בכל פעם שמבקשים לספר את המשכו של סיפור קלאסי, שמתרחש שנים לאחר המקורי, היוצרים נתקלים במספר בעיות. כיצד להציג את הדמויות מחדש לאלו שגדלו עליהן, ועדיין להשאיר את היצירה נגישה לקהל חדש? איך ממלאים את השנים שעברו על הדמויות האלה בתוכן שיהיה נאמן לאלה שהכרנו והבעיה הקשה מכול – עד כמה אפשר להתייחס לאירועים שצופים או קוראים הכירו והתאהבו בהם, בלי שייראה כאילו לא קרה שום דבר בשנים שעברו מאז?
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הוכחה אדומה: דרך מעולה להעביר זמן, בלי ציפיות גבוהות
ועדת מומחים: העולם עוד לא מוכן ל"עריכה גנטית" של עוברים
חרם אמריקני על הסרט "מולאן" בגלל כתובית הוקרה לסין
ולכן, כשיצאה ההודעה על הסדרה "קוברה קאי", שחוזרת לדמויות המקוריות של "ילד הקראטה" כשהן כבר התבגרו, הייתה סיבה טובה לחשוש. הדאגה, מתברר, הייתה מיותרת לחלוטין. קוברה קאי היא לא רק יצירה נוסטלגית מהנה, שתחזיר אתכם לימים העליזים של 1984 וסיפור האנדרדוג הקלאסי של דני לרוסו (ראלף מאקיו) ומורו המיסטי מיסטר מיאגי (נוריוקי "פאט" מוריטה). היא פשוט סדרה טובה.
הפרק הראשון רווי נוסטלגיה ופלאשבקים לסצנות המפורסמות של ילד הקראטה, אבל היוצרים גורמים לזה לעבוד היטב. הסיפור שלנו מסופר לרוב לא מנקודת מבטו של לרוסו, אלא של יריבו המר והבלונדיני בסגנון האייטיז ג'וני לורנס (ויליאם זבקה). אחרי (ספוילר!) הפסדו המר לדני בגמר טורניר קראטה ב־84' וההשפלה שנחל ממורו הסדיסטי בעקבותיו, חייו של ג'וני התפרקו. אנחנו פוגשים בו כשיפוצניק לא מוצלח, מדרגה אחת מעל הומלס, שעדיין נזכר ברגעים האלה שהיו יכולים לרומם אותו לגדולה, אך הובילו בסופו של דבר לנפילה מפוארת. אם זה לא מספיק, בכל מקום שהוא הולך הוא פוגש בשלטים ופרסומות לסוכנות הרכבים המוצלחת של – ניחשתם – דני לרוסו – שמינף את הצלחתו האגדית בקראטה לסדרת פרסומות צ'יזיות אך אפקטיביות. וכך, חייהן של שתי הדמויות המרכזיות מהסרט המקורי ממשיכים לסוב סביב שיאו. רק הפעם, ג'וני הוא הפרוטגוניסט, האנדרדוג שנדחה מהחברה ורוצה להוכיח שיש לו את זה, בעוד דני הוא הביג־שוט עם הבית הענק, האישה היפה, הילדים המושלמים ואגו כבד מנשוא.
בידיהם של יוצרים רגישים פחות, ההיפוך הזה היה עלול להיתפס ככפוי, כמעט גס. מי רוצה לשנוא את דני לרוסו? למה שנרצה לראות אותו מובס? אבל כתיבה טובה מובילה לדמויות מורכבות ולמצבים אנושיים אמיתיים. אנחנו לא בדיוק מתים על ג'וני לורנס ובהחלט לא שונאים את דני לרוסו. אבל כבר בפרק הראשון דמותו של ג'וני מתרוממת מהקריקטורה של הסרט לאישיות תלת־ממדית, מלאה ומורכבת. עדיין עם חוסרים ברורים שמזכירים לנו את גרסתו הטינאייג'רית, אבל מרוככים, כאובים, אמיתיים.
כיאה לסדרה אנכרוניסטית שכזו, מקום מרכזי בעלילה תופסים ילדי תיכון שבעיקר מסווגים לאחת משתי קבוצות – חנונים ובריונים. הבעיות שלהם קלאסיות לשנות הנעורים, רק עם הטוויסט של טלפונים חכמים, טוויטר ואינסטגרם. הם חיים בעולם שמספר להם שאסור לתייג אנשים, צריכים לכבד את כולם, ובריונות ברשת היא הדבר הגרוע ביותר שיש – אבל עדיין נכלאים לדילמות והצרות הקלאסיות שבני גילם חוו בכל דור ודור בעבר. בלי לספר יותר מדי, ילדיהם של שתי הדמויות המרכזיות משחקים תפקיד חשוב, וגם אם הטוויסט שם קצת צפוי, הוא עדיין אפקטיבי ביותר.
במאמר מוסגר, קשה לדעת באמת איך מי שלא מכיר את הסרט (ובאמת, רוצו לצפות – זו קלאסיקה מסוג אחר) יחווה סדרה שחבה את כל קיומה ליצירה שהוא לא צפה בה. אבל כפי שכנראה הבינו הקוראים בשלב הזה, היא עומדת בעצמה גם בלי המקור. היה יכול להיות כל כך קל ליפול ביצירה של סדרה כזו. נוסטלגיה היא מאכל ממכר, וכל מה שהיה צריך לעשות כדי לקנות קהל גדול היה להציג את הדמויות המוכרות, לשרבט עלילה בינונית ולתת מנות גדולות וקלישאתיות כל שבוע. אבל במוצר שקיבלנו, קלישאתי הופך לקלאסי, והנוסטלגיה היא לא המנה העיקרית – היא תבלין חשוב שרק מוסיף טוב.
קוברה קאי נטפליקס , ארבעה כוכבים
