שני דברים חלפו בראשי כשקראתי את הספר "גישת התמורות". האחד, איך זה מופיע רק עכשיו. לאו דווקא משום שזה מובן מאליו, אלא כי גישה כזו כבר הוצעה, אבל לא אצלנו אלא בעולם האסלאם; ודווקא משום כך הייתי יכול לצפות שראשונים כבר יזכירו את האפשרות הזו. והרי כל העיסוק השיטתי בדקדוק והפיכתו לכלי מרכזי בפרשנות המקרא, וגם חכמת המסורה עם שיטת הניקוד, מהאסלאם באו לנו. האסלאם פיתח גם אסכולות פרשנות שלמות להכרעה בין סתירות בקוראן, החלוקות ביניהן על מידת האיזון הנדרשת בין החידוש ובין הפנייה אל המסורת, על מידת האוטוריטה של הסכמת החכמים והעם וכן הלאה. כל אלה גישות שמצאו את מקומן גם בפרשנות המקרא הקלאסית, שלמעשה רובה הגדול התפתח מתקופת הגאונים ואילך תחת שלטון הסהר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למחוק אי אפשר, בואו ננסה למחול
– לא מבקשים, סולחים.
– מבוכה גדולה ושמה דנה ויס
והנה, אחת השיטות המרכזיות ליישוב סתירות בקוראן הייתה הקביעה שההתגלות המאוחרת היא הקובעת, כי היא המתקנת את הראשונה בעקבות הנסיבות שהשתנו. עקרון זה נקרא "נסח'", הוא מצריך ניתוח של נסיבות מסירת הסורה וזמנה, ושורשיו כבר באמירות בקוראן עצמו. על רגל אחת, זוהי גם התזה המרכזית בספר החדש הזה: דבר ה' הוא דינמי, מתעדכן ומשתנה בהתאם לתמורות הזמן וקורות העם במדבר, ודברים שנאמרו בתחילת הדרך זקוקים לסידור והדגשה מחדש ולעיתים אף לשינוי פרטים בספרים הבאים אחריהם, וגם שורשי הגישה הזו נטועים כבר בתורה עצמה. אפשר לומר שחיכינו לזה כמעט אלף וארבע מאות שנה.
הדבר השני היה המינוח. הספר נקרא "גישת התמורות", ובהקדמה לספר כותב ד"ר חזי כהן כי המונח הזה נבחר בכוונה: "יש לשים לב לכך שהגדרנו את דרכנו גישה ולא שיטה. אין כאן פירוש שיטתי אלא התייחסות עקרונית הרואה בתורה רצף של התגלויות המוסרות את דבר ה' לישראל". וכך, בתוך האגף של לומדי המקרא המכיר בסתירות שבמקרא ואיננו מנסה להביאן לידי הרמוניזציה, לצד "תורת התעודות" הביקורתית ו"שיטת הבחינות" של הרב ברויאר, צמחה לנו "גישת התמורות".
תורת התעודות – שצילה מרחף כל העת מעל הספר, ולמעשה מעל כל לומד מקרא מודרני באשר הוא – מציגה תורה שלמה, שעם כל השינויים הרדיקליים שעברה מאז ועד עתה עיקרה לא השתנה בהרבה: המקרא הוא תוצר אסכולות כתיבה שונות, מזמנים שונים ומאינטרסים שונים, שעברו עריכה אחת ועוד אחת ועוד אחת עד שהגיעו לידינו, ובקריאה זהירה ניתן להתחקות אחר תולדות רב המכר העולמי הזה.
שיטת הבחינות כבר נסוגה מהיומרה לדבר על התהוות הטקסט ועל נסיבותיו ההיסטוריות, והסתפקה בהצבעה על המגמות הרעיוניות השונות שבו. עיקר חידושה איננו בזיהוי הסתירות, שאותן אימצה במלואן מתורת התעודות, אלא במציאת נוסחה דתית המאפשרת לחיות עם זה, נוסחה שבתחילתה אצל הרב ברויאר נשאבה מעולם המושגים הקבלי על מידותיו של הקב"ה.
גישת התמורות מצטמצמת עוד יותר, ומודה לכתחילה בהיותה דרך טובה לחלק מן הסתירות בלבד, שלעת עתה כולם בתחום החוק והמצווה ולא בחלקים הסיפוריים, והיא מכירה בכוחן של גישות הפרשנות האחרות, כולל ההרמוניסטיות, במקומות אחרים. כשלעצמי אני סבור שככל שגישה גורפת יותר כך רבות טעויותיה, וטוב הדבר להציע "גישה חדשה" ולא "שיטה חדשה".
סוגרת מעגל תיאולוגי
אלא שהגישה הזו בכל זאת מנסה להיחלץ ממגרש המשחקים של חקר המקרא, ומציעה אמירה כוללת להבנת כל עולם התורה: היא מציעה להבין מה משמעותה של ההתגלות, ומכניסה את מושג ה"דינמיות" אל הקודש, בניגוד לתפיסות דתיות אפשריות, הנאחזות במוסכמות פילוסופיות מימי הביניים בדבר אי־השתנותו של א־לוהים. הגישה החדשה נותנת חשיבות לממד הזמן, דבר שגישות מסורתיות אחרות לא הכירו בו, ובביקורת המקרא הוא מהווה אלמנט מרכזי בתיאוריות על התהוות הטקסט לאיטו במשך דורות רבים של בני אדם. גישת התמורות מקבלת את האינטואיציה הזו ומציעה לה מבט אמוני, אבל איננה מתעלמת ממנו. דומה שבסופו של דבר הגישה הזו מכירה באדם, בקורא, כגורם פעיל בהתהוות התורה, לא במובן הפוליטי והאינטרסנטי של המחקר הקלאסי, אלא במובן מקומו של השומע, המקבל, הנושא ונותן עם א־לוהיו על מה שהוא מקבל.
בעיניי, התפיסה הזו יש בה חיים במקום פילוסופיה, והיא תואמת הרבה יותר את אווירת המקרא ואת מערכת היחסים המתגלה בו בין אדם לא־ל – שבה האדם מתווכח, מסרב, לעיתים אפילו מטיח, ולעיתים קרובות זוכה במשפטו עם הא־ל. הדוגמה המיידית אכן מובאת כראיה – פסח שני ובנות צלפחד; א־לוהים אכן מתגלה לפי האדם, ולפי מקומו ושעתו, ומשנה את דבריו.
אינני יודע אם אפשר לתלות את הגישות כולן באווירת תקופתן. האם באמת תורת התעודות נטועה בביטחון העצמי של המודרנה של המאה ה־19, שהייתה בטוחה שכל סודות העולם כבר גלויים בפניה; האם שיטת הבחינות כבר חוותה את נסיגת הביטחון הזה אל ההכרה במורכבות העולם; והאם גישת התמורות נטועה בעולם הפוסט־מודרני, שעִניינו איננו דווקא ביחסיות כפי שטועים רבים לחשוב, אלא בהכרה שהחיים ואי־הוודאות המהותית שלהם חזקים מכל שיטה פילוסופית.
כך או כך, הגישה הזו סוגרת מעגל תיאולוגי, שיצא מן המקרא החי והגועש אל מחשבת חז"ל הפרטנית והדקדקנית, עבר אל הפילוסופיה הדייקנית והשיטתית, נמלט אל המסתורין והכמיהה הקבליים, ושב עתה אל החיים עצמם, אל הדינמיות הצבעונית שלהם, ואל התקווה שההתגלות תמשיך עכשיו את דרכה הלאה, אלינו, בעולמנו המסוכסך והלא ודאי.
ערכה החינוכי של התורה
שלוש הקדמות לספר. אחת המציגה את השיטה עצמה, לאחר סקירת השיטות שקדמו לה והביאו אליה וביקורת על כל אחת מהן. יש מה לומר כמובן על כל סקירה ועל כל ביקורת; הן אינן שוות בעומקן וגם לא בחוזק הביקורת עליהן. למשל, עצם כינויה של שיטה בשם "אפולוגטית" אינו מצביע בהכרח על כשל אלא רק על מניע, אבל השיטה עצמה יכולה בהחלט להיות אמת.
מצד אחר, חלק מהביקורת הנמתחת על שיטות קודמות תקף גם לגבי גישת התמורות עצמה: למשל, על השיטה הנקראת "ספרותית" או "היסטורית משפטית" (האבחנה ביניהן אינה ברורה דיה גם לטענת כותב המאמר) נאמר שהיא בורחת משאלת אופן כתיבת התורה; דומה בעיני שגם גישת הבחינות איננה הולכת עד הסוף בעניין הזה. ולעומת הגישה ההיסטורית משפטית, גישת התמורות אינה מתחשבת דיה בעולם המזרח הקדום, שאם נרצה או לא נרצה עמד ברקע נתינת התורה, וערכיו כמו סיפוריו נכחו בראשם של מקבליה. גישה המתחשבת כך בקורא ובעולמו המשתנה והמתעצב, הייתה צריכה להיות מודעת יותר לעולם העשיר הזה, שכיום יש בידינו מידע רב עליו. מלבד מאמר אחד, של הרבנים ביגמן והכהן על הסוטה, אין אזכור של מודעות זו.
ביקורת אחרת, בסיסית יותר, נמתחת על שיטת הבחינות, באמירה הבאה: "קושי אחר טמון בקטעים הכוללים שתי בחינות השזורות זו בזו, בסיפור המבול או בסיפור מכירת יוסף. במקרים האלה נראה הפתרון על דרך הבחינות מתוחכם מדי ומסורבל, עד שהתורה נראית ככתב חידה שהלומד והקורא אינם יכולים לפתרו".
אותם הדברים בדיוק יכולים להיאמר גם על מאמרם של הרבנים דוד ביגמן ואביה הכהן, "מוודאות לספק – עיון בפרשת הסוטה". במאמר זה מודגם ניתוח ביקורתי קלאסי של פרשת הסוטה, ומוצע שהיא מורכבת מרובד קדום המניח כוודאי את אשמת האישה, ומתוספת בצורת הערות המערערות את הוודאות הזו. לניתוח זה מוצעות שתי הבנות – האחת שמדובר ברובד הלקוח מהעולם האלילי הקדום שאותו מבקשת התורה לתקן, והשנייה שגם הרובד הקדום הוא חידוש ראשוני של התורה, שעליה בא חידוש שני. הבנה זו לוקה בדיוק באותו כשל של שיטת הבחינות – בשורה תחתונה, המסר הראשוני נעלם לחלוטין בסבך הערות התיקון, וכמו כן לא ברור ממד הזמן, שהוא כמדומה אלמנט מהותי בגישת התמורות – שינוי שחל בעקבות אירוע, התפתחות או תמורה אחרת. בסופו של דבר מדובר בפרשה אחת, שאיננה חוזרת בשום מקום אחר בתורה.
הקדמה שנייה היא של הרב דוד ביגמן, והיא מבקשת לעגן את גישת התמורות במקורות הקלאסיים מהמקרא ועד ראשונים ואחרונים. יהיו שיראו בפרק הזה אפולוגטיקה, אולם כבר הבהרתי למעלה שבעיניי אפולוגטיקה איננה שלילית; ומצד אחר, דווקא מכיוון שמדובר בגישה אמונית, חלק מהותי מעולם האמונה הוא הליכה בעקבי הרועים, גם אם תוך סלילת דרכים חדשות המתאימות לדור ולאתגריו. קשר העין עם המסורת חייב להישמר.
ההקדמה השלישית, של הרב יהודה גלעד, היא הקדמה מחשבתית רעיונית, הנסמכת רובה ככולה על הרמב"ם ועל הרב קוק. ההקדמה נוגעת בכמה וכמה שאלות יסוד בעולמו של המאמין המודרני המתמודד עם עולם הומניסטי וליברלי שאת ערכיו הוא מקבל במידה בסיסית. אבל בעיניי עיקר חשיבותו איננה בסקירה הרעיונית, המוכרת למדי, אלא בכך שהוא מפנה את תשומת הלב לערכה החינוכי של התורה. התורה איננה מסמך פילוסופי, ואף לא מסמך משפטי (או לפחות לא רק). התורה מעצבת אישיות, מחנכת דור, מקדמת עולם. מהבחינה הזו גישת התמורות קולעת אל השערה.
ביקורת על הר המור
יתר מאמרי הספר (שבעה במספר – אני חושד בעורכים שהמבנה הזה, של שלשה מבואות ושבעה מאמרים, איננו מקרי) עוסקים בפרשיות ספציפיות, ומדגימים בהן את עקרון התמורות – ההתגלות המתקנת את דבריה מהשלב הקודם ומעדכנת את ההוראות. במסגרת זו מתפרשים דיניהם המשתנים של אמה עבריה (הרב אביה הכהן), קרבן הפסח (ד"ר חזי כהן), שחיטת חולין (הרב דוד ביגמן), מצוות תפילין (אביעד עברון), עדות (חזי כהן, אביעד עברון ואדיר ריינר), הסוטה (שכבר נזכרה למעלה – הרב דוד ביגמן והרב אביה הכהן), ואופי הפולחן סביב סיפור מתן תורה (ד"ר חזי כהן).
חותם את הספר קטע של הרב אביה הכהן, מייסד השיטה, שהוא כמין יומן אמונה אישי, המספר על דרכו עד לגיבוש הספר הזה. משולבים בדברים דברי ביקורת חריפים על אסכולת הר המור שמבטלת עולמות מחקר שלמים בהבל פה ללא התעמקות וידע, ומנגד גם על גישת המידור של ליבוביץ ותלמידיו. הרב אביה מציג כאן עולם משתוקק למפגש עם דבר ה'.
אפשר להעביר ביקורת על דברים רבים בספר הזה. אפשר לסבור אחרת בכמה פרשיות, אפשר להציע דרכים אחרות, אפשר לומר שבפרשיות מסוימות הדרך הזו פחות טובה מאחרות מוצעות (דבר שכותבי הספר מכירים בו בפה מלא). היה מוזר אם לא היה כך – זה טבעו של בית מדרש.
ביקורת מהותית קצת יותר אפשר למצוא בכך שלפחות כרגע הדרך הזו איננה יעילה בפירוש הפרשיות הסיפוריות שבתורה, ואין לה כמעט מה לומר על שאר המקרא. מהבחינה הזו ביקורת המקרא כן מציעה שיטה שלמה, שניתן ליישמה בכל מקום ושמודעת במלואה לבעיית הנסיבות ההיסטוריות של חיבור המקרא. לעומתה, גישת התמורות איננה מציעה באמת שיטה, כפי שנאמר בתחילת הדברים. היא מציעה עוד דרך הסתכלות על כמה פרשיות. הדבר עלול אולי לאכזב את מי שנוטל את הספר לידו ומצפה ממנו לגילוי שישפוך אור חדש על כל לימוד המקרא. אולם כבר אמרתי למעלה: הגישה הזו יש בה חיים. היא דינמית כמו החיים, היא משתנה כמו החיים, היא לא עקבית כמו החיים, והיא מאמינה, בדיוק כמו החיים.
גישת התמורות
שיטה חדשה בפרשנות התורה
עורכים: חזי כהן ואביעד עברון
מגיד וישיבת מעלה גלבוע
290 עמ'
