – האם כגיבורה לאומית, סמל ומופת לנשיאה בעול היומיומי הקשה של הבית והילדים ללא עוררין, או שמא "חוטאת היא, פושעת, על עצם ההכנעה, השתיקה וההתפשרות עם הגורל".
כך משתקף אפוא גם במדינת ישראל התהליך ההיסטורי ההפכפך של המהפכה הפמיניסטית, שאיננה מתקדמת בקו ישר. גבע מביאה בספרה את שלל העמדות והדעות של הנשים הישראליות בעידן של הכרעות גדולות, כמו גם במאבקי הקיום בימי קטנות, על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה – בבית, במשפחה ובשוק העבודה. בין עמודי הספר נסקרות שלל דמויות ופרשיות, ומה חשבו עליהן נשות התקופה: הנשים שכיהנו בכנסת והאישה היחידה בממשלה, שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, תפקיד האישה בעת מלחמה ובמאבק לשלום, עידוד הילודה וזכות האישה על גופה, נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בין היתר חושפת גבע גם פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה.
"האשה מה אומרת?" הוא ספר שמשמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, בחרו נשים במה והיכן לתרום את חלקן. אפשר למצוא בו הדהוד גם למאבקיהן של נשים בישראל של ימינו.
האשה מה אומרת?
נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות
שרון גבע
מאגנס, 2020, 306 עמ'
