גדעון מגן, גיבור "הוכחה אדומה" של דורון מאירי, הוא סוג של רמבו ישראלי: סגן מפקד הימ"מ, מיומן להפליא בנשק, קרב מגע, מעקבים וכל אמצעי אחר של הפעלת אלימות. הוא איבד עין בפעילות מבצעית ומאז סימן ההיכר שלו הוא רטייה בסגנון משה דיין. גדעון נשוי באושר לרונה, שצעירה ממנו ב־15 שנה, אוהב את עבודתו, ודרכו לצמרת נראית סלולה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המודל שיודע מי ינצח בבחירות לנשיאות ארה"ב
– חסקה: הסירה שנולדה בדממה
– אי של מצוינות: מבצעי סיירת מטכ"ל שנשכחו
זה כך, עד שמבצע לחילוץ בני ערובה שעליו הוא מפקד נכשל ומסתיים במות החוטף, בן למשפחת פשע ירושלמית רבת עוצמה. בתוך זמן קצר גדעון מוצא את עצמו מפוטר מעבודתו, חיי הנישואין שלו עולים על שרטון, והוא עלול להיות המטרה הבאה בשרשרת של מעשי נקם מצד משפחת שמש, שבה פגע. גדעון נאלץ ליטול את החוק לידיו ולהתעמת לבדו עם משפחת הפשע, בסדרה של מעשי אלימות שהקיצוניות שלהם הולכת וגוברת.
הרעיון עצמו מעט נדוש, אבל מותחנים לא נמדדים תמיד במקוריות אלא בעיקר ביכולת לייצר מספיק מתח ואקשן שיחזיקו את הקורא מרותק לכל אורך הקריאה. אין ספק שלרעיון של איש מבצעים מיוחדים שפועל בעצמו כדי לעשות צדק יש הרבה פוטנציאל, וההקשר הישראלי מספק טוויסט מעניין על קונספט מוכר. אבל למרבה הצער, "הוכחה אדומה" לא מממש את ההבטחה הזו, מכמה סיבות.
הראשונה בהן היא הדמויות, שהאפיונים שלהן קריקטוריים ומערכות היחסים ביניהן (בעיקר הרומנטיות) בלתי אמינות בעליל. כולם גם מדברים באותו משלב שפה בדיוק, בין אם מדובר בעבריינים, שוטרים, אנשי עסקים או תלמידי ישיבה (העבריינים מדי פעם יסננו קללה, אבל בזה מתמצה ההבדל). התוצאה היא דיאלוגים שטוחים ולא משכנעים, שמקשים על הכניסה לסיפור. הרבה מהדיאלוגים גם לא נחוצים: כמעט כל מאורע מסופר פעמיים, פעם כשהוא קורה לדמות ופעם נוספת כשזו מספרת עליו לדמות אחרת, לפעמים מילה במילה. בספר שתלוי במקצב מהיר ליצירת מתח, זהו פגם חמור למדי.
נעשה כאן אמנם ניסיון שאפתני לטוות יחד מספר רב של עלילות משנה, שכולן מתלכדות לקראת סוף הספר: מלבד העלילה המרכזית של גדעון נגד משפחת שמש, אנחנו עוקבים גם אחרי מערכת היחסים בין רונה ובן הזוג החדש שלה, והתפתחות הקריירה שלה כעיתונאית; סיפורו של ירון וילי, חבר של גדעון מהקיבוץ שנמצא בישיבה של חוזרים בתשובה לאחר שחייו התהפכו; שלל אינטריגות בצמרת הפיקוד של המשטרה; קצין משטרה בכיר שמנהל מערכת יחסים עם ערבייה ישראלית, ועוד. העובדה שכמעט כל עלילות המשנה האלה אכן נכרכות יחד בסוף היא ללא ספק מרשימה. מצד שני, הבנייה של כל כך הרבה עלילות לוקחת זמן, וכך קורה שאחרי פתיחה עתירת אקשן, יש יותר ממאה עמודים שלא קורה בהם כמעט דבר; הבעיה הזו מחריפה לאור העובדה שאף אחד מקווי העלילה שאינם הסיפור של גדעון לא מפותח ברמה שתהפוך אותו למעניין בפני עצמו. התוצאה היא שעלילות המשנה בעיקר מעכבות את התקדמות העלילה המרכזית, והכריכה שלהן יחד בסוף לא מאוד מספקת.
למרות הפגמים מדובר בספר קריא למדי, לא מעט בזכות הפרקים הקצרים. "הוכחה אדומה" הוא דרך לא רעה להעביר כמה שעות, כל עוד לא מגיעים לספר עם ציפיות גבוהות מדי.
