תואר לשם כבוד: הכדורסלן שזכה בתארים רבים אבל מקווה לעוד

הוא רק בן 33, אבל עבור יוגב אוחיון, רכז מוערך, עונת הכדורסל שבפתח תהיה ה־17 במספר שלו. את הופעת הבכורה שלו עשה בקבוצת הבוגרים של גליל עליון, כשהיה בן 17 בלבד. "הייתי אז בכיתה י"ב ואחרי שני אימונים עודד קטש הזמין אותי להשתתף במשחק במסגרת אירופית, מול בי־סי קייב באולם בכפר־בלום", נזכר אוחיון, "האולם היה מפוצץ, ובמהלך המשחק, כשקטש קרא לי לעלות, כל הגוף שלי רעד. זו הייתה תחושה עילאית. למזלי, הזריקה הראשונה שלקחתי הייתה משלוש והיא נכנסה. הרגשתי כאילו כבשתי גול בטדי".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הריונות, או אסונות: מה מקור הפיוט "הרת עולם"
– נתניהו בדרך לחתימה: "איחוד של שלום מדיני וכלכלי"
– החלמה מהירה: שיטת טיפול יוצאת דופן לשיקום מהקורונה

מאז עבר אוחיון דרך ארוכה בכדורסל הישראלי, עם שש עונות במכבי תל־אביב וארבע במדי הפועל ירושלים, בשתי קדנציות שונות. בעוד כמה שבועות הוא יחל את עונתו השנייה במדי הפועל חולון, לאחר שלאחרונה הסכים לקיצוץ בחוזה שלו, בשל משבר הקורונה ובשל עזיבתו של  שלמה אייזק, בעלי הקבוצה בשנים האחרונות.

"רציתי להמשיך בחולון, הבנתי את הסיטואציה והסכמתי לקיצוץ כלכלי לא קטן כדי שנמשיך יחד", מסביר אוחיון, "אייזיק תמך ביד רחבה במועדון לאורך השנים, הוא חי את המועדון על בסיס יומיומי, ובשנה החולפת ניהלתי איתו הרבה שיחות ונוצר בינינו קשר חברי. העזיבה שלו, יחד עם עזיבה של כמה מהספונסרים, הציבה את המועדון בסיטואציה לא פשוטה, אבל זו קבוצה גדולה עם קהל מצוין והרבה מסורת, ומול זה כל עניין כספי מתגמד".

בשבועות האחרונים החל אוחיון את ההכנות עם הקבוצה לעונה החדשה. "כרגע אנחנו מתאמנים בשתי קבוצות בגלל שהשחקנים הזרים נמצאים בתהליך בידוד. המצב כרגע מאוד משונה כי אנחנו לא יודעים לקראת איזו עונה אנחנו הולכים – אם נשחק באירופה או לא ואם יהיה קהל ביציעים. זה מבאס, כי חלק מההכנה לעונה אלו הציפיות שאתה בונה לקראתה, ועכשיו הכול בסימן שאלה. טוענים שהכול עומד לקרות אבל המצב היום מאוד נזיל ואם התחלואה תמשיך לעלות, הכול גם יכול להשתנות".

אוחיון הגיע לחולון בתחילת העונה החולפת, שעמדה בסימן שינוי מקצועי לאחר שדן שמיר, שאימן כמה עונות מוצלחות, עבר לניו־זילנד והוחלף על ידי שרון דרוקר, שהגיע מעונה נהדרת באילת. אבל למרות הציפיות הגבוהות כבר בתחילת דצמבר פוטר המאמן.

עברתי שנים לא נעימות עם מחלת הקרוהן, איבדתי הרבה משקל, פעם אפילו 13 קילו בחודש. המחלה גם עזרה לי לקבל פרופורציה"

"זה אף פעם לא נעים שמאמן עוזב מערכת אחרי שדברים לא עובדים לפי הציפיות, אבל במקרה הזה מהרגע הראשון הדברים לא התחברו ולא התאימו", מסביר אוחיון, "סטפנוס דדאס שהגיע במקומו עזר לנו להתחבר מקצועית וחברתית, ועד שהקורונה הרגה לנו הכול, התחלנו לנצח ונראינו טוב על המגרש. סטפנוס הוא בנאדם מאוד קליל וכיפי ואחלה של מאמן, שלוקח את העבודה בקלות, מספר בדיחות ואוהב לדבר עם השחקנים. הוא חי את המשחק עם אינסטינקטים מאוד טובים והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מהקבוצה ומהשחקנים שלו".

אנרגיות מהבוידעם

חולון, שדורגה שלישית כאשר הופסקה הליגה, חזרה מהפגרה בלי הרבה ציפיות, לאחר שאפילו דדאס, שימשיך לאמן אותה השנה, נשאר בביתו ביוון, ועמית שרף החליף אותו באופן זמני. בסופו של דבר היא הודחה בשלב רבע גמר הפלייאוף, בידי גלבוע גליל, לאחר שלושה משחקים, כאשר אוחיון הופך לראשון בתולדות ליגת העל שחוטף מעל ל־600 כדורים בקריירה. "אחרי שבמועדון הבינו שאייזק עוזב הם ניסו לעשות סוג של עונה פיננסית, וכשחזרנו זו הייתה קבוצה שונה לחלוטין, שהורכבה ברובה משחקנים צעירים שגדלו במועדון וקיבלו הזדמנות להוכיח את עצמם. זו הייתה בחירה של המערכת לא להשקיע יותר בשלב הזה וכיבדתי אותה".

איך עברה עליך תקופת ההשבתה?
"זו הייתה תקופה מאוד קשה ומתסכלת עבורי מבחינה מנטלית, נכנסתי ממש לדיכאון. כשההשבתה הסתיימה, זה הפך אפילו לקשה יותר, כי כאילו לא הספיקו חודשיים וחצי שכל המדינה הייתה בבידוד, הייתי צריך להישאר עוד חודשיים באותה סיטואציה כדי להמשיך לשחק כדורסל לפי החוקים שנקבעו. צברתי מתחים שפשוט לא היה לי איפה לפרוק אותם. זה מאוד לא בריא לספורטאי להישאר בתוך קובייה כל כך הרבה זמן. צרף לזה את העובדה שלא נראינו טוב, אז רמת התסכול רק עלתה, והאמת שזו תקופה שאני מעדיף לשכוח".

הצלחת למצוא משהו טוב בכל הקושי הזה?
"המשבר גרם לי ללמוד להעריך דברים הרבה יותר, אם זה הערך של המשפחה או הדברים הקטנים של החיים, כמו האפשרות ללכת לים שאני משוגע עליו או לראות סרט בקולנוע".

איך ההרגשה לשחק בלי קהל?
"מאוד מוזרה. מה שמניע ספורטאי זה האווירה והאדרנלין שהקהל יוצר, בטח בקבוצה כמו הפועל חולון, שהקהל נותן דחיפה אדירה ושווה כמה נקודות במשחק. באולם ריק זה הרגיש כמו משחקי אימון טרום עונה בסגנון אחר, שדרשו ממני להביא אנרגיות מהבוידעם".

איך החוויה להמשיך לשתף פעולה עם גיא פניני?
"גיא הוא תופעה נדירה. הרצון והתשוקה שלו למשחק זה משהו שאתה לא רואה כל יום, בטח בשלב שהוא נמצא בקריירה. תמיד אומרים על פניני שאתה מעדיף אותו לידך מאשר נגדך ופשוט כיף לשחק עם שחקן כזה".

פריחה מהירה

יוגב אוחיון נולד וגדל בקריית־שמונה. אביו היה שחקן כדורגל והוא עצמו בילה את רוב שעות היום על מגרשי ספורט. "הייתי ילד שובב שכל היום רץ בחוץ, משחק ונופל. יש לי כל כך הרבה תפרים בגוף, שיום אחד שאלו את אחותי, שהתנדבה במד"א, אם ההורים שלי מרביצים לי", צוחק אוחיון, "שני האחים הגדולים שלי שיחקו כדורסל עד גיל 18 ואז החליטו לעזוב לטובת קריירה צבאית קרבית. הם הסיבה המרכזית שהתחלתי גם אני לשחק. הם שיחקו בשכונה בכל יום שישי אחר הצהריים אבל במשך הרבה זמן סירבו לתת לי לשחק איתם. באחד הימים הם סוף־סוף הסכימו, ושמחתי להראות להם פעם אחת מי באמת יודע לשחק במשפחה הזאת. הייתי מצוין והם פשוט היו בשוק, ומאותו הרגע נתנו לי לשחק באופן קבוע".

בגיל שבע החל אוחיון לשחק בבית ספר לכדורסל בקריית־שמונה. "באחד הימים הגיע אלינו להרצאה דיוויד בלאט, שאימן אז את גליל עליון, ולעולם לא אשכח שהתרגשתי כל כך, עד שלא הייתי מסוגל אפילו להרים את הראש ולהסתכל לו בעיניים".

שנה לאחר שהחל לשחק פנו להוריו של אוחיון בבקשה שיעבור לקבוצת הקט סל של קבוצת הגושרים. לאחר ששיחק שם גם בליגת הילדים, עבר להפועל גליל עליון ולתיכון מקיף בעמק החולה. "היה מאוד קשה עבורי לעזוב את חברי הילדות שלי ולעבור מהעיר לקיבוץ, למרות שקיבלו אותי שם בזרועות פתוחות ופגשתי אנשים נהדרים", נזכר אוחיון, "בבית הספר נתנו לי להתבטא ולעשות מה שאני רוצה מבחינת הספורט. הם האמינו שהתלמיד צריך לעשות קודם כל את מה שהוא אוהב, ושהלימודים באים אחר כך. הם מאוד התחשבו בי, העמידו לרשותי מורים פרטיים ועזרו לי להוציא בגרות מלאה".

אוחיון הפך לשחקן מוביל בכל אחת מהמסגרות שבהן שיחק. הוא הוביל את גליל עליון לזכייה באליפות ישראל לנוער בכיתה י"א, ובכיתה י"ב עשה את הבלתי ייאמן, כשהוביל את בית הספר שלו לזכייה ראשונה והיסטורית באליפות התיכונים. באחד ממשחקי השיא שלו באותה עונה, מול עירוני ט' מתל־אביב, השיג קוואדרופל (מספר דו־ספרתי בארבע קטגוריות שונות) עם 34 נקודות, 11 אסיסטים, 10 ריבאונדים ו־10 חטיפות במשחק. הזכייה והיכולת שהפגין, היו עבורו קרש הקפיצה לקבוצה הבוגרת של הגליל.

"אבא שלי הוא אדם דתי, חובש כיפה סרוגה, אבל כשהייתי בן 15 הייתי צריך בכל סוף שבוע, שייקחו אותי בשישי מקריית–שמונה לוינגייט. אז בשבילי, במשך שלוש שנים, הוא נהג בכל שבוע את המרחקים האלה הלוך וחזור. ברגע שהוצאתי רישיון, הוא חזר לשמור שבת"

"בכיתה י"ב הגיעו אליי הביתה עודד קטש, נתי כהן והמנהל עמית גל, שביקש מאמא שלי שתכין להם ארוחת ערב, כי הם רצו לדבר איתנו ועל הדרך ליהנות מארוחה מרוקאית מפנקת עם הדגים החריפים שלה", מספר אוחיון בחיוך, "בשיחה הם ביקשו אישור שאעבור לשחק באופן קבוע בבוגרים ואעזוב את קבוצת הנוער. כשהם יצאו מהבית, התקשינו להאמין שאגדה כמו קטש הייתה אצלנו בבית".

וכך, בגיל 17, החל אוחיון את קריירת הבוגרים שלו. "המזל שלי היה שקטש אימן אותנו ונתן לצעירים לטעות, בנוסף לעובדה שהגליל היא חממה לשחקנים צעירים שאוהבים לבוא לשם. בעונות הראשונות שלי זכיתי לשחק וללמוד מדורון שפר, שהוא באמת אחד הגדולים שהיו אצלנו, ובנוסף שיחקתי כמה שנים עם ליאור אליהו ואפילו עם עומרי כספי, בעונה הראשונה שלו, בנוסף לרבים וטובים אחרים. מדובר באנשים משכמם מעולה ובכדורסלנים מצוינים".

לאחר ארבע עונות בגליל, עבר אוחיון ב־2008/9 להפועל נהריה. שם בעונה ראשונה טובה, עזר לקבוצה להדיח את מכבי תל־אביב ברבע גמר הגביע, לפני שנוצחו בחצי הגמר בידי הפועל חולון, שזכתה בתואר. בסיומה של אותה עונה נקלעה נהריה לקשיים כלכליים, ואוחיון עבר לשנתיים בהפועל ירושלים, שם חזר לשתף פעולה בעונה השנייה עם עודד קטש על הקווים. כעבור שנתיים קיבל את שיחת  הטלפון שכל ילד שמתחיל לשחק כדורסל חולם עליה, עם הצעה לחוזה ממכבי תל־אביב.

"כשקיבלתי את ההצעה ממכבי עדיין חיכיתי להחלטה של ירושלים לגביי, כי ידעתי שאני יכול לשחק אצלם, אבל אני גם אדם שמאמין בהמשכיות ולא בקיצורי דרך, ולא היה לי אכפת להתבשל ולהשתפר עוד שנה במקום אחר עד שאני עובר לשם. מבחינה כלכלית היה מדובר באותה הצעה, וכאשר ירושלים המשיכו להתעכב עם התשובה הודעתי להם שאני חותם במכבי".

על גג היורוליג

ב־26 ביולי, 2011 חתם אוחיון על חוזה לשלוש עונות במכבי תל אביב וברגע אחד הפך לשחקן בקבוצת יורוליג. "אני חושב שכל ילד שמכדרר כדור בישראל חולם לשחק יום אחד במכבי תל־אביב ולהיות חלק ממשחק יורוליג ביד אליהו ביום חמישי. ועדיין, ברגע שאתה מגיע למקום שחלמת עליו, אז החלום הופך מהר מאוד למציאות. כמו שאתה מתרגש לפני כל משחק על תואר ואחרי חמש דקות אתה מבין שפשוט צריך לשחק את המשחק ולעשות הכול כדי לנצח".

העונה הראשונה של אוחיון בצהוב הייתה נהדרת. הוא השתלב היטב בקבוצה, זכה עם הקבוצה בדאבל המקומי, כשהוא נבחר לשחקן המצטיין בפיינל פור. במקביל, בשלב רבע גמר היורוליג, מול פנאתיינקוס היוונית, הציג אוחיון כמה מההופעות הטובות בחייו. במשחק השני, שהתקיים ביוון והשווה את הסדרה ל־1:1 אחרי ניצחון צהוב, קלע 15 נקודות ומסר 5 אסיסטים. בשלישי, שבו עלתה מכבי ליתרון 1:2, הצטיין עם 12 נקודות ו־6 אסיסטים, ולמרות שהצהובים נוצחו בשני משחקי ההכרעה והודחו, כולם כבר הכירו את שמו באירופה.

"זו הייתה עונה חלומית. מאוד התרגשתי לשחק ביורוליג וככל שהשנה התקדמה, הדברים התחברו מבחינתי בצורה הכי טובה שיכולה להיות. במכבי אתה צריך לנצח בכל משחק, וכל משחק חשוב יותר מזה שקדם לו, וזו הייתה הרגשה נפלאה. כיף להיזכר ברגעים האלה, אבל האמת שזה גם מעלה רגשות של געגוע".

בסיומה של אותה שנה, הציעה קבוצת קובאן הרוסית לאוחיון חוזה לשנתיים, בתמורה ל־1.7 מיליון דולר נטו, מה שהפך לקרב קיצי אגרסיבי בין אנשי מכבי, שסירבו לשחרר אותו, לבין סוכנו דאז, אימאן שוקוחידזה. בסופו של דבר קבעה פיב"א כי על אוחיון להישאר במכבי, ואחרי שלובנו הדברים בין הצדדים, נערכה מסיבת עיתונאים שבה התנצל אוחיון על הדברים.

"אם יש משהו שלמדתי מהמקרה הזה הוא שבחיים, תקשורת פותרת הכול", מנתח אוחיון, "לצערי נתתי אז לגורמים אחרים לנהל את הסיפור הזה, כשאני בכלל בחופשה בחוץ לארץ, ומקבל כל הזמן ידיעות בטלפון על מי אמר עליי מה ולמה, בזמן שיכולתי ללכת ולדבר בעצמי ולפתור את העניין הזה בשיחה אחת. ההצעה שקיבלתי אכן הייתה מאוד גבוהה מבחינה כלכלית, אבל אני באמת מאמין שהכול קורה ומסתדר לטובה בסופו של דבר, וגם אם קרה לי משהו רע, אלמד מזה ואצא מזה חכם יותר. אמנם לא יצאתי בסופו של דבר לרוסיה אבל עברתי בהמשך דברים גדולים עם מכבי ונשארתי במועדון עוד חמש שנים, לא דבר של מה בכך".

מה שפחות ידוע על הסיפור הזה, הוא שבאותו הקיץ, כנראה בעקבות הלחץ הגדול שהיה נתון בו, פרצה אצל אוחיון מחלת הקרוהן, מחלת מעיים כרונית. "עברתי כמה שנים לא נעימות עם המחלה, בעיקר בכמה פגרות קיץ, שהגוף פתאום דחה את התרופה שלקחתי ואיבדתי הרבה משקל, פעם אפילו 13 קילו בחודש. זה הצריך ממני להיכנס לדיאטת השמנה וגם מנע ממני פעמיים לשחק בנבחרת. בשש השנים האחרונות המחלה אצלי בשליטה, וחשוב לדעת שאפשר להתמודד איתה ולנהל קריירה מקצוענית. המחלה גם עזרה לי לקבל פרופורציה, כי מה זה כאב בקרסול או קרע ברצועה, מול דקירות חזקות של סכינים בבטן שמעירות אותך באמצע הלילה".

שנתיים לאחר אותו משבר מול ההנהלה, נגעו אוחיון ומכבי תל־אביב בשמיים, לאחר שזכו במילאנו בתואר היורוליג היוקרתי. "זו כנראה החוויה הכי חזקה שעברתי בחיים. לצאת מחדר ההלבשה ולראות אוהדים צהובים בכל מקום באולם ואת המשפחה שלי, זה היה מדהים ורגע שלעולם לא יישכח. זו הייתה שנה מופלאה וכיף שיש לי על המדף גביע של יורוליג שהייתי שותף לו. להיות אלוף אירופה זה בונוס גדול בקריירה והישג שאני מאוד גאה בו".

שנה לאחר הזכייה החלה מכבי בתהליך הידרדרות מקצועית, שהגיע לשיאו ב־2017, אז הוחלפו חמישה מאמנים באותה שנה, הקבוצה הודחה מהיורוליג בשלב מוקדם והפסידה שוב את תואר האליפות. בסיומה של השנה, הוחלט במכבי להחליף את כל הסגל ואת כל השחקנים הישראלים, ביניהם גם אוחיון. "במכבי עברתי הכול – מהכי למעלה עד הכי למטה. זו הייתה חוויה מטורפת מכל כיוון. הסיום היה מאוד קשה ומאכזב ובטח משהו שאתה לא רוצה להיות חלק ממנו, כשאתה במועדון כמו מכבי. זה ספורט תחרותי, ומועדון כזה לא יכול להיראות ככה, אבל זה עדיין היה מתסכל מאוד כי ציפיתי לסיים שם את הקריירה".

מרוצה ולא ממוצה

אוחיון, שקיבל פיצוי בסך 100 אלף דולר מהצהובים על אי מימוש החוזה בעונה האחרונה שלו, שב להפועל ירושלים לקדנציה שנייה וחתם בה על חוזה לשנתיים, שבהן זכה בגביע המדינה, השביעי שלו במספר. "גם בתקופה הראשונה שלי, ירושלים הייתה קבוצה גדולה, שזכתה בגביע היול"ב, אבל אין ספק שהמעבר לארנה היווה שדרוג גדול למועדון, עם כל כך הרבה קהל, מנויים ותקציבים גדולים יותר.

פעם הביאו לכאן זרים טובים יותר, עם אופי, שהיוו השראה לישראלי הצעיר ועזרו לו להשתפר. היום רבים מהם לא מספיק טובים, הם סתם תופסים מקום לשחקן הישראלי והופכים אותו בלי סיבה להיות שחקן משלים"

"אחרי התקופה במכבי שמחתי להגיע למקום עם אנשים שאני אוהב, שעם חלקם העברתי חצי קריירה, ולמועדון ששואף להגיע כמה שיותר למעלה. עברתי שם חוויה טובה עם שחקנים וצוות מקצועי נהדר, בנוסף לאוהדים מדהימים. בעונה השנייה שמחתי להיות חלק מאחת הקבוצות המהנות ששיחקתי בהן, מבחינת מרקם חברתי והצלחה מקצועית".

עד כמה משתנה העבודה על הגוף ככל שאתה מתבגר?
"מאז שחזרנו מפגרת הקורונה לא הפסקתי לעבוד על עצמי וכמעט כל יום אני בחדר כושר, מתחזק את הגוף ועושה פילאטיס. אף פעם לא הייתי בליין אבל אני מקפיד יותר, כמעט לא שותה אלכוהול ומתנהל יותר בסולידיות. לאורך שנים, עם הגיל והפציעות, אתה מאבד דברים מבחינת יכולות גופניות וצריך לדעת לעשות התאמות".

יש כבר מחשבות על היום שאחרי?
"לא, כי אני לא רוצה שדברים אחרים ייכנסו לי לראש, מה שיגרום לי לאבד את המיקוד על מה שאני עושה עכשיו. אני מרגיש מעולה מבחינה גופנית ומרגיש שיש לי עוד כמה שנים טובות לשחק".

אוחיון היה גם חלק מנבחרות ישראל במשך 16 שנה, מאז שהיה בן 14 בטרום קדטים. "מצד אחד, זו הייתה תקופה לחוצה כי בכל סוף שבוע הייתי במחנות אימון של הנבחרת, כמעט בלי חברים, כשאני משקיע את כל כולי בכדורסל. מצד שני, לייצג את ישראל זו הייתה חוויה בלתי רגילה בשבילי ובשביל המשפחה שלי. הפכנו מאוד קרובים אחד לשני בנבחרת, והמשפחות היו טסות איתנו למשחקים ולמחנות אימון באירופה. היו לי גם שנים ששיחקתי בקיץ אחד בכמה שנתוני גיל וזה היה כבוד גדול, עם הרבה רגעים משמחים ומרגשים.

"ההורים שלי השקיעו המון בקריירה שלי ולעולם לא אשכח את מה שאבא שלי עשה בשבילי. הוא אדם דתי, חובש כיפה סרוגה, אבל כשהייתי בן 15 הייתי צריך בכל סוף שבוע, שייקחו אותי בשישי מקריית־שמונה לווינגייט, ויחזירו הביתה בשבת. אז בשבילי, במשך שלוש שנים, הוא סוג של חזר בשאלה ונהג בכל שבוע את המרחקים האלה הלוך וחזור. ברגע שהוצאתי רישיון, הוא חזר לשמור שבת".

אוחיון היה גם חלק מהנבחרת הבוגרת במשך שנים ארוכות, והשתתף בארבע אליפויות אירופה. המאכזבת שבהן נרשמה ב־2017, אז נבחרה ישראל לארח את אחד הבתים המוקדמים אך עדיין לא הצליחה להעפיל לשלב השני. "זה היה קמפיין מאוד מאכזב מבחינתנו, שבו הכול התחבר למשהו לא טוב. בסופו של דבר היינו במרחק של עצירה או סל מעליית שלב, אבל לא הצלחנו. בגיל 30, אחרי פציעה לא נעימה שעברתי בקרסול, קטש דיבר איתי והגענו למסקנה שכדאי שלא אוזמן יותר, כדי שאוכל לעמוד בעומס מבחינה גופנית ואצליח למשוך את הקריירה עוד כמה שנים טובות".

מה דעתך על הדור הצעיר שגדל בכדורסל שלנו?
"בשנים האחרונות עושים באיגוד הכדורסל עבודה יוצאת מן הכלל מבחינת פיתוח שחקנים, וגדל כאן דור עם כדורסל טוב, בנוסף לנתוני גובה וכוח טובים. כיף לראות כדורסלנים ישראלים טובים, ועכשיו צריך לתת להם להוביל את הקבוצות, גם במחיר טעויות והפסד פה ושם. כולם רואים שבאירופה בגילים הצעירים אנחנו עומדים בשווה מול שווה מול הבכירים ביותר, ואז פתאום שם יש קפיצת מדרגה מקצועית שלא מתרחשת אצלנו. זה ישתנה אם יבנו על הצעירים וייתנו להם את המושכות כבר בגיל צעיר".

מה עוד לדעתך חשוב לשנות?
"זו שיחה ארוכה ומורכבת ויש הרבה דברים שהשתנו לטובה, אבל עדיין יש הרבה מאוד דברים שצריכים להשתפר. אני שמח שמחזירים את הסדרות לכל שלבי הפלייאוף, כי כולם ראו כמה טוב זה מוציא מהשחקנים מהקבוצות וכמה זה כיף לקהל. בעיה נוספת היא שפעם הביאו לכאן זרים טובים יותר, עם אופי, שהיו מקור השראה לישראלי הצעיר ועזרו לו להשתפר. היום רבים מהם לא מספיק טובים, הם סתם תופסים מקום לשחקן הישראלי והופכים אותו בלי סיבה להיות שחקן משלים. אצלנו רוצים הצלחה מיידית וגם הכסף מדבר. אני יודע שקל לשפוט את הקבוצות מבחוץ, אבל גם עבורן זה לא פשוט ואני יכול להבין את שני הצדדים".

אתה מרוצה מהקריירה שלך?
"אני לא חושב שיש שחקן שמרוצה מהקריירה שלו ומרגיש שעשה מספיק. נכון, שיחקתי בקבוצות הכי גדולות בארץ וזכיתי בתארים, אבל כספורטאי אני תמיד שואף ליותר. רציתי להישאר יותר בטופ של הכדורסל, מבחינת יורוליג. רציתי להתנסות בקבוצה אירופית, מה שפחות רלוונטי היום בעיקר מבחינת מיסוי. אני אולי מרוצה אבל לא מרגיש ממוצה".

מה אתה אוהב לעשות מחוץ למגרש?
"אני חובב מסעדות, סרטים, סדרות ואת הלבד שלי בבית. אני אדם של הרגלים, ואחרי אימון אני אוהב להגיע לבית קפוא, לאכול אוכל רותח ולנוח. עד היום אני לוקח מאוד קשה הפסדים. במכבי, לפעמים לא יצאתי יומיים מהבית. היום כבר אצא, אבל אם הקבוצה לא במצב טוב אני לוקח את זה עליי. אם אני מגיע מתוסכל אחרי משחק, אשתי כבר מכירה את זה היטב ומכבדת את זה, אני אוהב לשבת לבד עם עצמי עד השעות הקטנות של הלילה".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אם היית תופס אותי בתקופת הקורונה הייתי אומר לך אחרת, כי הייתה לי תקופה ממש קשה, אבל עכשיו הדברים השתנו. בתור ספורטאי יש הרבה עליות וירידות ועכשיו אני מרגיש בארבע, כשהשאיפה היא תמיד חמש".