לפני שלושה שבועות הגיע מנכ"ל תיאטרון הבימה נעם סמל לפגישה אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחדר ישבו אמנים ומנהלי מוסדות תרבות, וכן שר הבריאות יולי אדלשטיין, שר האוצר ישראל כ"ץ ושר התרבות חילי טרופר. טרופר ביקש מסמל לפתוח בדברים, וסמל קרא מתוך ספר תולדות הבימה את תיאור חגיגות חצי היובל לתיאטרון, שהתקיימו ב־1945, בתום מלחמת העולם השנייה. "כעשרים ארצות עברה הבימה בנדודיה באירופה ובאמריקה, כ־1,500 מאות הצגות עבריות הציגה ב־125 ערים. לא הייתה עוד הפגנה כזו בכל תקופה התחייה ללשון העברית וליכולות היצירה האמנותית בעם היהודי", קרא סמל בעודו מתבונן בראש הממשלה, שהקשיב לכל מילה. "ואז", מספר סמל, "הקראתי לו את שמות האנשים שעמדו בראש הוועדה שארגנה את האירועים. אלברט איינשטיין, חיים ודוד בן־גוריון. אמרתי לנתניהו: 'אתה, ראש הממשלה, בנעליו של דוד בן־גוריון, אם תפתח עכשיו את היכלי התרבות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארדואן מחזק את אחיזתו והמוחות הטורקים בורחים ליוון
– בכירי מח"ש: "אלשיך ביקש להלך עלינו אימים״
– מבצע מעצרים חריג ביו"ש: 50 פעילי טרור בלילה
סמל מוביל אותי ואת הצלם אריק סולטן לאולם רובינא, האולם הגדול והמרכזי של התיאטרון, שמכיל כ־900 מושבים. אנחנו עושים את דרכנו אל מאחורי הקלעים: עגלות ועליהן בקבוקי זכוכית ריקים, תלבושות, כיסאות אדומים – תפאורת המחזמר "מאמא מיה", שנשארה כאן, כפי שהיא, מאז ההצגה האחרונה ב־12 במרץ. הזמן קפא, אני אומר לסמל, והוא מהנהן ומספר שהנגיף פרץ בישראל חודשיים בלבד אחרי שנכנס לתפקידו הנוכחי. "אני מנכ"ל הקורונה", הוא מחייך בעצב, ומציין את התאריך הנכסף שעיני כל עולם התרבות נשואות אליו: 14 באוקטובר, אז, כך מקווים, יעלה המסך על היכלי תרבות ותיאטראות, לפחות בערים הירוקות.
מה קורה כרגע בתיאטרון הבימה?
"אין הצגות, יש לתיאטרון ממונה קורונה, ואנחנו עושים חזרות לקראת שלוש הפקות ישראליות, בשלושה אולמות שונים. צילמנו ראיונות עם כוכבי הבימה, שישודרו בפייסבוק ובטלוויזיה. סביב יום השואה עשינו אירוע גדול. זה היה בתקופה שאסור היה להתכנס, אבל פרופ' גרוטו הודיע שמותר לקיים תפילות עד 19 איש. הודעתי שאם גרוטו לא יאפשר לנו לקיים תפילה חילונית עד 19 איש, אני הולך לבג"ץ. ועשינו. שחקנים שלנו עמדו מחוץ לבניין בחולצות שחורות ובמסכות, טל מוסרי אמר 'א־ל מלא רחמים', אני הקראתי משהו שנאוה כתבה, ואחר כך הקרנו על הבניין סרטונים שקשורים לשואה. תפילה חילונית.
"אני לא יודע מה יקרה ביום שנפתח כאן את האולמות, אם יבואו צעירים או מבוגרים. ייתכן שתהיה הזדהות עם המצב, אבל אולי אנשים יפחדו. אוכלוסיות שלמות לא יוצאות מהבית, ובהן גם אנשים שבאים לתיאטרון. הקהל שלנו רעב וצמא, ולא רוצה ללכת למסעדות ולים. חוף הים מלא והמסעדות מלאות, אבל אנשים מחפשים משהו אחר. אמרתי לשר התרבות שצריך לעשות קמפיין, לעודד את הקהל לצאת מהבית ולצרוך תרבות, לא להפחיד. אנחנו מצידנו ערוכים – יש כאן אלכוג'ל, יש מסכות, יש קפסולות. אפשר לבוא".
צו שמונה
נעם סמל, אחד האנשים החזקים והמשפיעים ביותר בעולם התרבות הישראלי, הוא תיאטרון של איש אחד: השיחה איתו מרתקת, רוויה אסוציאציות, משעשעת, מתגלגלת מסיפור לאנקדוטה; סמל מלא להט, אמונה דתית כמעט בחשיבותה של התרבות, ומשבץ בדבריו אינספור אזכורים מעולם התיאטרון והספרות, עם זיכרון שלעולם אינו בוגד בו, בין אם מדובר בשם של מחזה שעלה בתיאטרון חיפה בשנות השמונים, אז כיהן כמנכ"ל התיאטרון, ובין אם מדובר בשם של שחקן מתחיל שראה בהצגה בבית ליסין. בחדרו, לצד תמונות של ראשוני הבימה, חנה רובינא ואהרן מסקין, ממוסגרות תעודות הוקרה באנגלית ובעברית, ולאחרונה הציב שם גם את תעודת הגמר שלו מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ("זה מלפני חמישים שנה"). בארון הספרים עומדים ספרי ניסים אלוני וחנוך לוין, וספריה של אשתו, הסופרת והמשוררת נאוה סמל, שהלכה לעולמה ב־2017.
במשך 25 שנים ניהל סמל את תיאטרון הקאמרי, ולפני כשלוש שנים יצא לגמלאות, מתכנן חיי פנסיה שקטים. אך בנובמבר אשתקד פנו אליו עו"ד דורית לוי טילר ורו"ח חן ברדיצ'ב, שמונו על ידי בית המשפט לנאמני התיאטרון הלאומי, והציעו לו לקחת את המושכות ולנהל את הבימה, שהיה שקוע בחובות של מאה מיליון שקלים.
"הייתה סכנה אמיתית שהתיאטרון ייסגר", מספר סמל, "אני לא חושב שהיה מוסד תרבותי גדול בארץ שנסגר, אולי חוץ מהאופרה הישראלית, שנסגרה ב־1982 וקמה מחדש. הכיוון היה לפרק את המקום וללכת להקפאת הליכים. שני הנאמנים ביקשו להיפגש איתי, ושאלו אם יש לי רעיון למנכ"ל. אמרתי שכרגע אין לי, אבל שאחשוב על זה, ואז הם אמרו: 'אנחנו מתכוונים אליך'. ביקשתי מהם ארבעה ימים לחשוב. דיברתי עם נאוה, מטאפיזית, ואחר כך עם שלושת ילדינו, והם אמרו: 'אבא, תעשה מה שאתה מרגיש'. היה ברור לי שאני משנה את אורח חיי. במשך שנתיים וחצי הייתי פנסיונר, ניהלתי את פסטיבל יפו לאמנויות, עשיתי התעמלות, הלכתי על שפת הים, נתתי הרצאות על שירה עברית. נהניתי. ופתאום מציעים לי לחזור אחורה. מיד הבנתי שאני לא יכול להתחרות בקאמרי, כי אני לא יכול להתחרות במקום שנתתי לו 25 שנה מחיי, ולכן אין כאן תחרות, אלא רצון להציל את הבימה. אם יסגרו היום את הבימה, מחר יסגרו את מוזיאון תל־אביב, ואחר כך את האופרה. עובדה, מוזיאון ישראל, עם נכסי התרבות הכי חשובים לעם היהודי, עם האמנים הגדולים ביותר, היה סגור במשך שישה חודשים. הספרייה הלאומית נסגרה, וזה עבר בשקט, הציבור לא יצא על זה לרחובות. הרגשתי שיש כאן צו שמונה, ואני חייב להתייצב".
סמל מנוע מלדבר על המציאות שהובילה למשבר הכלכלי החמור של התיאטרון. בפברואר האחרון הגישו הנאמנים לבית המשפט המחוזי בתל־אביב מתווה לתוכנית הבראה, ובמסגרתו הוצעו תהליכי צמצום והתייעלות שיסייעו להחזיר את החובות. "ברמה האישית, לא פשוט לעבוד מול אנשים שנתונים בחובות", אומר סמל, "יש הרבה כאבים וצלקות, אנשים שחייבים להם כסף וחיים בסימן שאלה. אנחנו מנסים לעזור להם".
סורא ופומבדיתא
השיחה עם סמל מתקיימת על רקע ביקורות שנשמעות בשנים האחרונות כלפי עולם התרבות הישראלי. בטור שפורסם כאן לפני שלושה שבועות כתב הרב חיים נבון כי "מה שמכונה 'עולם התרבות הישראלי' הוא ברובו בידור, במיעוטו הפגנות בעיסת נייר ובצבע, ורק חלק לא גדול ממנו אכן מנסה להביא לעולמנו משהו קצת אחר". התרבות הישראלית, טען, נעה בין בידור להמונים לבין מיצגים פוליטיים נגד נתניהו ואיילת שקד. סמל קרא את הדברים והתקומם. "אי אפשר לקחת מיצגים שנוצרים כחלק מהפגנה או ממחלוקת פוליטית, ולהכתיר אותם כ'עולם התרבות הישראלי'", הוא אומר, "יש כאן הפגנות פוליטיות שבהן כל אחד יוצר איזה מיצג שהוא רוצה, וכך זה במדינה דמוקרטית. זה לא הוגן להסתכל על מיצג של ביבי בסעודה האחרונה ולהגיד: 'זה עולם התרבות'. בנוגע לבידור, אני בא מעולם הבידור, ומסתכל על דמויות כמו הגשש החיוור, ניסים אלוני, יוסי בנאי, איציק מאנגר ואפרים קישון כדמויות מכוננות. אני לא פוסל את הבידור. בידור במיטבו החזיק את עם ישראל בחיים במשך הרבה שנים, ואני לא רואה בו דבר זול. אני מקבל בידור, אני אוהב בידור, לצד הצגות עמוקות ומורכבות יותר.
"תרבות ואמנות היו חשובות לעם היהודי לדורותיו. ב־1901, בקונגרס הציוני החמישי, הקדישו דיון לנושא התרבות. הרצל, ב'אלטנוילנד', דמיין שתהיה כאן תרבות אירופית לחלוטין, ובכלל לא חלם על תרבות עברית. והנה באותו קונגרס קם מרטין בובר, שהיה אז בשנות העשרים לחייו, ואמר: רבותיי, האם ייתכן שהקדוש ברוך הוא יברא אדם שיש לו ראש וידיים ודם ולב ועצמות, ואין לו נשמה? אנחנו כאן בוראים את הנשמה של העם היהודי. אנחנו צריכים תרבות יהודית משלנו.
"אספר לך סיפור. ב־1988 התמניתי לקונסול התרבות של ישראל בארה"ב. הגעתי לניו־יורק, והתחלתי לשוחח עם האינטלקטואלים היהודים שם. פתאום גיליתי שאנשי התרבות היהודים, הסופרים, המשוררים, המבקרים, השחקנים, חושבים שהמרכז התרבותי הרוחני של העם היהודי נמצא באמריקה. לדעתם, אמריקה היא המוקד, המקום שבו נמצאים סטיבן שפילברג, וודי אלן, ברברה סטרייסנד, פיליפ רות, אלן גינסברג. כביכול ניו־יורק היא ירושלים, ותל־אביב היא בבל. רצה הגורל וחודש אחרי שהגעתי לשם, בא עמוס עוז לניו־יורק לרגל הוצאת 'קופסה שחורה'. סיפרתי לו את הסיפור הזה, והוא אמר: 'היום אני מרצה בספרייה הציבורית של ניו־יורק. בוא לשם, אני נותן תשובה'. עמוס עוז עמד על הבמה בספרייה הציבורית, אחד המקומות היוקרתיים ביותר בעיר, ואמר: 'אתם אומרים שאתם ירושלים ואנחנו בבל, שאצלכם נמצאים איינשטיין, לאונרד ברנשטיין, שפילברג. אלה, רבותיי, הישגים אישיים. היצירות שאנחנו יצרנו בארץ ישראל ובמדינת ישראל הן הישגים קולקטיביים של העם היהודי. היצירה הקולקטיבית היהודית האחרונה נוצרה בסורא ובפומבדיתא, והתרבות העברית החדשה היא היצירה הקולקטיבית השנייה של העם היהודי, בשפה שלא דיברו בה מאות שנים'. הקהל מחא כפיים בהתלהבות, והדברים האלה של עמוס נתנו לי דלק לכל התקופה שלי בארה"ב".
מה הופך בעיניך את התרבות ליותר מאשר פנאי, דרך להעביר את הזמן?
"כל תרבות במיטבה מביאה גם ערך מוסף, ומעוררת את האדם למחשבות על מוסר, פוליטיקה, על טבע האדם, על גורל. שייקספיר יכול במשפט אחד למתוח ביקורת פוליטית שתהדהד גם מאות שנים אחר כך. הייתי במוסקבה ב־1983, כשזו הייתה דיקטטורה, והציגו את 'המלט'. השחקן הראשי אמר את המשפט 'משהו רקוב בממלכת דנמרק', וכל הקהל קם על הרגליים ומחא כפיים במשך עשרים דקות. קח למשל את 'גן הדובדבנים' של צ'כוב – הנה, היום כבר אפשר לצטט צ'כוב – בסוף המחזה, אחרי שרואים את כל הגן הפורח והיפהפה הזה, צ'כוב כותב: 'ואת האדם שכחו'. זה המשפט ששווה הכול. את האדם שכחו. זה לא מעורר למחשבה? חנוך לוין כותב מחזות על האדם, על יצר החיים, על סופיות. בכל מחזה יש ערך מסוים, וזו גם הסיבה שהמחזות והתרבות הם אלה שיישארו אחרינו. יש בהן ממד נצחי, על־זמני.
"ב־2013 ביקרתי בהודו, השתתפתי במשלחת לכבוד עשרים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. הייתה מסיבת עיתונאים, וקם עיתונאי מוסלמי, לא בדיוק אוהב ישראל, ואמר: 'אתם מדברים על ישראל כאימפריה, אבל אתם שמונה־תשעה מיליון יהודים שמוקפים במיליארד וחצי מוסלמים. בפרספקטיבה היסטורית, אתם נעלמים מהמפה'. לשמוע דבר כזה, זה בומבה. עמוס ידלין, שארגן את המשלחת, אומר לי, בעברית: 'נעם, תענה אתה'".
התקיל אותך.
"לגמרי! לא הייתה לי דקה לחשוב. קמתי ואמרתי: 'חברים, אני נציג של משלחת שהוציאה מתוכה את משה רבנו, את ירמיהו, את ישעיהו, את א"ב יהושע וחנוך לוין. אנחנו עם התנ"ך. אתם אולי תשמידו אותנו פיזית, אבל מטאפיזית – לעולם לא. זה יישאר לעד".
סמל מתבונן על מקומה של התרבות הישראלית בעולם וקובע ש"ישראל היא אימפריה תרבותית", לא רק בתחום התיאטרון אלא גם בספרות, בקולנוע ובמחול. "בכל מקום שאתה נוגע, אתה רואה תרבות ישראלית", הוא אומר. "קח את המחול. ביקרתי בעשור האחרון כמה פעמים בפסטיבל לאמנויות הבמה ברומניה, ומופיעות שם ארבע או חמש להקות מחול ישראליות. אמר לי מנהל הפסטיבל: 'מה, אתה לא יודע? ישראל היא מעצמת המחול מספר אחת בעולם'. בתיאטרון, מדי ערב עולה מחזה של חנוך לוין בשלושים מדינות ברחבי העולם. חנוך לוין, מנווה־שאנן המצ'וקמקת! המבקרים כאן טענו שהוא פרובינציאלי, שהוא מקומי, שהוא יותר מדי יהודי־פולני. טעו בגדול. חנוך לוין הוא רוקסטאר. 'גטו' של יהושע סובול הוא המחזה הישראלי הכי מוצג ברחבי העולם. ועוד לא דיברתי על ספרות ישראלית, או על קולנוע וטלוויזיה, כש'שטיסל' נמצא בנטפליקס. כל אלה הם הישגים קולקטיביים אדירים, שפעם יכולנו רק לחלום עליהם. אני לא מצליח להבין את הנטייה להשמיץ את עולם התרבות הישראלי. יש לנו הרבה מאוד במה להתגאות".
למה לדעתך התיאטרון נתפס הרבה פעמים כמעוז של השמאל?
"יש בתיאטרון הרבה אנשים דעתנים, וזה לגיטימי ונהדר. אני אעמוד על בריקדות כדי שהם יוכלו להגיד את דעתם. התרבות בכלל היא לא קונצנזוס, היא יוצאת נגד הקונצנזוס, וברור שבמצב כזה יקראו לה 'שמאל', גם אם מדובר בניסיון לערער על המובן מאליו או על הנורמה השלטת. אבל התיאטרון לא שייך לימין או לשמאל, והאולמות כאן אינם אולמות פוליטיים. זו גם הסיבה שהבאתי את התיאטרון הישראלי לאריאל. יום אחד, כשישבתי במשרד שלי בקאמרי, התקשר אליי רון נחמן (ראש העיר הוותיק של אריאל, שמת ב־2013, א"ה). רון אומר לי: 'נעם, יש לי תיאטרון'. אמרתי לו: 'רון, שוב אתה עובד עליי?', אבל הוא אמר: 'נשבע לך, חוץ ממושבים – הכול מוכן. ארבעים דקות נסיעה ממך'. אמרתי לו, 'עוד ארבעים דקות אני אצלך'. הגעתי לשם, והתרגשתי. תבין, מבחינתי התיאטרון הוא בית הכנסת שלנו. בית הכנסת החילוני. זה מרגש אותי, לראות אולם. סיכמנו בינינו שנתחיל להופיע באריאל, וכבר אז אמרתי לרון שייתכן שכמה שחקנים לא ירצו להופיע, ושאם כך, נחליף אותם. תמיד כיבדתי את ההחלטה המצפונית של שחקן לא לשחק בשטחים, אבל כל עוד יש אזרחים ישראלים באריאל, התיאטרון מציג באריאל. אני מוכן להציג גם על המאדים".
אבל מבחינת חלק מהשחקנים, אריאל היא לא המאדים. יש להם בעיה מוסרית עם ההופעה שם.
"נכון, ואני אלחם כדי שהם יוכלו להביע את דעתם. זה בסדר, זה לגיטימי, אבל ההחלטה נשארת כפי שהיא. הקאמרי מציג ביהודה ושומרון, וכך גם תיאטרון הבימה, וכל מוסד תרבותי שאהיה מעורב בו".
הפרשה של חרם האמנים על אריאל הולידה קשרים מעניינים ולא צפויים. בספטמבר 2010, באמצע ההצגה "אוי א־לוהים" שכתבה ענת גוב, קמו פעילי ימין קיצוני, בהם איתמר בן־גביר, ופוצצו את ההצגה במחאה נגד גוב ושאר אנשי התיאטרון שסירבו להופיע באריאל. בעקבות האירוע הגיע הרב מנחם פרומן ז"ל לתיאטרון להביע הזדהות עם גוב. בטור שפרסם אז ב־ynet כתב הרב פרומן כי "אלו שבאו למחות נגד ההצגה באו להגן על כבודו של אלוקים, אבל כבודו של אלוקים דווקא בכך שלא מגבילים וכובלים את מושג האלוקים בתבניות הקפואות של העבר".
"הדיאלוג עם הרב פרומן היה כמו התגלות", נזכר סמל, "הוא הרי מאוד אהב תיאטרון. אחר כך הוא הזמין אותנו לתקוע, יצאה משלחת וקיימנו רב־שיח. בני אדם פשוט צריכים לדבר האחד עם השני. בלי סיסמאות, בלי סלוגנים, בלי השמצות. פשוט לדבר. משמיצים את עולם התרבות הישראלי ואת האמנים, ואני חושב על מה שאמרה יפעת שאשא־ביטון בפתח ועדת הקורונה, על כך שהיא גדלה כילדה בקריית־שמונה, והיא זוכרת את האמנים באים ראשונים למקלטים, וזה נכון, תמיד האמנים באו ראשונים. גם את זה צריך לקחת בחשבון כשמדברים על עולם התרבות הישראלי".
בשנים האחרונות נשמעת יותר ויותר הטענה שהמדינה לא צריכה לסבסד תרבות ואמנות.
"הטענה הזו נובעת מבורות. מבחינת העובדות, בכל העולם המערבי המדינה מתקצבת את התרבות – תיאטרון, מוזיקה, קולנוע. גם בארה"ב יש לא מעט סבסוד. ישנה הקרן הלאומית לאמנות, יש תיאטראות מקומיים שמקבלים תקציבים. בגרמניה, כל אמן קיבל מענק יפה מאוד בתחילת הקורונה, כדי לשמור על עולם התרבות מפני קריסה. וחוץ מזה, מה האלטרנטיבה? שהתרבות תהיה נחלתם של עשירים בלבד? כמו שהמדינה מסבסדת ישיבות, וכמו שהיא מסבסדת לחם וחלב וחמאה, היא צריכה לסבסד תרבות. זה תפקידה".
אני שואל את סמל אם הייתה אנחת רווחה במסדרונות התיאטרון כשהתברר שמירי רגב לא חוזרת למשרד התרבות, וסמל מחייך: "הייתה אתנחתא". "ברמה האישית, היחסים איתה היו טובים", הוא אומר, "היא באה לשבעה של נאוה, והערכתי את זה מאוד. ברור שהיו חילוקי דעות, היא הציגה תזה שלא הסכמנו איתה. העבודה עם השר החדש, חילי טרופר, מצוינת. יש דיאלוג פתוח בינינו, יש רצון שלו לעזור, ניכר גם שהוא שמח בחלקו, שהוא רוצה להיות במקום הזה, ושהוא אוהב את האמנים. זה כמו בזוגיות – כשאוהבים אותנו, אנחנו אוהבים גם. אבל כשבאים ואומרים לנו 'בוגד' ו'שמאלן', נוצרים חיכוכים".
בעוד חודש יציין סמל את יום הולדתו ה־74. הוא לא חושב על פרישה, ומשתדל ליהנות מכל רגע. "חמישים שנה מחיי אני בתוך הסיפור הזה", הוא אומר, "לא עזבתי את התיאטרון אף פעם, ולגבי העתיד – מה שיגידו לי, אעשה. לא אכפה את עצמי. אני אוהב את התיאטרון, את הבמה, את הקהל, את האנרגיות, את התקשורת. אלה החיים שלי. יש גם דברים שאני פחות אוהב בתפקיד: תחזוקה, לטפל בהפרשות סוציאליות, ביטוח לאומי, אבטחה. אבל צריך לעשות את זה".
בזמן האחרון אפשר היה לראות אותך בהופעת אורח ב"האחיות המוצלחות שלי", ובתפקיד מנחם בגין בהצגה "נפילים". האם אתה שחקן מפוספס?
"לא, לא, לא. האמת היא שאין לי את היכולות שיש לשחקנים. לקחת תפקיד כמו הנרי הרביעי ולעשות אותו 150 פעם, ובכל פעם למצוא את התשוקה והעניין – אין לי אנרגיות כאלה. מצד שני, אני אוהב את הבמה. אני לא מתוסכל, אין לי בעיה עם זה. כשפרשתי מהקאמרי, הגדרתי את עצמי כמי שעמד 25 שנה בצד הבמה – עין אחת על השחקנים, לתת להם אנרגיה, לראות שהכול בסדר, ועין אחת על הקהל. זה התואר שמתאים לי. לא מאחורי הקלעים, אלא בצד הבמה".
בזמנו הפנוי עובר סמל על הארכיון של אשתו, ששמרה את כל חייהם בקלסרים לפי שנים. "זה הופך לי את הבטן", הוא מודה, "אני עובר עכשיו על החומרים מהתקופה שגרנו בחיפה, ואחר כך בניו־יורק, והכול חוזר אליי – המאורעות, הרגשות. זה כמו לחיות שוב את החיים. היה פעם סרט, 'חיים של אחרים', ואני חושב עליו הרבה בימים האלה. אני עובר על הארכיון וחי שוב את החיים של עצמי, אבל הם אחרים. וישנו גם הגעגוע לנאוה, שחסרונה מורגש יום־יום. היא מופיעה בהרבה מאוד רגעים, וכל רגע כזה רק מדגיש את העובדה שהיא לא כאן. היינו ביחד 41 שנים. זה קשה".
