״שמחה מאוד על התקופה הזו": אסתר רדא אופטימית מתמיד

במהלך הקריירה הבינלאומית שלה הספיקה אסתר רדא להופיע על במות באירופה, בארצות־הברית, בקנדה ובדרום־אמריקה, היא אפילו חיממה מופע של אחד, סטינג, בפראג. אבל דווקא על הבמה בהר הרצל ביום העצמאות האחרון, כשהגישה את טקס המשואות המסורתי, היא חשה התרגשות שלא חוותה מעולם. "בגלל הקורונה בעצם לא היו ממש חזרות, היו פשוט שלושה ימי צילום כדי לצמצם כך את כמות האנשים שנמצאים במקום בו־זמנית. אז כביכול היה יותר רגוע ונעים משידור חי ומלחיץ. הנסיעות לירושלים היו רגועות, בכבישים ריקים של סגר. אני זוכרת כשהגעתי להר הרצל והבמה העצומה הזו נגלתה אליי. פתאום נחת עליי גודל המעמד, וההתרגשות הייתה עצומה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרקליטי נתניהו ואלוביץ' תוקפים את הפרקליטות: "עושה דין לעצמה"
– לפני שקונים בית – בונים תקציב 
– עושים שלום: הסכמי אברהם נחתמו, וישראל פרצה קדימה

במשך שלושה ימים בקור המקפיא של ירושלים היא מצאה את עצמה מקנאת במנחה שלצידה, גיא זוארץ, שלבש חליפה. "גיא המקצוען עזר לי מאוד. בסופו של דבר זה היה מעמד שלא אשכח. למרות הימים המאתגרים, להנחות את טקס המשואות, לחגוג את הטוב, המשותף והמאחד יחד עם כל המדינה, דווקא בתקופה כזו, על הבמה הגדולה בהר הרצל, זה היה מדהים. היינו כולנו עם דמעות בעיניים. כמות התגובות שקיבלתי הייתה עצומה, בגלל המצב כנראה זה היה טקס נצפה ביותר, וגיליתי כמה המדינה שלנו מפרגנת ואוהבת. קיבלתי המון־המון אהבה, וזה ריגש אותי מאוד".

רגע לפני הקורונה השיקה הזמרת הבינלאומית את האלבום השלישי שלה, "חסד", שלראשונה כינס את יצירותיה בעברית. אלבום נשי ומלא עוצמה. היא עמדה לצאת לסיבוב הופעות עם הזמרת קרולינה, כיכבה בהצגה חדשה בתיאטרון ובמופע עם התזמורת האנדלוסית, אבל נגיף הקורונה עצר את הכול. למרות זאת, ורגע לפני שאנחנו נכנסים לסגר נוסף, היא אופטימית. "הייתי זקוקה לחופש הזה. עבדתי קשה מאוד ואינטנסיבי ביותר יחד עם בן זוגי, שגם הוא מוזיקאי. היו הרבה ערבים שלא היינו מתראים בהם בכלל. פתאום מצאנו את עצמנו יחד 24/7 עם הבן שלנו, פלא. פלא היה בעננים, הוא לא רגיל לראות אותנו כל הזמן בבית".

השיר שלה "חסד", שפותח את האלבום החדש, הוא כמעט נבואי, למרות שנכתב הרבה לפני הקורונה. "למד אותי מלכי לשאת את כתרי", היא שרה בקולה העמוק, על תקופה של מחנק. "זה מצחיק. זאת לא נבואה, כתבתי את השיר הזה במהלך תקופה של שנתיים שרציתי ליצור בעברית. אחרי שנים שאני יוצרת באנגלית, רציתי סוף־סוף להיכנס לאתגר של כתיבה בעברית. זו הייתה עבודה קשה ומאתגרת אבל כיפית, ואני שמחה שעשיתי את זה. אנשים שאלו למה הוצאתי את האלבום דווקא בתקופת הקורונה, כשאין אפשרות להשקה כמו שצריך וכל מה שקשור בכך, אבל למרות כל מה שאמרו לי אני מרגישה שהוא חסד. רציתי לתת אותו כמתנה לעולם. ובאמת אני מקבלת תגובות רבות מאנשים שהאלבום מלווה אותם בשירים ספציפים, ובסוף זה החסד האמיתי. משמח אותי שזה נותן משהו לאנשים. זו המטרה של היצירה, זה מחזק אותי ואת האחרים".

את מתגעגעת לעולם נורמלי?
"אני שמחה על התקופה הזו, אני מרגישה שאני מתקרבת לעצמי. כל כמה זמן קורה משהו שגורם לנו להתחבר, לפעמים אנחנו צריכים משהו גדול כזה, כדי לחדד דברים, כדי לגדול ולהשתנות. החיים הם ארוכים, היו תקופות של חרדה ופחד, אבל בסוף הכול בסדר. פשוט צריך להסתכל על זה כעל תקופת חיים, נקודה בזמן. זה גל, אולי אנחנו עכשיו למטה, אבל נעלה חזרה, זה יקרה".

לא זוכרת פחד

למעשה מאז שירתה רדא, 35, בלהקה צבאית, הגל שלה עלה מעלה־מעלה, והיא לא הפסיקה להופיע: "הלהקה" בהבימה, הסדרות "המיוחדת" (ערוץ 2, רשת), "נויורק" (יס) ו"דאוס" (ערוץ הילדים) וגם הסרטים "קירות", "הגננת", "קצפת ודובדבנים" ואחרים. היא שרה בפסטיבלים בינלאומיים, הוציאה שני אלבומים מצליחים, חיממה את אלישיה קיז, מתיסיהו וסטינג, והשתתפה במחזמר האמריקני "Soul Doctor". היומנים שלה בתקופה שלפני הקורונה היו עמוסים בהופעות בארץ ובעולם.

"כשהסוכרת התפרצה ידעתי שזה פסיכוסומטי. אין לנו סוכרת במשפחה, אני יחסית רזה, לא הייתה סיבה שזה יקרה לי באמצע החיים. אבל זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית שלמעשה לא הצלחתי לעכל.

שום דבר מההישגים האלו לא הופיע בחלומות שלה כילדה דתייה קטנה בקריית־ארבע, בת להורים שעלו ארצה במבצע משה. הוריה נפרדו כשהייתה ילדה קטנה והיא נשארה לגור עם אמה ועם אחיה הבכור. משפחתה הייתה דתית, היא הלכה לתנועת הנוער "אריאל" ולמדה בבית ספר לבנות. "יש בקריית־ארבע אנשים שאני בקשר איתם עד היום. אני זוכרת את המקום הזה מאוד לטובה. ילדות זה דבר תמים ונקי וטהור, וזה היה הכי מדהים. רציתי להיות כמו בנות השירות הלאומי כשאגדל. אהבתי את החגים ואת השקט והשלווה בשבתות". הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, היציאה מהיישוב הייתה רק עם כלי רכב ממוגני ירי, אבל רדא לא זוכרת פחד. "בתור ילדה לא פחדתי. בקבוקי תבערה ואבנים היו משהו ששגור בפינו, למרות שהיינו ילדים קטנים. לא פחדתי אז, אבל אמא שלי פחדה, מה שהוביל למעבר הדירה שלנו לנתניה".

רק כשעברה לנתניה הבינה שהיא שונה. "בקריית־ארבע היה אויב חיצוני משותף שפחדנו ממנו, אז היינו כולנו מאוחדים נגדו. היהדות חיברה בין כולם, אז לא הרגשתי שונה. בנתניה הבנתי שיש עדות. יכול להיות שפשוט כבר הייתי גדולה, או שזה היה משהו באווירה. היינו קבוצות־קבוצות, הקבוצה של המרוקאים, של הרוסים וכמובן האתיופים. מצד שני בנתניה הרגשתי גם חופש שלא נגמר, פתאום יש ים אינסופי". החופש האינסופי גם הביא אותה לעזוב את הדת ולהמשיך ללמוד במסגרות לימוד חילוניות, צעד שאכזב אמנם את אמה, אבל היא חיה איתו בשלום. ובכל זאת נשאר בה משהו מהילדה הדתית ההיא: "אני לא אצטלם למשל לעיתון בצורה פרובוקטיבית".

אמה היא אבבצ', ובעברית אביבה, אולי הדמות המשפיעה ביותר על חייה, ומי שגידלה אותה לאורך השנים בכוחות עצמה. "כפרה עליה, אמא שלי היא הכול בשבילי. היא גידלה וחינכה אותי. היא עלתה לארץ בגיל 20 עם ילד קטן, למדינה ולמנטליות שהכול שונה בה – התרבות, השפה, המוזיקה, שום דבר לא דומה למה שהיא מכירה – והיא הצליחה להסתדר. היא עבדה קשה מאוד. לא הרגשנו חוסר, למרות שבדיעבד היום כשאני גדולה ואני יודעת מה הייתה המשכורת שלה, אני מבינה שלמעשה היינו עניים. אני ממש מעריצה אותה. היום כשיש לי ילד ואני לא חד־הורית, אני יודעת כמה זה קשה לעבוד במשרה מלאה ולהיות אמא. היא עבדה בכל מה שאפשר כדי לפרנס אותנו, לפעמים בכמה עבודות בו־זמנית – קטיף, מפעל תכשיטים, סייעת בגן. עד היום היא עובדת בבית אבות. אני מתה שתפסיק לעבוד אבל הפנסיה שלה נמוכה".

את כישרון השירה גילתה בגיל צעיר. מאז שהייתה ילדה קטנה חברותיה ביקשו ממנה לשיר. "אהבתי לשיר, לא ידעתי שהקהל אוהב לשמוע. בכל פעם שחברה ביקשה ממני לשיר או מישהו נתן לי מחמאה, זה חיזק אצלי את הידיעה שאני טובה בזה". עוד בקריית־ארבע זיהתה אחת מנשות הצוות החינוכי את הכישרון של הילדה הצעירה, ולקחה אותה לפגוש את שלמה גרוניך, שצירף אותה למקהלת "שבא". "אני זוכרת שנסענו באוטובוס ממוגן ירי, ואז עלינו לאוטובוס קומתיים, נורא התרגשתי מאוטובוס הקומתיים. שלמה קיבל אותי למקהלה ונתן לי את ההזדמנות הראשונה, אבל בהמשך עזבתי את המקהלה. רציתי לחקור את העולם, לא להיות במסגרת קשה ומלחיצה".

לרקוד ולשיר חלומות

כשרדא הייתה חוזרת מבית הספר היא הייתה רצה לטלוויזיה וצופה בערוץ MTV, שמולו היא רקדה, שרה וכבר חלמה להגיע הכי רחוק שאפשר משכונת אזורים בנתניה.

"MTV היה חלק גדול מהסיפור. במדינה לא היה לי מישהו להעריץ שנראה כמוני, ושם לעומת זאת היו כל הזמרות השחורות מככבות – ויטני יוסטון, לורן היל, ועדן הראל הישראלית הגישה. הרגשתי שזה אפשרי".

היא תמיד התחברה למוזיקת הנשמה השחורה שהזכירה לה את השירה בבית הכנסת של ילדותה. "זה משהו עמוק והוא הרבה יותר גדול ממה שקורה כאן עכשיו, משהו עם משמעות, ולא סתם בשביל הבידור. גיליתי שהמוזיקה הזו למעשה התחילה בכנסייה, שזו בעצם תפילה, מוזיקה של הנשמה, אל הא־ל".

לימים שיחקה בארצות־הברית בתפקיד נינה סימון במחזמר "סול דוקטור", על חייו של שלמה קרליבך. קרליבך וזמרת הבלוז האגדית נפגשו בבר בניו־ג'רזי בשנת 1956, הוא אהב מאוד את השירה והנגינה של סימון והשניים הפכו לחברים קרובים.

"זו הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. ב־2015 עשיתי מופע מחווה לנינה סימון, המפיק חיפש שחקנית שתשחק אותה, והגיע אליי. זה נורא ריגש אותו שנינה סימון תהיה יהודייה, כי לתפקיד קרליבך לא לוהק יהודי. דיברנו והתכתבנו. לא ידעתי על הקשר הזה ביניהם. בסופו של דבר קרליבך המציא את מוזיקת הנשמה היהודית, וזה הומצא דרך מוזיקת הנשמה האמריקנית. זה מדהים, רק כשנכנסתי למחזמר הבנתי כמה שירים שלו אני מכירה, גדלתי עליהם בעצם. זה מטורף".

החזרות למופע וההופעות שבאו בהמשך בכל רחבי ארה"ב היו עבורה חוויה בלתי נשכחת. "זה היה ממש אינטנסיבי. כמעט כל יום, ולפעמים פעמיים ביום. זו הייתה חוויה מדהימה, להיות עם קאסט אמריקני, שלרובם אין קשר ליהדות, בהצגה על אדם יהודי דתי. אני הייתי סוג של אוטוריטה, 'הרבנית של הקאסט'. מה שהדהים אותי הייתה המקצוענות. זה משהו מדהים שהלוואי והיה אותו בארץ. זה היה כל כך מדויק, ברמת החזרות, לוח הזמנים וההפקה, וזה משהו שהדהים אותי. בכל שעה עגולה יש הפסקה של עשר דקות, ולא משנה מה, גם אם הבמאי באמצע משפט, יעשו הפסקה. כאן מצלמים שמונה שעות וכל הזמן אומרים לך: 'אין זמן, אין זמן'. איגוד השחקנים שם ממש חזק".

"אנשים שאלו למה הוצאתי את האלבום דווקא בתקופת הקורונה, כשאין אפשרות להשקה כמו שצריך וכל מה שקשור בכך, אבל למרות כל מה שאמרו לי אני מרגישה שהוא חסד. רציתי לתת אותו כמתנה לעולם. בסוף זה החסד האמיתי"

את כל מסע ההופעות היא עשתה עם בן־זוגה, המוזיקאי גל דהן, ובנם פלא, שהיה אז רק בן שלוש. הוא טס עם הוריו בכל רחבי העולם. "פלא, כשמו כן הוא, פלא גדול. מגיל ארבעה חודשים הוא טס איתנו בעולם, עד גיל שלוש הוא בכלל לא היה במסגרת, כי זה לא היה רלוונטי. נסענו לשבוע וחזרנו ליום, ואז לעוד חודשיים וחוזר חלילה. הוא שרד את זה ממש יפה. הוא היה בכל היבשות, כשפקידים בנמלי התעופה רואים את הדרכון שלו הם מבקשים לראות מי זה הילד עם הדרכון הזה, ומחפשים מקום לשים את חותמת הכניסה. הוא לא זוכר מזה כלום, אז זה לא ממש משנה. אבל לנו יש נקודות ציון – הוא זחל בפעם הראשונה בארה"ב והלך בפעם הראשונה באוסטרליה".

לא הכול פרוטקציות

אנחנו נפגשות בבית קפה בשוק הפשפשים ביפו, לא רחוק מדירתה. ההצלחה העולמית לא סחררה אותה, והיא מדברת בגובה העיניים. את הקפיצה הראשונה שלה בדרך לקריירה מקצועית כזמרת עשתה כשהתקבלה ללהקה צבאית. כשקיבלה את שאלון ההעדפות לצבא היא הפכה את הדף, ובסוף בין האופציות השונות היא מצאה את האפשרות לבקש זימון ללהקה צבאית ותיאטרון צה"ל. "ובאמת קיבלתי הזמנה לאודישן. כשסיפרתי בשכונה בנתניה שאני הולכת לאודישן כולם אמרו לי 'מה, את מפגרת? הכול פרוטקציות. את חיה בסרט, אל תצפי, שלא תתאכזבי'", היא מספרת, "אני זוכרת את עצמי הולכת ומסבירה שאם זה היה מקום סגור אז בכלל לא היו מזמנים אותי". היא זוכרת את הרגע שבו קיבלה את מכתב הקבלה, ששמור עד היום אצל אמה.

מי נתן לך השראה לכוון רחוק כל כך?
"אחי הגדול פרץ לי גבולות. הוא הגיע לקורס טיס, היה שם שנה, נשר ועבר לאגוז. הוא השראה. וגם אמא שלי. הם גרמו לי להבין שהכול אפשרי. אמרתי לעצמי שאם אחי הגיע לקורס טיס גם אני אגיע ללהקה צבאית, וכך היה".

לימים היא זכתה לביקורות נלהבות בעולם על המוזיקה הייחודית שלה, ותמיד תחת ההגדרה "הזמרת הישראלית", מה שמעורר לא פעם התמודדויות. "אין עיתונאי בעולם שראיין אותי ולא שאל אותי על ישראל, על תופעות של גזענות כלפי אתיופים בישראל, ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זה מצחיק אותי, כל ההגדרות הללו, אבל אני מקבלת את זה באהבה".

לא פעם קרה שהופעה שלה הוחרמה. "בארה"ב יצאתי לנשום אוויר וחיכו לי שני חבר'ה והתחילו לשאול שאלות. הם שאלו אם ההופעה ממומנת על ידי משרד החוץ, וסיפרו שבאו כדי להחרים את ההופעה ולדאוג שאנשים לא ייכנסו אליה. עניתי להם בסבלנות, בסוף הבחור אמר ששיניתי את דעתו, והוא רצה להיכנס, אבל דווקא חברה שלו לא הסכימה. היו מקרים של דגלי פלסטין שהתעופפו בהופעות. זה מלחיץ, אבל בסוף המוזיקה מנצחת".

את נשמעת רגועה כשאת מדברת על זה.
"אגיד לך למה אני לא נלחצת: כי בסופו של דבר רוב האנשים שבאים למחות הם לא פלסטינים. בצרפת הגענו להופיע בעיירה כלשהי, אז מראש שלחו איזה מכתב נגדנו וארגנו הפגנה. הצמידו לנו מאבטחים, ערבים אגב. אנחנו יוצאים החוצה וכל המפגינים הם צרפתים לבנבנים בני חמישים, זה הצחיק אותנו מאוד".

היו הופעות שבוטלו בהשפעת ה™־BDS?
"הייתה הופעה בלונדון שהייתה אמורה להיסגר ובסוף לא הוזמנה כי אני ישראלית. הייתה עוד הופעה במלזיה שרציתי מאוד לעשות, ולא הסכימו שנבוא, כי הם מוסלמים. זה נורא בעיניי. אני לא יכולה להבין את זה, וגם לא מבינה אמנים שמחרימים הופעות בישראל. ההפך, תבוא ותגיד את דעתך, תפיץ אהבה. זאת המטרה, זה מה שעושה אמן טוב, שזורה אהבה ולא פחד. זורע חיבור ולא פירוד. לזרוע הרס ושנאה זה קל".

"הייתה הופעה בלונדון שבסוף לא נסגרה כי אני ישראלית. עוד הופעה במלזיה שרציתי מאוד לקיים, לא הסכימו שנבוא כי הם מוסלמים. זה נורא בעיניי. אני לא יכולה להבין את זה, וגם אני לא מבינה אמנים שמחרימים הופעות בישראל. ההפך, תבוא ותגיד את דעתך, תפיץ אהבה"

אם בחו"ל את "הישראלית", בארץ את על תקן "האתיופית".
"כן, ברור שאני מזדהה עם ההפגנות של הציבור האתיופי, וכשצריך אני יוצאת להפגין. אני מזדהה עם כל עוולה, עם כל חוסר צדק, כי אני רוצה להיות בן אדם טוב. זאת המטרה שלי בחיים האלה – להיות טובה עם עצמי ועם העולם, להיטיב ולשנות", היא אומרת ולוקחת נשימה, ומוסיפה בחיוך מריר:  "יכול להיות שאני נאיבית, קצת מלכת היופי – 'רוצה שלום אמיתי', אבל אני באמת מאמינה בזה. אני חלק מזה. יש לי פחד, על הילד שלי ועל הבן־דוד שלי ועל אחי. חייבים לתקן את זה, חייבים לנצח את זה. אנחנו יכולים, זו הסיבה לכך שאנחנו יוצאים להפגין – מאמינים בטוב שבאדם. מאמינים שזה יכול להשתנות ויכול להיות יותר טוב. אמן שנצליח".

לאתיופיה הגיעה פעם אחת ויחידה, במסגרת משלחת של נשיא המדינה ראובן ריבלין. "הייתי בארה"ב ובדיוק יצאתי עם חברים לבלות בלילה, כשקיבלתי טלפון מלשכת הנשיא. ישר אמרתי שברור שאני באה. נסעתי להרבה מקומות בעולם, ולאתיופיה לא. הרגשתי שזה מצריך רגע מיוחד, ושאולי אעשה את זה פעם עם אמא ואחי, ופתאום הייתה ההצעה הזאת לנסוע עם הנשיא במסגרת משלחת ישראלית לאתיופיה ולשיר. מהרגע שנחתנו הרגשתי ממש בבית. כולם מסביב דומים לי, כולם נראים כמוני ומדברים בשפה של אבות אבותיי, אוכלים את אותו אוכל, ושומעים את המוזיקה שלנו. אלו היו שלושה ימים אינטנסיביים עם לו"ז צפוף. היינו רק באדיס אבבה, למעשה לא השלמתי את הטיול האמיתי שאני צריכה לעשות לאתיופיה. לא הגענו לאזור שאמא שלי גדלה בו, ולא נפגשתי עם אבא שלי שהיה באותה תקופה באתיופיה. אבל זו הייתה בסך הכול חוויה מרגשת מאוד עבורי, לשיר בעברית ובאמהרית, וממש עשה לי חשק לסגור את המעגל הזה מתישהו בעתיד".

לא האמנתי שמגיע לי

ב־2017 נחתה בתיבת המייל שלה הודעה מחברת הבוקינג שלה באירופה. "היה כתוב שם: 'היי אסתר, יש מופע של סטינג, היית רוצה לחמם אותו?'. שפשפתי את העיניים, אמרתי לעצמי – אולי זה לא הסטינג שאני מכירה? אולי זה איזה אמן הינדי שאני לא מכירה? הם שאלו אם אני פנויה בתאריך הזה. את מבינה? אם אני פנויה… אני אתפנה חברים, אני אתפנה".

איך היה להופיע איתו על אותה במה?
"כשהייתי שם בפועל לא הרגשתי את יראת הכבוד מהאיש, כמו שזה בדיעבד. הוא היה ממש מקסים. הופעתי בעבר עם הרבה אמנים גדולים, שתמיד סגורים בחדר שלהם עד לרגע שהם צריכים לעלות לבמה. סטינג לא היה כזה. הוא הסתובב חופשי על הבמה, עם חולצה הפוכה שרואים בה את האטיקט. הוא היה הכי ארצי, עמד כל ההופעה על הבמה בצד והקשיב לי. לא סתם לחמש דקות כדי לסמן וי. זה שימח אותי והראה לי שהוא באמת אוהב מוזיקה ואנשים, ומרגש לגלות את זה על אדם בסדר גודל כזה".

רגע לפני הקורונה שיחקה רדא בתפקיד הראשי בהצגה "ג'נטלי" בתיאטרון חיפה. ההצגה מספרת על זוג פליטים מניגריה שמביאים לעולם תינוק לבן, מה שמוביל לשורה של שאלות ובעיות. "התחלנו והיו כמה הצגות מדהימות. הקהל הריע בכל ערב, וכל אחד מצא את עצמו בהצגה הזו, כי כל אדם הרגיש מתישהו בחיים לא שייך וחווה את הרצון להיות שייך. כולנו היינו פליטים, זה פותח לבבות. התחלנו בינואר והלך מצוין, אבל הקורונה קטעה את הכול. עד עכשיו קופצות לי ביומן תזכורות לתאריכי הצגות".

בעבר שיחקה כאמור בסדרות וסרטים, אבל את התיאטרון היא אוהבת במיוחד. "בטלוויזיה ובסרטים זה מלאכותי. מתחילים עם צילום הסצנה של הסוף, קאט, עוברים להתחלה. בתיאטרון, ברגע שנכנסת לדמות אתה שעה וחצי בתוך זה. אתה מספר סיפור והקהל עובר אותו יחד איתך, זה קצת כמו מוזיקה".

לא תמיד היא הייתה שלמה עם המשחק. בגיל 24, באמצע פריחתה ובלי אזהרה מוקדמת, היא חלתה בסוכרת, כשכיכבה בדרמת המתח לנוער "דאוס".

"יש בקריית־ארבע אנשים שאני בקשר איתם עד היום. אני זוכרת את המקום הזה מאוד לטובה. ילדות זה דבר תמים ונקי וטהור, וזה היה הכי מדהים. רציתי להיות כמו בנות השירות הלאומי כשאגדל. אהבתי את החגים ואת השקט והשלווה בשבתות"

"כשהסוכרת התפרצה ידעתי שזה פסיכוסומטי. אין לנו סוכרת במשפחה, אני רזה יחסית, לא הייתה סיבה שזה יקרה לי באמצע החיים. אבל זו הייתה תקופה אינטנסיבית מאוד, שלמעשה לא הצלחתי לעכל. הצלחה מהירה מאוד, שלא האמנתי שהיא מגיעה לי. כל הזמן הייתה לי תחושה שאני לא מספיק טובה, ועוד רגע יעלו עליי. זו הייתה תקופה ארוכה כזאת, אני מצלמת סדרה מחמש בבוקר עד שבע בערב, וכל הזמן הזה לא מאמינה שאני טובה. דיברתי על עצמי לא יפה הרבה זמן, אמרתי 'את גרועה', 'עוד רגע עולים עלייך', 'על מי את עובדת', והלחץ הזה של לרצות את כולם, ושיאהבו אותי ושאני אהיה בסדר ואקבל אישור מבחוץ, אכל אותי". הסוכרת גרמה לה לעצור, להתחיל לדאוג לעצמה ולבריאותה. כבר יותר מעשור שהיא מאוזנת. "בסופו של דבר אמרתי לעצמי: 'קיבלת מתנה אדירה שאנשים חולמים עליה, ולא עצרת אפילו פעם אחת להגיד תודה'. היו לי רק תלונות על תלונות על תלונות באותה תקופה. הסוכרת מבקשת ממני לעצור ולהבין שמשהו לא בסדר".

איך פתרת את זה?
"התחלתי לטפל בעצמי בשיטות כאלה ואחרות. זה תהליך ארוך מאוד, כשהמטרה הסופית הייתה לאהוב את עצמי, לאהוב את החיים, להגיד תודה – ויש הרבה על מה – וגם לא לפחד. פחד גורם לנו לדברים נוראים, לשנוא ולקנא. הייתי צריכה לבחור לא להיות קורבן ולקחת אחריות.

"היום אני אוהבת לשחק.כשמשוחררים מהפחדים, מהלחצים ומהרצון לרצות, אתה מאשר את עצמך, ופתאום יש מקום לכל הדברים הקטנים שאתה חולם עליהם ורוצה אותם. זה כמו ילד קטן שמצייר ולא חושב אם הוא מצייר יפה, הוא נהנה מהרגע של היצירה. זה עוזר לי להיות הרבה יותר טהורה ונקייה".

ועדיין, השירה מנצחת. אם יש משהו שהיא מתגעגעת אליו בימים אלו יותר מכול זה המופע המשותף שרק התחילה להעלות עם קרולינה. "אנחנו מכירות הרבה זמן, היה לנו רצון לצאת לחוויה משותפת כזאת, אנחנו אוהבות לשיר יחד, והקורונה גדעה את המופע עוד לפני שהוא נולד. הספקנו רק להשקיע בו כסף ולעשות כמה חזרות. אני מאמינה שהעולם ישתנה, נגיע למקום אחר ממה שהכרנו, אבל עדיין יהיו שם הופעות. הלוואי שמה שאני וקרולינה תכננו באמת יקרה", היא אומרת ומלטפת את בטנה ההריונית.

הפרויקט הקרוב שלה הוא ללדת בשלום. "מפחיד אותי ללדת עם מסכה, קשה לי לראות איך עושים את זה בכלל, אבל אני הולכת לגלות בקרוב", היא אומרת. "אני אופטימית, במקור שלי, מאמינה בטוב. מאמינה שכל מה שאנחנו עוברים עכשיו זה בשביל להיות טובים יותר. זו אולי קלישאה גדולה, אבל אני באמת יודעת שהכול לטובה".