כמה זמן לוקח לכתוב ספר על דחיינות? ליוסי אבולעפיה זה לקח, ובכן, 38 שנים.
הכול התחיל כשהמאייר והסופר הישראלי התגורר בקנדה והציע תסריט אנימציה לחברת ההפקות NFB. "זה אמור היה להיות סרט על יצירת סרט, וכחלק מהתסריט כל פעם משהו אחר דוחה את הסרט". בסופו של דבר הפקת הסרט נדחתה ובחודשים האחרונים, אבולעפיה כתב על בסיס אותו רעיון את "מחברת חיבור" (עם עובד). "רציתי לעשות ספר על עניין הדחיינות, על הפרעת קשב וריכוז ועל לבטים של יוצר שיש לו הסחות דעת מכל הכיוונים", מסביר אבולעפיה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אי של מצוינות: מבצעי סיירת מטכ"ל שנשכחו
ההסכם עם בחריין: גורמים בימין חוששים שנדרשה הקפאה ביו"ש
העיתונאי שחי את ההיסטוריה: ממחלק עיתונים למנכ"ל "הצופה"
את הסיפור הזה הוא מכיר על בשרו. בכל פעם שהוא יושב לעבוד הוא נזכר שהוא ממש חייב להשקות את הגינה, ללכת לשירותים, להזיז את העציץ ממקומו או לקחת כוס מים. הספר החדש, שהודפס בפורמט של מחברת חומה של פעם, מספר על התלמיד יוגב כרמל שמתבקש לכתוב חיבור במחברת. לא להקליד. הנושא של החיבור הוא חיבור, והילד המצטיין יקבל פרס במסגרת טקס מיוחד. יוגב מתאמץ להתגבר על כל הרעשים וההפרעות שמוציאים אותו מריכוז, וגם על העייפות ועל הרעיונות שבורחים לו. האם הוא יצליח ויזכה בתחרות? או לכל הפחות באהדת המורה?
"הייתי תלמיד גרוע והמורים לא ידעו להתמודד איתי. לא הייתי אידיוט, היו לי קשיי קשב וריכוז", משתף אבולעפיה. הייתה רק אחת שידעה להתמודד עם הילד הבעייתי ולעודד אותו – המורה נחמה, שלה הקדיש את הספר החדש. "כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה, היא ראתה את השם שלי והבינה שבכל זאת יצא ממני משהו. היא כתבה לי מכתב וסיפרה לי שהפכה להיות מנהלת ושהיא מעודדת את הצוות לשים לב לילדים שלא מסתדרים עם המסגרת הנוקשה".
איך ההורים שלך התמודדו עם הסיטואציה?
"הייתי חוזר הביתה עם תעודה, בוכה, ואבא היה אומר לי 'זה רק מספרים', הוא אף פעם לא נתן לי תחושה שאני מאכזב אותו".
הסוף טוב – אבולעפיה הוא מאייר, סופר, מעצב גרפי, קריקטוריסט, במאי ותסריטאי סרטי אנימציה. הוא זכה בפרסים רבים, ביניהם פעמיים בפרס אנדרסן – הפרס היוקרתי בעולם לספרי ילדים ונוער. במהלך השנים אייר וכתב עשרות ספרים.
"זו הייתה תקופה אחרת. אני מאמין שאם היה אז ריטלין אז היו ממלאים אותי בריטלין. אומרים שכדי לקבל מעמד בכיתה יש ילדים שמחפשים תחום לבלוט בו. אני נהייתי מצחיק. היה ברור שאני לא אצליח ללמוד, וכך בתיכון שלחו אותי לקיבוץ של השומר הצעיר, בית־־זרע, שם הלימודים לא היו במקום הראשון".
מה עוזר לך בכל זאת להתמודד עם קשיי הקשב והריכוז?
"כשהתבגרתי התגברתי, וישנו כמובן הדד־ליין – אתה חייב להגיש לעיתון או להוצאה את המשימה בזמן, אז תמיד דחיתי את זה לרגע האחרון, אבל אף פעם לא איחרתי להגיש. גרתי תקופה בארה"ב, שם כל יום איחור זה 100 דולר קנס. אף פעם לא נאלצו להפעיל עליי את זה".
עם השנים למד להתייעל, להכין רשימה לקראת כל אירוע. "אני מרצה המון למבוגרים ולילדים, הכנתי רשימה עם מה לקחת, מחשב, עכבר, דיסק און־קיי, וגם אז, פתאום באירוע עצמו הייתי מאבד את המפתחות. ההתמודדות עם הפרעת הקשב וריכוז מכריחה אותי להיות מסודר. אני משתדל לא לחכות לרגע האחרון, אבל איכשהו זה תמיד מגיע לרגע האחרון", הוא אומר, מחווה על נייר עבודה שפרש על השולחן, "יש לי משהו להכין לעיתון, בינתיים הכנתי את הנייר, גם סוג של התקדמות".
בלי מאמץ
אין ילד או הורה ישראלי שלא מכירים את איוריו של אבולעפיה. הוא אייר את "עלילות פרדיננד פדהצור הראשון", "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" ו"מעלה קרחות" של אפרים סידון, את "אבא עושה בושות", "הכינה נחמה", "גומות החן של זוהר" וסדרת "קרמר החתול" שכתב מאיר שלו, ואת סדרת "יאשקה" שגם כתב בעצמו.
הוא נולד ב־1944 למשפחת אבולעפיה מטבריה. שורשי משפחתו מגיעים אל רבי חיים אבולעפיה, מחדש היישוב העברי בטבריה, שהותיר אחריו בית כנסת הנושא את שם המשפחה ("עד היום כשאני מגיע לשם, אפילו שאני חילוני, אנשים מבקשים ממני ברכה"). אביו היה בעל חנות נעליים בעיר. "ההורים שלי היו נהדרים, אבא עבד בחנות כבר בגיל 17 ופרנס את המשפחה". מגיל צעיר צייר וסיפר סיפורים והדבר שהוא הכי אוהב לצייר זה מטוס, מוטיב שחוזר בסדרת הספרים על "יאשקה". "במטוס יש משהו עוצמתי. באופן אוטומטי אם אני מדבר בטלפון ויש לידי דף ונייר אז אני מצייר מטוס". הוא גם בנה דגמי מטוסים: "ידעתי שטייס אני לא אהיה, אז נשאר לי לאייר וליצור".
את האיורים שלו הוא מגדיר כ"לא מתאמצים". "אני לא אוהב ללכת לתיאטרון ולראות שם שחקנים מתאמצים, זה פוגם בהנאה. ואותו דבר אני לא אוהב לראות איור מדי מהודק ומושקע. הסיפור הוא לא פלטפורמה להפגין את היכולת האמנותית שלי. יש הרבה מאיירים שהתוכן לא מעניין אותם, הם רוצים להראות את עצמם, אתה צריך להיות זהיר ולא לצייר מה שבא לך, אלא את מה שמשרת את הסיפור, אני משתדל לתת את הפרשנות שלי לסיפור בלי להגביל את הדמיון של הילד. אני מנסה לשדר לקורא 'תראה, זאת הפרשנות שלי ואתה יכול למצוא משהו אחר'".
אנחנו נפגשים בסטודיו העמוס שלו על גג ביתו ביישוב הר אדר הסמוך לירושלים, ואבולעפיה מתחיל את הריאיון ישוב על כיסא העבודה שלו, אבל מהר מאוד הוא מתחיל לטייל תוך כדי שיחה, שולף טיוטת איור אחת, מחווה לעבר ספר, מדגים. הנה הוא מוציא ספר שאייר לעיריית תל־אביב, אסופת שירים מוכרים כמו "הילדה הכי יפה בגן".
איך היית מאיירת את השיר הזה? הוא שואל אותי. "עם ציור של ילדה יפה", אני תוהה בקול חלוש, משערת שהתשובה שלי שגויה. "לא, לא ציירתי ילדה יפה", הוא מחווה לעבר האיור שלו, "ציירתי שלוש ילדות מהגב, ומולן ילד. הוא יכול לבחור מי הכי יפה בעיניו. או במקרה של 'גברת עם סלים', לא ציירתי אותה כמצופה בתוך האוטובוס, אלא בכניסה לאוטובוס עם כל סליה, הילד שואל את עצמו איך היא בכלל מצליחה להיכנס לאוטובוס. המטרה שלי היא לתת לילד לדמיין, ולמצוא לעצמו את הפרשנות שמתאימה לו".
מתיק העבודה שלו הוא שולף דמי של ספר – זוהי תמיד הטיוטה הלפני אחרונה שהוא מכין לספר. כך הוא מדמה בדיוק איך ייראה הספר המודפס. "יש מאיירים נפלאים בישראל, ואפילו יוצאים מן הכלל, אבל באופן כללי אני אומר שמאיירים צריכים להתייחס לספר עם יותר צניעות".
בגיל 17 התקבל אבולעפיה לאקדמיה "בצלאל", וסיים ארבע שנות לימוד במגמה לגרפיקה. בתום שירותו הצבאי החל אבולעפיה לעבוד בטלוויזיה הישראלית כגרפיקאי וקריקטוריסט. ב־1978 הוא קיבל מלגה לסיור בן שישה שבועות באולפני אנימציה בניו־יורק, השבועות הפכו לשש שנים, ואבולעפיה החל לאייר שם. אחרי שההוצאה אהבה את הספר הראשון שאייר, הוא קיבל אומץ והחליט להשאיר את חותמו באופן משמעותי יותר בספר שעסק בוולנטיינס דיי. "אמרתי 'עכשיו אני אראה להם מה אני יודע', איירתי לבבות, התלהבתי, והייתי בטוח שהם נורא יתלהבו, והתגובה שלהם הייתה 'מה זה לעזאזל? אתה מנסה להרשים אותנו?'. וזה לימד אותי כלל חשוב, אני לא ממציא שום דבר ומחדש, אלא מספר את הסיפור".
מאותה תקופה של ראשית עבודתו הוא לקח את הכללים שילוו אותו בהמשך בעבודה בארץ, למרות שפה הם לא מקובלים. "בארה"ב מאייר מקבל תמלוגים על הספרים שנמכרים, כשחזרתי לארץ התניתי את החוזים שלי בזה. זה מאוד חורה לי שזה לא קורה כאן באופן רגיל. הספר מצליח גם בזכות המאייר. האיורים הופכים את הסיפור לטוב יותר. בסופו של דבר הספר מצליח והם לא רואים על זה גרוש מעבר לתשלום הראשוני".
כמו בספרים שפרסם בארה"ב, גם בארץ הקרדיט שלו על הספרים לרוב שווה בגודלו לקרדיט של הכותב, שוב, מתוך תפיסה שמדובר בשיתוף פעולה, ושכל אחד תרם את תרומתו להצלחת הספר.
הדבר השלישי שלמד מהתקופה בארה"ב, הוא שאסור לו לנסות להבין את הסופרים. "בפעם הראשונה ששלחו לי ספר לאייר, ביקשתי את הטלפון של הסופרת. אמרו לי 'תדבר איתה על מה שאתה רוצה, ואף מילה על הסיפור'. וכשחשבתי על זה, הבנתי שיש בזה היגיון, היא חושבת במילים ואני בתמונות. אם הייתי מדבר איתה הייתי רוצה אולי לרצות אותה. בארץ זה לא קורה. הסופרים מחזיקים את המכחול והעט ודי מכתיבים את עבודת המאייר".
אצלך זה לא עובד ככה?
"יש סופרים ששיתוף הפעולה איתם גדול, כמו מאיר שלו, ואנחנו מדברים לפני, אחרי ובאמצע היצירה. אבל אם פונה אלי סופר שאני לא מכיר, אז אם הסיפור מצא חן בעיניי אני נותן לו את הפרשנות שלי שתעצים את הרעיונות שיש בספר, ולא מנסה להרשים. חשוב לא להתפתות לצייר את מה שכיף, אלא את מה שמשרת את הסיפור".
זכויות יוצרים
הספרים המפורסמים ביותר שאייר הם אלו שכתב מאיר שלו. רובם נולדו מהחיים עצמם, כמו גומות החן של זוהר שנכתבו בעקבות סיפור דומה שאירע לבתו של שלו, או הכינה נחמה. "הילדים חזרו מהגן עם כינים, אז כתבנו על זה", אומר אבולעפיה בחיוך, "ותמיד כששמעתי על הורים שמטפלים בכינים של ילדיהם אמרתי להם 'תהרגו את כולם, את נחמה תשאירו'".
את "נחמה" הוא הציע להוצאה בארה"ב, שם הכינים נחשבות לסוג של קללה, שאסור להגיע איתה לבית הספר. "הם צחקו בהוצאה, אבל אמרו 'זה לא בשבילנו'". על "אבא עושה בושות" הוא מקבל עד היום תגובות. "לפני כמה שנים ניגש אליי ילד ושאל אם יש לי זכויות על העוגה המפוארת שאבא מכין בסוף הספר. הוא אמר לי שהם רוצים להזמין עוגה כזאת מקונדיטוריה, ובאמת קיבלתי כבר ד"שים מכמה עוגות שנוצרו בהשראת העוגה ההיא". קרמר החתול, דמות שכיכבה בכמה ספרים לאורך השנים, נוצרה בדמות החתול של שלו בשם הזה, ואבולעפיה באיוריו ממש האניש אותו.
לפני כשנה וחצי הסתיים הרומן המקצועי בין שלו ואבולעפיה, הם נותרו חברים טובים, אבל כבר לא עובדים יחד. זה היה כשהאחרון ישב לאייר את הספר "ככה זה כשאוהבים". הוא כבר אייר מספר סקיצות, כשהרגיש שאינו יכול עוד. "הרגשתי באמצע שאני לא יכול לצייר יותר את ההבעות והתנוחות של הילד. אם אתה מרגיש שהעבודה משעממת אותך, אז אל תעשה אותה. בייחוד נעשה לי קשה לצייר ילדים, כי הם תמיד יוצאים אותו הדבר. אני נהנה יותר לצייר בעלי חיים או אנשים מבוגרים".
אין בזה משהו מפחיד? להפסיק לעשות משהו שעשית כל כך הרבה שנים.
"כשהסתכלתי על הספר אחרי שמאייר אחר אייר אותו למאיר, אמרתי לעצמי 'איזה חמור אתה, יכולת לגמור את זה'. אבל ברגע שאתה מאבד את הכיף, אם זה מתאפשר לך מבחינה כלכלית – אז תעשה דברים אחרים".
ולא חסר לך האיור?
"אני עוסק בתחומי יצירה אחרים, מנגן בגיטרה, עושה מוזיקה, כותב ומצייר, ואני מאייר לעצמי ספרים שאני כותב. אני לא אומר שאני לא אחזור לאייר אם יש סיפורים שידליקו אותי".
בינתיים את הפניות שמגיעות אליו כמעט מדי יום הוא דוחה בנימוס. "אני אומר להם 'תודה שפנית אליי', זו תהיה יומרה מצידי להביע דעה על הסיפור, ואני מפנה אותם להוצאות ספרים. אני גם מרגיע אותם שגם אם יקבלו 'לא', זה לא אומר שהספר שלהם לא טוב.
"יש איזו אמונה לא מוצדקת, שכל אחד יכול לכתוב ספר ילדים. אני עוד זוכר את זה מניו־יורק. כשמישהו בא בהתלהבות להוצאה עם הצעה לספר, וסיפר שהילדים שלו מאוד אוהבים את הסיפור. אז בהוצאה ענו לו 'שהילדים שלך יוציאו את זה'. אתה לא יכול להתבסס על זה שהילדים שלך אוהבים את הסיפור או לא. הכלל שלי אומר שהעובדה שהספר מיועד לילדים, לא אומרת שאנחנו צריכים לספר לו סיפור מטומטם ולהתיילד. סיפור צריך להיות סיפור, אתה לא יכול סתם לקשקש כי זה לילדים".
למה לי פוליטיקה
אם יש משהו שמרתיח אותו במיוחד, אלו סופרים שמתעקשים לכתוב בחרוזים. "יש מעט סופרים שחורזים יפה. יש כאלו שאומרים שזה לילדים – אז אפשר לחרוז גם בערך. לי זה מכאיב באוזניים. מעבר לכך, אם ההורה לא נהנה מהסיפור, כנראה הסיפור רע".
מה הטיפ הכי חשוב שיש לך לתת לך למאיירים?
"לדעת לרשום. כשלימדתי בבצלאל ביחידה לאנימציה לימדתי את הסטודנטים רישום של 30 שניות. זה הדבר הבסיסי והכי חשוב, להסתכל על אדם או דמות ולרשום אותם בטווח זמן קצר. כשהסטודנטים אמרו לי שהם יכולים להסתדר בלי זה, אמרתי להם שהם יגיעו למצב שהם יראו שזה חסר להם. רישום מלמד אותך את שפת הגוף של האדם, ואפילו אינטראקציה בין דמויות. כשאתה רושם אתה לומד להתבונן".
בשנות השבעים אייר אבולעפיה עבור תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש". "היה לי שם חופש פעולה טוטלי, יש קטעים סאטיריים שעד היום הם יכולים לעמוד בפני עצמם, אם זה על דיור או על השטחים, הוויכוחים הם אותם ויכוחים והבעיות הן אותן בעיות".
במשך כמה שנים צייר קריקטורות פוליטיות, אבל כיום הוא מתרחק מסאטירה. "אני לא צופה בחדשות. לא עוקב, וזה ממש לא מעניין אותי, ולצערי אנחנו במצב שגם ביקורת דרך סאטירה לא עוזרת. אם יוצא לי לשמוע חדשות אני שומע שרים שאני תוהה איך הם הגיעו למקומות האלו. נשבר לי הלב לראות את החבר'ה שמפגינים. אנשים שעובדים ומתפרנסים בימי שגרה וקוראים להם אנרכיסטים".
איך נראה סדר יום טיפוסי שלך?
"די בלגן. אני אומר לעצמי מחר אני אעשה את זה ואת זה ואת זה ואת זה, ובסוף אני לא עושה כלום. אני אוהב להיות בבית, כמו אריק איינשטיין, לא מחפש הרפתקאות ולא חו"ל. הדבר היחיד שאני עושה זה טיול ג'יפים עם אותה חבורה שהולכת איתי 30 שנה. לא מעניין אותי לראות נופים בחו"ל. החומה הסינית? הכול אפשר לראות בטלוויזיה. תמיד אפשר לחשוב 'עוד לא עשיתי את זה'. היו דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי, ואני ממשיך לחיות. אני אוהב לשבת לעבוד בבית, לנגן בין הקלדה להקלדה, לאייר.
"אני מודה על כך שנולדתי בזמן שנולדתי. פעם בבצלאל הסטודנטים היו יושבים יחד בשולחנות גדולים, מעבירים מכחולים וצבעים מאחד לשני, כל הזמן היית שומעת 'תוכל אולי להעביר לי מהצבע הירוק שלך?'. היום כל אחד יושב בפינה שלו עם המחשב שלו. חנויות לציוד אמנות נסגרות. החנות האהובה עליי בניו־יורק לצבעים וכלי ציור, חנות של חמש קומות, נסגרת. היום אי אפשר בלי המחשב. לא משנה מה אתה עושה, דבר ראשון אתה נכנס למחשב. פעם אם הייתי צריך לצייר סמוראי, הייתי צריך לחפש ולטרוח עד שמצאתי מודל להשראה. היום אם אני צריך לצייר נסיכות, אני נכנס לגוגל ותוך כמה דקות יש לי אלפי דוגמאות. אי אפשר בלי הדיגיטל לטוב ולרע, אבל אני עדיין מעדיף את הדף החלק והפשוט".
"בפעם הראשונה ששלחו לי ספר לאייר, ביקשתי את הטלפון של הסופרת. אמרו לי 'תדבר איתה על מה שאתה רוצה, ואף מילה על הסיפור'. וכשחשבתי על זה, הבנתי שיש בזה היגיון, היא חושבת במילים ואני בתמונות"
"יש הרבה מאיירים שהתוכן לא מעניין אותם, הם רוצים להראות את עצמם, אתה צריך להיות זהיר ולא לצייר מה שבא לך, אלא את מה שמשרת את הסיפור, אני משתדל לתת את הפרשנות שלי לסיפור בלי להגביל את הדמיון של הילד"
"יש איזו אמונה לא מוצדקת, שכל אחד יכול לכתוב ספר ילדים. אני עוד זוכר את זה מניו–יורק. כשמישהו בא בהתלהבות להוצאה עם הצעה לספר, וסיפר שהילדים שלו מאוד אוהבים את הסיפור. אז בהוצאה ענו לו 'שהילדים שלך יוציאו את זה'"
"פתאום הרגשתי שאני לא יכול לצייר יותר את ההבעות והתנוחות של הילד. אם אתה מרגיש שהעבודה משעממת אותך, אז אל תעשה אותה. בייחוד נעשה לי קשה לצייר ילדים, כי הם תמיד יוצאים אותו הדבר. אני נהנה יותר לצייר בעלי חיים או אנשים מבוגרים"
