פעם בכמה שבועות אני נוטלת בעיניים עצומות ספר מערימת הספרים הממתינים לביקורת, פותחת אותו בעמוד אקראי וקוראת מהנקודה שבה פתחתי. בלא להכיר את שם המחבר, הביוגרפיה או ההוצאה, אני מנסה לקרוא את השירים בלא לדעת דבר על הכותב. זו הייתה התרשמותי מהספר שלפניי:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נקודת מבט חתרנית על כסף, דווקא עכשיו
– המודל שיודע מי ינצח בבחירות לנשיאות ארה"ב
– ועדת מומחים: העולם עוד לא מוכן ל"עריכה גנטית" של עוברים
כריכה קשה – כלומר, מישהו מתייחס לעצמו ברצינות. מה לגבי השירים? נראה שגם אליהם מתייחסים ברצינות יתרה, כי רובם חלשים: יש בהם רגש, אבל הם כתובים בלשון צפויה לרוב, רגשנית, בלא ברק אומנותי או אינטלקטואלי. יש שורות מעניינות, אבל הן אובדות בים של מלל ובחריזה בנאלית, כדוגמת השיר "שיחה" שבו פתחתי את הספר: "אֲנִי אוֹמֵר: 'אֲנִי עָיֵף. אֲנִי אַף פַּעַם לֹא יָשֵׁן.' / 'צָרִיךְ לָמוּת מִמַּשֶּׁהוּ,' אוֹמֵר הַמְּעַשֵּׁן. / 'אֲבָל בִּשְׁבִיל מָה כָּל זֶה,' אוֹמֵר הָאִידֵאוֹלוֹג. / 'מָה זֶה מַזְכִּיר לְךָ,' אוֹמֵר הַפְּסִיכוֹלוֹג. / 'פַּעַם הָיִיתִי חָפְשִׁי וּמְאֻשָּׁר,' אוֹמֵר הַמְּשׁוֹרֵר. / 'מְאֻשָּׁר וְחָפְשִׁי מִמָּה?' זֶה מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר".
בשיר זה, כמו בשירים אחרים בספר, ניכר שהמשורר קרא שירה ומושפע משירתו של נתן זך למשל, אבל לא יותר מכך; זהו אוסף שורות רגשניות וסתמיות, שנראה כאילו נכתבו בסדנת כתיבה כתרגיל בעקבות משורר ולא בידיו של משורר מיומן. זו לא שירה, אלא אסופה של פזמונים צפויים וחלשים.
בסוף הספר יש תרגומי שירה. זה מעניין ואף לא צפוי, אבל כולם תרגומים למשוררים מוכרים שכבר תורגמו בפאר לעברית – מקוואפיס עד ברכט. התרגומים לברכט יפים, אבל השיר "איתקה" לקוואפיס מתורגם נורא, תוך קיצוץ ניכר של השיר! למה, בשם אהבת השירה העברית, הספר הזה ראה אור?
כך כתבתי לעצמי. ובעוד הרושם הקשה בתודעתי, הבטתי בכריכת הספר והתשובה האירה מיד בשם המחבר: יהונתן גפן. וכאן, באותה חומרה שבה פתחתי את דבריי, יש להודות: יהונתן גפן כתב כמה מהפזמונים היפים ביותר בשירה העברית, ואת מקומו ותרומתו לתרבות הישראלית לא צריך להציג ולא ראוי יהיה לערער. דווקא משום כך נראה שיותר משהספר שלפנינו הוא אסופת שירים ראויה, הוא תעלול יח"צני שכל מטרתו רכיבה על אדי הדלק של התהילה.
הספר מציג את עצמו כ"אסופת שירים של זקן נרגן ונער צעיר ורומנטיקן", ואולי יש אמת בדבר, אבל איכות ספרותית – החשובה ונחוצה יותר ממצב הרוח של המשורר – אין. היומרה שבספר, יחד עם היומרה שבתרגומי שירה גרועים שחשיבותם פוליטית – כך גם לפי הכתוב על העטיפה – מבטלת את העניין שבו, כיוון שהאמנות נמדדת בראש ובראשונה באיכותה, ורק לאחר מכן בעוצמת המחאה וצדקת הצעקה שבה. זכותו של כל משורר לכתוב שירים גרועים, ושיריו הטובים והמעולים של יהונתן גפן עולים בהרבה על הטובים בשירי הספר שלפנינו. יש להצר על האסופה הזו, ולקוות שאסופה מקיפה ומכבדת של שיריו הראויים תראה אור בקרוב.
