מצבה הגלובלי של הדת לא היה יכול להיות טוב יותר, אך בו בזמן הוא גם לא היה יכול להיות גרוע יותר. דתות העולם נמצאות באחד מרגעי השיא והשפל שלהן. ערב ראש השנה, המועד שבו אנו מתפללים על התפשטות ההכרה בא־לוהים ברחבי העולם, הוא זמן מתאים לדון בכך.
מצד אחד, לאחר שנים ארוכות של סחף אל החילוניות אנו נמצאים בעיצומו של גל התעוררות דתי גלובלי. אנשים רבים חוזרים לדת אבותיהם, מחפשים אמונה, השתייכות ומשמעות רוחנית. דתיים כבשו עמדות השפעה וכוח פוליטי במדינות מרכזיות. לאחר שנים ארוכות בשולי הפוליטיקה, הצליח הימין הדתי־לאומי בארה"ב, בהודו, בברזיל, בפולין, בהונגריה וגם בישראל, לדחוק את ההגמוניה ארוכת השנים של השמאל החילוני.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
פרקליטי נתניהו ואלוביץ' תוקפים את הפרקליטות: "עושה דין לעצמה"
להבין את המטריקס: הסרט שחושף את האמת המפחידה מאחורי הרשתות החברתיות
עושים שלום: הסכמי אברהם נחתמו, וישראל פרצה קדימה
אלא שלצד הצלחותיה של הדת, כוחה של החילוניות מעמיק וגובר אף הוא. החילוניות הפוסט־מודרנית מערערת את כל המוסכמות השמרניות, החל מהתקפות על מוסד המשפחה וכלה בערעור הלגיטימיות של מדינת הלאום. החילוניות מתעצמת כיוון שא־לוהים, אם אפשר להתנסח כך, הפך לכאורה לימני. החפיפה המוחלטת כמעט בין עמדות ימניות לזהות דתית שוחקת את המרכז המסורתי, ודוחקת רבים להתרחק מהדת. זאת ועוד: בעיני רבים ההצלחה הפוליטית של הדת מזוהה עם הרס הדמוקרטיה, עד כדי אלימות וטרור.
הזיקה לדת או ההזדהות כחילוני הפכו לנייר לקמוס לעמדותיו של אדם בשאלות הגדולות שעל סדר היום הגלובלי. אמור לי מהי זהותך הדתית ואומר לך מהי עמדתך בסוגיות של הגירה, מדינת לאום, להט"ב ואפילו שינוי האקלים. אמור לי כמה פעמים, אם בכלל, אתה הולך לבית כנסת, לכנסייה או למסגד, ואוכל למקם אותך בסבירות גבוהה על הרצף הפוליטי שבין ימין לשמאל.
לא תמיד זה היה המצב. אמנם הימין היה תמיד קרוב יותר אל הדת והשמאל לחילוניות, אולם החפיפה בין השסע הדתי והפוליטי מעולם לא הייתה כה עמוקה וחריפה. כך לדוגמה, המאבק לזכויות האדם (השחור) בארה"ב יצא דווקא מתוך הכנסיות. מאבק זה, המזוהה עם השמאל לכאורה, הובל על ידי מרטין לותר קינג, כומר בפטיסטי, ולצידו שותפיו הדתיים, בעיקר רבנים יהודים קונסרבטיבים. בישראל, המנהיגים הדתיים בעבר היו מזוהים בעבר עם השמאל. ראשי המפד"ל, כמו חיים משה שפירא, היו בעלי בריתה ההיסטוריים של מפלגת העבודה ונחשבו ליונים מבחינה פוליטית. בדומה, ההנהגה החרדית ובראשה הרבנים שך ויוסף, הביעה עמדות שמאל בשאלות של שטחים ושלום.
אבל לא עוד. הימין הפך לדתי והשמאל לחילוני באופן כמעט מוחלט. החפיפה בין התחומים הגיעה למצב פרדוקסלי שבו פוליטיקאים ימניים שבחייהם האישיים רחוקים מאורח חיים דתי, הפכו למנהיגים אולטימטיביים בעיני ציבור דתי רחב. הדוגמה המובהקת לכך היא ארה"ב. הנשיא טראמפ, מי שהתפרסם כאמרגן תחרות יופי ושמעולם לא פקד באופן קבוע את הכנסייה, נבחר לנשיאות בזכות המצביעים הדתיים ברחבי ארה"ב. טראמפ קיבל למעלה מ־80 אחוז (!) מקולות הנוצרים האדוקים בארה"ב, יותר מהנשיא בוש הבן. טראמפ הציג עצמו כמי שיחזיר את ארה"ב לגדולתה, או כפי שזה נשמע לרבים מבוחריו: כמי שיחזיר את הנצרות לארה"ב וייאבק בשמאל החילוני והפרוגרסיבי.
ואכן, במהלך ארבע שנות כהונתו פעל טראמפ לקדם את האג'נדה של תומכיו הנוצרים: הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל, ולא בכדי הדוברים המרכזיים בטקס חנוכת השגרירות האמריקנית היו כמרים שהודו לא־לוהים ולנשיא טראמפ. הוא מינה את מייק פנס, נוצרי הדוק, לסגנו, אייש את בית המשפט העליון בשופטים שמרנים, פרסם צווים נגד ההגירה המוסלמית, קיצץ בתמיכה בארגונים התומכים בהפלות ועוד. המרכיב הדתי השתרבב אפילו למתח המתחדש בין לבנים ושחורים. בשיאן של ההפגנות בוושינגטון הצטלם טראמפ עם תנ"ך בידו בפתח כנסייה שנפגעה במהומות, במהלך של קריצה לבוחריו הלבנים־נוצרים.
לשסע האמריקני יש גם הקשר יהודי. מתברר שהמפלגה הרפובליקנית הפכה לבית פוליטי לא רק עבור הנוצרים האמריקנים, אלא גם ליהודים האורתודוקסים בארה"ב. אם בעבר כמעט כל היהודים הצביעו למפלגה הדמוקרטית, כיום קו השבר הדתי־חילוני חוצה גם את החברה היהודית – היהודים הליברלים מצביעים למפלגה הדמוקרטית, ואילו האורתודוקסים נוטים למפלגה הרפובליקנית.
לפני כמה שנים ראיינתי רב חרדי שהוא פעיל בולט במפלגה הרפובליקנית. שאלתי אותו: מה עושה רב חרדי עם כמרים נוצרים במפלגה אמריקנית? הוא השיב: "מה זאת אומרת? לנו, הדתיים, יש ערכים משותפים. התהום הדתית בינינו קטנה יותר לעומת הקרע בין הדתיים לשאר החברה האמריקנית החילונית".
הכיבוש ההינדי
מאין נובע הזיהוי בין הימין הפוליטי למחנה הדתי? בממד הבסיסי, הימין הפוליטי נוטה להיות שמרן יותר, ולכן הדתיים משתלבים בו בקלות יחסית. אולם יש לכך גם סיבה פוליטית עמוקה יותר. במשך שנים ארוכות חשו הדתיים מודרים מהעולם הפוליטי. הגישה ההגמונית הרווחת נהגה לומר שראוי אולי לכבד את הדת, אולם עליה להצטמצם למרחב הפרטי בלבד. כך, הסמלים הדתיים אופסנו לטובת סמלים וערכים אזרחיים ולאומיים חילונים, הפסיקה המשפטית הפכה לאוניברסלית ואזרחית, ומקומה של הדת בהיסטוריה ובמוסדות החינוך הלך ונשחק.
במשך שנים ארוכות חשו דתיים בכל העולם תחושות של השפלה ודחייה, עד שבשנות השמונים החליטו "לא עוד". מאותה תקופה החל תהליך פוליטי של התקוממות. הדתיים החליטו שלא להסתפק עוד בפירורים שההגמוניה החילונית משאירה להם, ולשאוף להגיע לעמדת הנהגה. בתהליך זה, הבית הפוליטי הטבעי שלהם נמצא במחנה הימין.
השינוי שעבר על הודו הוא דוגמה מובהקת לכך. הודו המודרנית נוסדה בשנת 1947 כמדינה חילונית. למרות הגיוון הדתי העצום שלה, האבות המייסדים של המדינה החליטו שהיא תהיה חילונית, כלומר ניטרלית מבחינה דתית. אף שרוב אזרחי הודו הם הינדים, הודו לא נוצרה כמדינה הינדית אלא כ"מדינת כל דתותיה". מהלך זה, שלא היה מקובל על הינדים רבים, הביא בין השאר לרצח מהטמה גנדי בידי לאומן הינדי קנאי. אולם הרצח לא עצר את תהליך החילון הפוליטי. משנות הארבעים ועד שנות השמונים שלטה בהודו מפלגת הקונגרס, המקבילה ההודית למפלגת העבודה שלנו, שהובילה את הגישה הרב־דתית הניטרלית.
אלא שמתחת לפני השטח בעבע זעם הינדי, ורחש עלבון עמוק על היעדר הכרה פוליטית במסורת הדתית של רוב אזרחי תת־היבשת. בעקבותיו, אט־אט כבשו ההינדים הימנים את מעוזי השלטון. בשנת 2014, מנהיג הימין הדתי נרנדרה מודי, הינדי אדוק, זכה בראשות הממשלה ברוב מוחץ. כראש ממשלה פעל מודי לשנות את פניה של הודו: ממשלו שינה את חוק האזרחות לטובת מהגרים הינדים ובודהיסטים, העביר מסגדים לידי ההינדים בטענה שהם נבנו על גבי מקדשים עתיקים, ופגע באוטונומיה של חבל קשמיר שרוב תושביו מוסלמים.
הזיקה ההדוקה בין הדת והלאומיות ההינדו־הודית מפלגת כיום את מדינת הענק הזו. הימין מזוהה עם הלאומיות ההינדית, והשמאל עם המיעוטים הדתיים והמחנה החילוני. הבעיה היא שהשסע הפוליטי גולש בהודו גם למחוזות בעייתיים יותר. נישא על גבי ההצלחה הפוליטית, החל הרחוב ההינדי להצר את רגליו של המיעוט המוסלמי. מעשי אלימות קשים של הינדואים נגד מוסלמים הפכו למחזה נפרץ. המקרה ההודי מלמד אפוא שתהליך ההדתה אינו נעצר במגרש הפוליטי, אלא עלול להתרחב למעשי אלימות ופגיעה פיזית קשה במיעוטים דתיים.
קץ הדמוקרטיה או תגובת נגד?
ההסלמה הדתית הגולשת לאלימות אינה מאפיינת רק את הודו. מתברר שכאשר הדת מגיעה לשלטון היא עלולה להשתמש בעוצמתה כדי לנקוט אמצעים אלימים כלפי מיעוטים דתיים. במיאנמר, אנשי דת בודהיסטים הובילו לטיהור אתני, לגירוש ולמעשי רצח אכזריים של בני המיעוט המוסלמי. מנגד, במקומות אחרים שבהם מוסלמים מצויים בשלטון, הם פעלו באלימות נגד בני דתות אחרות ונגד מוסלמים שאינם דתיים מספיק לשיטתם. איראן היא הדוגמה המובהקת לכך.
איראן היא אכן אחת ממדינות הטרור הרצחניות בעולם, אולם יש לזכור שגם מדיניות דתית זו נוצרה כתגובת נגד לתהליך החילון. עד סוף שנות השבעים התקיים באיראן משטר מעין חילוני ופרו־מערבי, שביקש להצניע את הדת וליצור חברה אזרחית מודרנית. ההמון הדתי התקומם נגד החילוניות המערבית שנכפתה עליו, ובחר בחומייני, איש דת מובהק, למנהיגו.
תהליך דומה התרחש במדינות נוספות במזרח התיכון. טורקיה המודרנית נוצרה כמדינה חילונית־אזרחית. גם כאן, ההמון הדתי התקומם, ומאז ראשית שנות האלפיים הנשיא הבלתי־מעורער של טורקיה הוא רג'פ טאיפ ארדואן, מוסלמי אדוק. רק לאחרונה הכריז ארדואן על הפיכתה של כנסיית איה־סופיה למסגד מוסלמי. בעוד תחת שלטון אטאטורק הפכה הכנסייה העתיקה למוזיאון והייתה סמל לחילון ולמודרניזציה, בתקופת ארדואן היא מבטאת אסלאמיזציה ולאומנות טורקית דתית.
טורקיה אינה איראן. תהליך האסלאמיזציה הטורקי מתון בהרבה מהמודל האיראני, אולם בטורקיה הוא מלווה בנסיגה דמוקרטית מובהקת. ארדואן מנהיג משטר קשוח, ומשתמש באמצעים לא דמוקרטיים כדי לפגוע ביריביו הפוליטיים. בדומה, עליית הימין הדתי־הלאומי מלווה לכאורה בנסיגה דמוקרטית גם בפולין, בהונגריה, ברוסיה ובברזיל. בכל המדינות הללו השלטון מזוהה במידה רבה עם המסורת הדתית הלאומית המקומית, ובכולן נצפה תהליך של כרסום הדמוקרטיה הליברלית בידי האליטות הפוליטיות הימניות־דתיות חדשות.
ואולם, תיאור זה עצמו אינו מוסכם על הכול. האם אכן עליית הימין הדתי משמעה נסיגה דמוקרטית? האם נכון לכלול באותה קטגוריה את טורקיה, הודו, הונגריה, ארה"ב וישראל? יהיו שישיבו על כך בחיוב. לשיטתם, עליית הדת משמעה פגיעה בזכויות אדם, בערכים ליברליים ובמשטר הדמוקרטי. אלא שרבים במדינות אלו חולקים על נרטיב זה. לשיטתם, דווקא תהליך הדמוקרטיזציה הוא שהעלה את הדת והימין לשלטון, ויש לתת לרצון העם ביטוי מעשי. לדידם, דווקא ערכי הדת והמסורת הלאומית הם שנרמסו שנים ארוכות תחת ההגמוניה החילונית, וכעת הם מנסים רק לאזן את התמונה ולהשיב לעצמם את זכויותיהם הדמוקרטיות.
מתברר אפוא שבין הימין הדתי והשמאל החילוני אין הסכמה גם על העובדות. לכל מחנה הנרטיב שלו, וכל מגזר מחזיק בתמונת עולם שונה לחלוטין מזו של יריבו. הקרע בין הצדדים מעולם לא היה עמוק וקשה יותר. עליית הדת הביאה אפוא בכנפיה פוליטיקה משוסעת ועוינות גוברת בין קבוצות שונות.
האתגר הישראלי
המצב הישראלי בהקשר הזה איננו שונה באופן מהותי ממקומות אחרים בעולם. גם בישראל אנו עדים לעלייה מובהקת ובולטת במעמדה הציבורי של הדת. אם חלק מהורינו וסבינו החביאו לעיתים את כיפתם, אנו מסתובבים איתה בגאווה. אם בעבר המפלגות הדתיות והנציגים הדתיים הושבו בקרונות האחוריים, כיום יורשיהם נמצאים על ההגה.
אלא שגם אצלנו, הצלחתה של הדת היא גם שעת המבחן שלה. רבים רואים בתהליך ההדתה תגובה דמוקרטית נאותה להגמוניה החילונית ששלטה בישראל. אולם במחנה השני, הצלחתה של הדת נתפסת כפגיעה אנושה בדמוקרטיה ובערכים הליברליים. זיהוי הדת עם מחנה פוליטי מסוים מרחיק רבים מהדת, מהאמונה ומהזהות היהודית.
ערב ראש השנה, מציאות זו מעוררת תהיות רבות. כיהודי שומר תורה ומצוות אני מאמין שהדתיות והמסורת הם סוד הקסם וסוד ההמשכיות שלנו. אולם דווקא על רקע זה, אני מוצא עצמי שואל: האם לא הצלחנו "יותר מדי"? מה אנו צריכים לעשות כדי שהמסורת הדתית המופלאה והעתיקה שלנו תהיה כוח מאחד ולא מפלג?
אלה שאלות ישראליות וגלובליות בעת ובעונה אחת. בכל העולם אנשים שואלים את עצמם כיצד ניתן לשמור על חיים משותפים במדינות לאום דמוקרטיות וליברליות, למרות השסע הדתי־חילוני ההולך ומעמיק. האם הקיצונים הם שמכתיבים את השיח, או שעדיין ישנו מכנה משותף שתחתיו ניתן להתכנס יחד? וכיצד שומרים על ההבדל בין ימין דתי שעיקרו החייאת המסורת ופיתוח הזהות, ובין פופוליזם דתי שוביניסטי ואלים?
חיי היומיום הסוערים שלנו מקשים לקיים דיון מעמיק בשאלות אלו, אך בפתח השנה החדשה חשוב לעסוק בהן. בתפילות הנשגבות של הימים הנוראים אנו מייחלים להכרה אוניברסלית בא־ל: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך… וידע כל פעול כי אתה פעלתו". מה אנו צריכים לעשות כדי שכל באי עולם יהיו יראי שמיים? מתי אנו מתקיפים ומתי מבליגים? מתי כופים, מתי משתפים פעולה ומתי מוותרים?
אין ולא תהיה תשובה מוסכמת אחת לשאלות אלו, אולם יש לקוות שהדיון, המחשבה והתפילה עליהן יקרבו אותנו, ולו במעט, לאמונה, לדתיות וללאומיות עמוקה, משותפת וגלובלית יותר.
