ההחלטה להתחיל את הסיפור במקום שבו הוא מסתיים – כשדפני מוצאת את בנה רן בחוף הים במצב שמחייב את אשפוזו בבית החולים – נראתה לי בסופו של הספר החלטה מיותרת. כמו תעלול מגושם של עקרת בית צעירה שאוטוטו מגיעים האורחים שהזמינה, ופתאום נראה לה שאין מספיק מה לאכול והיא מבשלת עוד סיר אורז שלא ממש קשור לכל יתר המאכלים. אבל אחרי שני ספרים אמיר זיו כבר בשום אופן אינו סופר מתחיל, וגם בספר הזה לא היה שום צורך בחיבור הזה בין הסוף להתחלה, המכביד על הקורא. חבל, כי "חמצן" הוא לא רק סיפור יפה וסוחף, אלא ספר שעלילתו היא פלטפורמה לנושא חם מאוד בציבוריות הישראלית העכשווית, ולא רק בה: חילופי האליטות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאשים את הסגר, מסתיר עניינים פנימיים: ליצמן התפטר
– שליש גן עדן: אתר שמשדך ספרים לאנשים
– העיתונאי שחי את ההיסטוריה: ממחלק עיתונים למנכ"ל "הצופה"
מאז רכש לופאחין את גן הדובדבנים מידיה של משפחת גאייב זרמו מים רבים אפילו בירדן, אבל כשקוראים את "חמצן", שנכתב כמעט 120 שנה לאחר "גן הדובדבנים" של צ'כוב, אי אפשר שלא להיזכר במחזה הזה. הוא נכתב אמנם כקומדיה, אבל בוים על ידי הבמאי הידוע קונסטנטין סטניסלבסקי כטרגדיה, והדואליות של המחזה הזה מחלחלת ללא ספק גם ל"חמצן"; אולי גם משום שהקומדיה של האחד היא לעיתים הטרגדיה של האחר.
בושות ביום חג
יום לפני יום הולדתו השבעים מוזמן שלמה ידיד, תעשיין כבד ממון ואיש עסקים משגשג, לחקירה משטרתית, ובה אומרת לו רב־פקד ליאת מעוז את הדברים הבאים: "[אני] מודיעה לך, שלמה ידיד, כי הינך חשוד בעבירה של מתן שוחד, הלבנת הון ועבירות על פקודת מס הכנסה" (עמ' 101). עד לאותו רגע בשש וחצי בבוקר באותו יום, שבו הידפקו השוטרים על דלת ביתו המפואר, נדמה היה לידיד שהוא עשוי מחומר בלתי מתכלה וחסין כול: הוא אדם שבנה עצמו בשתי ידיו, ומה שהתחיל כמחרטה צנועה התפתח למעצמת הייטק מניבת כספים ומפיקת ממון במידה שתבטיח לא רק את עתידו אלא גם את עתיד ילדיו ונכדיו.
אט־אט פורסת לפניו מעוז את הראיות שבידיה, ומהן עולה שידיד שיחד במהלך השנים את השר שפירא. היחסים שטיפח איתו נראו אולי כיחסי ידידות, אבל התבררו למעשה כעסקה טובה מאוד לשני הצדדים. כיצד הגיעו הראיות הללו לידיה של מעוז?
מי שהקשיב לסיפור הנורא, המביך והמתמיה שמספר עליו בני, שותפו משכבר, במסיבת יום ההולדת, יכול אולי לשער את התשובה. והסיפור הזה, שהוא השני בשלבים הרבים שמוליכים את ידיד לתהום שבה ישקע, מבשר את התערערות מעמדו לא רק אצל מי שמספר אותו, אלא בעיקר בפני קהל המאות, אם לא האלפים, ששומעים את הסיפור המביש ביום חגו של הגיבור.
בניגוד לשמו, ידיד אינו באמת ידידו של מישהו אלא אדם כוחני שאפילו אשתו, סיגל, מבחינה בכך שהוא נחוש לנצח כמעט בכל מחיר. כשניסתה לומר לו שהיא חשה שהחמיצה משהו בחייה, הוא עונה לה בגסות: "אני קם בחמש ונותן את כל מה שיש לי בשביל שהעסק יפרח, והוא פורח ברוך השם בשביל כל המשפחה שלנו, לא בשבילי. אז אני צריך לבוא הביתה ולשמוע דיבורים על תחושת החמצה? נהיה אצלנו תוכנית כבקשתך ולא סיפרו לי?" (עמ' 150). ברור שתשובה כזו אינה מפיקה אהבה וגם לא אינטימיות, אלא במקרה הטוב יחסי עלות־תועלת שסוללים את דרכם בממון. ואכן, ידיד מרפד את כל משפחתו במנעמים חומריים ולא שוכח להזכיר להם זאת בכל הזדמנות.
בין בני הזוג שוררים יחסי ריחוק, והדבר מתבטא בכך שהם אפילו לא ישנים באותה מיטה. אבל מדוע בוגד בו בני שותפו, המודה בעצמו שזכה בעושרו הרב הודות לידיד? האמת היא שזו לא קריאת התיגר הראשונה שלו על שותפו השתלטן. עוד בראשית הדרך ניהל בני רומן עם סיגל, במה שנראה כניסיון למרד מדוכאים משותף יותר מאשר עניין הדדי אמיתי. גם את הרומן הזה דרס ידיד בדרכיו האלימות, ובאלימותו לא פסח ולא ריחם אפילו על עצמו.
נחנק מריפוד צמר גפן
אם אשתו סיגל ובתו דפני מקבלות על עצמן את רודנותו של ידיד ומסכינות עימה, הודות לפינוקים שהוא מרעיף עליהן ולמילוי מושלם של כל גחמה כלכלית העולה בדעתן, הרי שנכדו האהוב, רן, מואס בכל זה עד כדי כך שאפילו למסיבת יום ההולדת של סבו הוא מסרב להופיע. נראה שרן הוא צל חיוור של אביו איתן, בעלה של דפני ופסנתרן בעל קריירה אפרפרה, שגם אליו מתייחס ידיד במהלך השנים כאל רכש מסוג מסוים.
זיו מיטיב לתאר את החן והתשוקה ששופך לחיינו הצורך להתפרנס, דווקא מתוך תיאורי חסך: דפני מעצבת דירות פאר לידידיו של אביה, והיא עושה זאת לא מתוך הצורך הנואש להתפרנס אלא יותר כסוג של בילוי זמן. מתוך תשוקה דומה מתנהלת גם הקריירה המוזיקלית של איתן. הוא אמנם מוזמן על ידי המרכז למוזיקה לערוך רסיטל, אבל בסופו של דבר מתברר לו – באמצעות דפני, שאינה חוסכת זאת ממנו כשהוא רוצה להתגרש ממנה – שאביה סידר את העניין באמצעות כספים שתרם למרכז. ברור שתחת צל יכולותיו הכלכליות של ידיד שום דבר לא יכול לצמוח באמת. לא רק בני וסיגל שונאים אותו בשל כך ונלחמים בו, אלא גם רן נכדו ובעיקר איתן חתנו, שיותר משהוא מתגרש מדפני נראה שהוא מתגרש מאביה.
אחרי שנים רבות שבהן התענג על מנעמי הכסף כמי שנולד לתוכם, איתן עוזב את הבית במפתיע כדי לחיות עם יערה, צלמת צעירה שהכיר ברסיטל שארגן לו ידיד. כשהוא מגיע לקחת בגדים מהבית שחלק עם דפני, הוא מסביר לה מדוע החליט לעזוב אותו ולמה התאהב ביערה: "זה כאילו שהייתה איזה שכבה מפרידה בינינו לבין החיים, דפני… איך אני אתאר לך את זה, אולי כמו ניילון נצמד. מין שכבה דקיקה, שרק אני שם לב אליה, ולאט לאט אני מרגיש איך היא נהיית יותר ויותר עבה, עד שהיא כבר ממש מגבילה לי את התנועה" (עמ' 216).
דפני, שיודעת אילו חיים משוגעים הוא עשה עם הכסף של אבא שלה ובאיזו קלות וטבעיות החליק לתוך התפקיד של מי שיש לו, נזעקת אל מול צביעותו וצורחת עליו: "זה לא היה ניילון שהרגשת מסביב לגוף שלך. זה היה צמר גפן. צמר גפן שהמשפחה שלי ריפדה אותך. כל מה שרצית, לנסוע לקונצרט ההוא בקראקס, לטוס לקרנגי הול לשמוע את האושידה ההיא מנגנת שוברטים או מה שהיא לא ניגנה שם, להיכנס לתוכנית של ברנבוים, כל מה שחלמת – התממש" (217).
הדו־שיח הזה, שבו שני הצדדים מציגים עמדות מנוגדות כביכול, מדגים כיצד ידיד לא השפיע על בני משפחתו מטובו אלא השתמש בכספו כדי להבהיר להם שאין בחייו רגשות, בוודאי שלא אהבה; ולא רק שהכסף הוא חזות הכול, אלא אין דבר זולתו.
קריסת האליטות
זיו אינו מסתפק במרד המשפחתי, וכדי להשמיע את הנבואה הזאת על סתמיותו של הכסף הוא מגייס לצידו גם את רב־פקד מעוז, שאומרת לידיד כשהיא חוקרת אותו: "בשביל אנשים חכמים כמוך כסף זה אתגר קל. גם אם השגת הרבה ממנו, ואתה בהחלט עשית את זה, זה לא אומר שהשגת משהו בחיים" (עמ' 124).
אפשר היה אולי לקרוא את הספר הזה קריאה מטריאליסטית בלבד, כספר שקורא תיגר על עגל הזהב שחלקים גדולים מהחברה הישראלית מרקדים סביבו. אבל זיו אינו מסתפק בזאת. דווקא סצנת הסיום, שהיא גם סצנת ההתחלה של הספר בגלל המבנה המעגלי שלו, מרחיבה את גבולות הספר ואת האמירות המוצגות בו והופכת אותו לטקסט מחאה נגד כל סוג של אלימות. בסצנה המדוברת שתי נערות בוגרות אונסות את רן, נכדו של ידיד, כשהוא פוגש אותן בחוף הים.
כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן היפוך היוצרות מעלה תמונה מחרידה ומחדד את העובדה שאונס אינו בשום פנים ואופן מעשה של אהבה או תשוקה, אלא אך ורק מעשה של אלימות והשפלה. שתי הנערות, שאותן מכיר רן באופן רופף, מבוגרות ועניות ממנו והן תוקפות אותו ופוגעות בו מינית משום שהן חשות מוחלשות לעומת תועפות הכסף של משפחתו. גם כאן, אם כן, הכסף הוא עושר השמור לרעת בעליו.
כתיבתו של זיו סוחפת, מעניינת וקצבית, והוא מצליח להעלות רעיונות חשובים ומאתגרים בתלבושת עלילתית שקשה להינתק ממנה. אם בדרך כלל מספרים לנו על עלייתה של אליטה אחת לעומת ירידתה של אליטה אחרת על רקע הידלדלות משאביה הכלכליים של השנייה, הרי שאת עלילת הספר הזה מוליכות דמויות שקצו במחיר הנגבה מהן בגלל השתעבדותם לכסף; כסף שלא הם הרוויחו, אלא נפל לידיהם מבלי שנקפו אצבע כדי לקבלו. זאת לצד דמויות אחרות הסבורות שיש בעולם דברים מעניינים יותר מכסף. בעידן שבו אנו חיים זוהי נקודת מבט אמיצה וחתרנית, במיוחד בימים של משבר כלכלי גובר והולך.
