אבשלום קור פותח את הפגישה בינינו בסיור קצר בביתו. ברגע שאני עוברת את מפתן הדלת, הוא מוביל אותי לעבר כרזה גדולה של אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית. "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם – הארץ והלשון", כתוב בה מתחת לתמונתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לפני שקונים בית – בונים תקציב
– להבין את המטריקס: הסרט שחושף את האמת המפחידה מאחורי הרשתות החברתיות
– הפלסטינים הבטיחו הפגנות זעם, אבל בעיקר הפגינו ייאוש
"אני עובד אצלו", הוא מכריז בגאווה, "ואני לא יכול להפסיק לעבוד. קיבלתי את הכרזה הזו מהנכדה שלו, והיא הופצה בשנת 1923, לאחר שהלך לעולמו. הרבה פעמים עולים חדשים מתנצלים בפניי על כך שהעברית שלהם לא תקינה, ואני אומר להם: 'תראו, אליעזר בן־יהודה אמר בעצמו שקודם כול הארץ. לגבי העברית? אם לא תהיה אצלכם, היא תגיע אצל הנכדים'".
משם אנחנו ממשיכים בסיור לעבר תמונה של המזבח בהר עיבל. "בשבת קראנו בפרשת כי תבוא על משה שמצווה את בני ישראל לבנות מזבח בהר עיבל לאחר שיעברו את הירדן", מסביר הד"ר קור, "חזרנו אחרי מלחמת ששת הימים, הגענו להר עיבל, חיפשנו את המזבח ולא מצאנו. עברו שנים, והארכיאולוג הפרופ' אדם זרטל מצא אותו – מזבח שבנוי לפי תקנות היהודים, ארבע קרנות, מרפסת חיצונית, כבשׁ מרכזי וכבשׁ משני. לקחו את כל העצמות מסביב לבדיקת מעבדה, ומצאו שהן שייכות לבעלי חיים כשרים. שיטת התארוך התאימה לתקופה, אפילו מצאו פה חותמות ממצרים. מה זה אומר? שסבתא שלך וסבתא שלי עברו ארבעים שנה במדבר עם החותמות האלה, ופה זה נפל להן מהכיס. היום אני יכול להגיד דבר שאף אחד בעולם לא יכול לומר: 'פה עמדו הסבים והסבתות שלי'. פה ממש, במקום שבו אני עומד. בשום מקום בעולם אדם לא יכול לומר דבר כזה. כל עם אחר היה מקים רכבל שעולה למזבח, מרכז מבקרים, אולי גם מקרין איזו מצגת. מה עושים אצלנו? קוראים לזה גבול שטח A. אנחנו לא יודעים להעריך את גודל הנס".
הסיור נמשך. לפני הכניסה למטבח תלויה תמונה מימית. סרט כתום ישן כרוך מעליה. "זכר לחורבן", אומר קור. מתחתיה, תמונתו המחויכת של קור מתוך פרסומת לאיקאה. "זו הפעם היחידה שהסכמתי להשתתף בפרסומת", הוא ממהר להסביר, "הסכמתי משום שבאיקאה החליטו להעניק שמות עבריים ל־100 מוצרים שלהם. אבל מלבדם סירבתי לכ־30 הצעות פרסום. לא אפרסם שום דבר שאין לו שם עברי".
ו' בתשרי התשי"א. זה תאריך הלידה של קור, שיציין השבוע 70 שנה להיוולדו. על התאריך הלועזי נוותר הפעם מסיבות מובנות. לתומי חשבתי שנקיים את הריאיון ברוח חגיגות יום ההולדת שלו, אך קור מצידו מיהר להבהיר שאינו חוגג ימי הולדת.
למה?
"כי אני לא מאמין בימי הולדת. האדם היחיד בתנ"ך שחגג יום הולדת הוא פרעה. יום הולדת זה לא עסק שלי. זה עסק של הקדוש ברוך הוא. אם הוא הצליח להחזיק אותי בחיים, שהוא יעשה מסיבה. למה אני צריך לחגוג? מה ההישג שאני רושם? את רוצה לדעת למה הסכמתי לקיים את הריאיון הזה? כי אני חושב שאנחנו לא יודעים כמה טוב לנו, וצריך להגיד את זה. קרה לנו נס גדול. אנשים בדורות הקודמים היו נותנים חצי חיים בשביל לעמוד חצי יום בפקק. רש"י לא ראה את מה שאנחנו רואים. הרמב"ם לא ראה את מה שאנחנו רואים. גם רבי שלום שבזי לא זכה. הפקק הוא התגשמות החזון הציוני".
"כל עם אחר היה מקים רכבל שעולה למזבח יהושע בהר עיבל, מרכז מבקרים, אולי גם מקרין איזו מצגת. מה עושים אצלנו? קוראים לזה גבול שטח A. אנחנו לא יודעים להעריך את גודל הנס"
קור מצביע לעבר תמונה נוספת התלויה במטבח. בתמונה ניצב הפרופסור מיכאל פקטה מהאוניברסיטה העברית עם פחים ליד מכלית המים שהובאה לירושלים ביום הבקעת המצור. "לאחרונה ביקרתי חבר בבית החולים שערי צדק. בחדר שלו ראיתי שיש שירותים עם ברז מים. הסתכלתי עליו בהתפעלות ונזכרתי בתמונה הזו. איזו התרגשות הייתה כשהגיעו המים לירושלים. היום אני עומד שם ובכל חדר יש לי ברז עם מים זורמים. איזה יופי. אז אני אומר שקיבלנו מתנה שבמשך 1,900 שנה יהודים רק חלמו עליה, ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתה. אנחנו לא מבינים את גודל הנס. אנחנו לא מתפעלים מדבר שצריך להתפעל ממנו. אני מתפעל מזה כל יום".
קודם כול יהודי
את הצילום שמתלווה לכתבה ביים קור בעצמו. הוא נסע עד לירושלים כדי להצטלם על המדרגות של מגדל דוד. "לפני 103 שנה הסתיימו 400 שנה של שלטון טורקי בארץ. הגנרל הבריטי אלנבי ערך טקס גדול על המדרגות של מגדל דוד, וקרא את כתב הכניעה של ירושלים בשבע שפות. אחת מהן הייתה עברית. זה היה פלא גדול. עד אז, איש לא הכיר בכך שהעברית היא שפה של מישהו מתושבי הארץ. העיתונים יצאו מהכלים מרוב התרגשות, וכתבו שאלנבי נגזר מאותיות 'אל נביא'. איפה אנחנו היום לעומת אז".
בשלב הזה כבר הבנתי: אני יושבת בביתו של אדם החדור בתחושת שליחות. הזוטות העיתונאיות שאיתן הגעתי לא באמת מעסיקות אותו. הוא כמובן ענה על שאלותיי בנימוס, אך לאורך כל הריאיון טרח להבהיר מה חשוב ומה זניח. עוד בשיחתנו המקדימה הצהיר שהוא "מתראיין לכבוד העברית" – אמר וקיים.
רגע לפני שנכנסתי, אפסנתי את כל המילים הלועזיות במרתפי זיכרוני ועברתי למצב עברית. הכול הלך בסדר, עד לשלב שבו שאל אותי קור אם אני רוצה סוכר בקפה ונפלטה לי "אוקיי" סוררת.
"אתה יודע", אמרתי לו ברגע של כנות, "מלחיץ לראיין אותך. אחרי כל מילה לועזית שנפלטת לי אני חשה צורך להתנצל".
"אגיד לך בפשטות", עונה קור בחיוך, "אני לא מפריע לאנשים לדבר. זה כלל גדול שלמדתי ממוריי. הזירה היחידה שבה אני מחנך לעברית היא מול ילדיי ונכדיי ובגלי צה"ל, שמבחינתי היא חלון ראווה לשפה העברית. אבל בן אדם שמדבר איתי פטור מזה. אם אנשים שמדברים אליי יחשבו כל הזמן איך הם אומרים ולא מה הם אומרים, אז מה עשינו? אני חייב לאפשר לאנשים לדבר".
מתי בכלל התחיל העניין שלך בשפה העברית?
"לפני מאה שנה אבא שלי הלך בריגה בירת לטביה עם האות ע' על דש חולצתו, לאמור – נדרנו לדבר עברית. כאשר ז'בוטינסקי הגיע לתחנת הרכבת בעיר, ילדי בית הספר ערכו לו קבלת פנים בעברית, ואבי, שהיה ילד קטן, דקלם לכבודו את 'אל הציפור' של ביאליק. בתגובה ז'בוטינסקי נשק על מצחו. אמי למדה עברית דרך הספרים שקראה לי כילד. אם למשל נכתב שהיונה באה לתיבת נח לעת ערב, אז גם אמא נהגה לומר 'נבוא אליכם לעת ערב'. היא לא הייתה אומרת 'נבוא בערב'; זו הייתה העברית של אמא. אבי לקח אותי לבית הכנסת מגיל רך, ואני התאהבתי באותיות של הסידור. לא למדתי מעודי בבית ספר דתי. אני תוצר של בתי הספר המכונים חילוניים, כשבמשרד החינוך היו שרי מפא"י, ואני זוכר שלמדנו פרקים שלמים בתנ"ך בעל פה. הייתה לנו כיפה בילקוט, ולפני השיעור שמנו אותה על הראש".
היום היו קוראים לזה הדתה.
"כאשר ילדיי התחילו ללכת לבית הספר, הבנתי שלא רק שהמורים שלימדו אותי הלכו לעולמם, גם תוכנית הלימודים הלכה לעולמה. העברנו את כולם לבתי ספר דתיים, והיום כל ילדיי דתיים ואני מאושר מזה. אני מאושר שילדיי מכירים את הספרייה היהודית. אלה הספרים שהחזירו אותנו לארץ ישראל".
בימים שבשגרה, כמו גם בריאיון, מקפיד קור באדיקות שלא לחבוש כיפה; אך את מטהר המים שבביתו רכש עם מנגנון שומר שבת. כזה הוא, ואם תשאלו אותו לפשר העניין הוא יאמר שלא מדובר בהגדרה מורכבת במיוחד. "לפעמים מראיינים אותי בטלוויזיה ושואלים אותי איך אני רוצה שיציגו אותי. אני עונה 'אבשלום קור, יהודי'. הם מתעקשים ואומרים: 'נו, ברצינות', ואני אומר להם: 'באמת, יהודי'. בסוף כותבים מה שכותבים".
בית"ר מאז ולתמיד
אז למקרה שפספסתם, היהודי אבשלום קור נולד וגדל בתל־אביב. הוא קרוי על שם שני סביו שנרצחו בשואה – אברהם ושלום. עוד בהיותו נער כתב בשבועון מעריב לנוער, וגם היה מראיין בתוכנית "פנים מול פנים" בטלוויזיה החינוכית. את חוק לימודיו סיים בתיכון עירוני ה', ובצבא שירת כקצין בחיל השריון. לאחר שסיים את תאריו באוניברסיטת תל־אביב החל לפעול לטובת קידום השפה העברית. קור הוא היועץ הלשוני של גלי צה"ל ומדריך את מחזורי הכתבים בתחנה, וכבר 44 שנים מגיש את הפינה "באופן מילולי".
במשך למעלה משלושה עשורים היה נשוי לסופרת זהבה קור. לזוג שישה ילדים, ביניהם העיתונאית מוריה קור, ומספר מכובד של נכדים. בשנת 2014 נישא בשנית לנאוה בודק, לשעבר עורכת ומפיקה ברשות השידור וברדיו ארץ, והשניים מתגוררים כיום בהרצליה ואף עובדים יחד. מאז 1988 הוא מנחה את חידון התנ"ך העולמי, ובזמנו החופשי הוא מרצה ברחבי הארץ על שמות המשפחה של הקהל היושב באולם, מנחה ערבי זמר, מדריך טיולים במקומות ציוניים ואוהד מושבע של בית"ר ירושלים.
"אני לא מאמין בימי הולדת. האדם היחיד בתנ"ך שחגג יום הולדת הוא פרעה. יום הולדת זה לא עסק שלי. זה עסק של הקדוש ברוך הוא. אם הוא הצליח להחזיק אותי בחיים, שהוא יעשה מסיבה. למה אני צריך לחגוג? מה ההישג שאני רושם?"
"לפעמים אני לוקח את נכדיי הגדולים, שגרים בגוש עציון, גם למשחקים של בית"ר מול קבוצות בחיפה. אנחנו רואים את בית"ר מפסידה וחוזרים הביתה", הוא אומר בחיוך.
איך הפכת לאוהד של בית"ר?
"אמי ואבי נפגשו בבית"ר. בית"ר היא לא כמה אוהדים שרואים ביציע. בית"ר זו מהות. בנדר הבית"רי יש סעיף על העברית. 'לְשׁוֹן חַיַּי, בְּגִיל, יָגוֹן וָזַעַם, שְׂפַת עָמָל, הִרְהוּר, מִזְמוֹר – וּשְׂפַת בָּנָי: שַׁלְשֶׁלֶת־פָּז נִצְחִית בֵּין שִׁיר תֵּל־חַי וְרַעַם הַפֶּלֶא שֶׁל סִינָי'. זו בית"ר בשבילי, והנכדים שלי יודעים שכשיש משחקים בין בית"ר להפועל תל־אביב אנחנו לא הולכים, כי אני לא רוצה לשמוע ניבולי פה. היו פעם שני משחקי גביע בחיפה. במשחק הראשון שיחקה בית"ר, קבוצתנו עטורת התהילה והכושלת, ובמשחק השני הפועל חיפה שיחקה מול הקבוצה המקומית. עברנו ליציע של הפועל, ופתאום צועק אליי אחד האנשים: 'אבשלום, מה אתה עושה פה?'. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, אמרתי: 'אנחנו אחים. אתה יודע את זה', ומיד הצטלמנו".
יש אנשים שתוהים למה בעצם חשוב לך כל כך שימשיכו לדבר בעברית תקנית. הרי ניצחנו, העברית ניצחה.
"אז קודם כול, העברית לא ניצחה. אם בתקופת הקורונה בוחרים לומר 'קפסולות' במקום 'דבוקות', אז העברית לא ניצחה. אם השר להשכלה גבוהה זאב אלקין מתבקש על ידי האוניברסיטאות לערוך 'בחינות פרונטליות', והוא צריך לשאול מדוע משתמשים במונח הזה ולא בביטוי 'פנים אל פנים', אז העברית לא ניצחה. אם מנכ"ל 'אל על' מקים חברת־בת וקורא לה Up, וכל חוצות ארצנו מכוסים בשלטי ענק עם כיתובים של 'hurry up', ו־'make up', אז העברית לא ניצחה. למה זה חשוב לי? כי אני מכיר את תולדות עמי – ואני יודע שחכמי ארץ ישראל החליטו יום אחד שהם לא הכנסת הגדולה, אלא סנהדרין, שזו מילה יוונית. זה איום ונורא. זה כמו שהכנסת תחליט היום לקרוא לעצמה פרלמנט. במשך דורות הם נקראו ככה, ונכדיו של מתתיהו נקראו אריסטובולוס והורקנוס במקום יהודה ויוחנן. קודם עזבנו את העברית, אחר כך עזבנו את ארץ ישראל. זה סדר האירועים".
סכנת הפלגנות
אף שעמדותיו הציוניות ידועות, קור מסרב לכל ניסיון להכניס אותו להגדרות פוליטיות. "אני יכול להגיד לך שעל הסידור של הסבים של כולנו היה ציור של קבר רחל. אז מה, עכשיו קבר רחל זו פוליטיקה? כילד בתל־אביב ידעתי שבידי הירדנים נמצאת מערת המכפלה; היום זכיתי ואני יכול להגיע למערת המכפלה. אני לא מחמיץ את זה. כל יום כיפור אני שם. אני לא אוהב את ההגדרות של ימין ושמאל, כי הן הגדרות פלגניות מעצם טבען. אדם צריך להגדיר מה הייעוד שלו בחיים, ויש לי שליחות בעולם – העברית. היא עדיפה בעיניי על כל משימה אחרת. יום אחד גיליתי שבצאלים יש ענף שנקרא 'אימון אורבני'. מה זה אימון אורבני? כשאני הייתי קצין קראו לזה 'שטח בנוי'. פניתי לרמטכ"ל וקיבלתי תשובה שמעכשיו יקראו לזה בנוי ולא אורבני. זו המשימה שלי".
אתה לא חושש לפעמים שאנשים יעקמו את האף בעקבות הפניות האלה?
"לא, ואני לא מרגיש ככה. אנשים יודעים שאני מאמין בדברים של כולם. העברית היא של כולם. לכן, לנסות להגדיר אותי מבחינה פוליטית זה חסר תכלית. אני שומע עכשיו פינות שלי. בעבר נהגתי לומר שאנחנו כחול לבן, ועכשיו אני צריך להיזהר כי כשאתה אומר 'כחול לבן' זה נחשב כאילו שהשתמשת בשם של מפלגה. אבל כחול־לבן זו המהות שלנו. אני בעד ארץ ישראל. אני בעד מדינת ישראל. אני יודע מה אני, אני ציוני".
ובכל זאת, בזמנו פעלת יחד עם אורי אורבך ז"ל כדי לשלב יותר דתיים בגל"צ.
"נאמתי על העניין הזה כבר בחתונה של אורי אורבך עם אשתו מיכל. אחר כך אמרה לי אשתי, 'איזה נאום, לא נואמים נאום כזה בחתונה'. אמרתי להם: 'יש פה הרבה אנשי חינוך, תשלחו את הילדים לעבוד ברדיו, זה חשוב לא פחות מאשר הצנחנים'. אני בהחלט חושב שהמטען שאדם מביא איתו הוא חשוב, וגם בקורס של גלי צה"ל אני משלב כל מיני שירים ציוניים. אבל אלו שירים ציוניים. להיות בעד מדינת ישראל וארץ ישראל זה לא ימין ושמאל, זה של כולנו. אני לא יודע מי החליט שלהיות בעד המדינה או בעד ארץ ישראל או בעד ארון הספרים היהודי זה מגזרי.
"שמעתי מישהו שואל למה כל אלה עם הדגלים השחורים עומדים על הגשרים. כשאנחנו שרים על מונטיפיורי 'והוא עלה למרכבה', באילו דרכים הוא נסע? על קוצים הוא נסע, ולא היה מזגן במרכבה. שבע פעמים הוא ביקר בישראל בתנאים איומים. אנחנו היום נוסעים בכבישים ומחלפים ויש לנו גשרים. איזה יופי שיש לנו גשרים שאפשר לעמוד ולהפגין בהם".
"אם את רוצה לדבר על פלגנות, אני יכול לדבר על פלגנות ולספר לך כמה זה הוריד את עם ישראל לאורך הדורות", הוא אומר, "כבר 20 שנה אני משתתף בהילולה של עולי לוב בחודש אדר. למדתי מהם למשל שבליל הסדר, כאשר בוצעים את המצה האמצעית של האפיקומן, הם אומרים משפט שהתרגום שלו הוא 'כך קרע הקדוש ברוך הוא את הים ל־12 שבילים, ויצאו מתוכו בני ישראל בחרבה'. הרי היה רק שביל אחד, מה פתאום 12? אבל יש אגדה עתיקה שמספרת שכל שבט הלך בנפרד. ראובן הלך מפה ושמעון הלך משם.
"אנשים בדורות הקודמים היו נותנים חצי חיים בשביל לעמוד חצי יום בפקק. רש"י לא ראה את מה שאנחנו רואים. הרמב"ם לא ראה את מה שאנחנו רואים. קיבלנו מתנה שבמשך 1,900 שנה יהודים רק חלמו עליה, ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתה"
"תחשבי על זה שרק שלושה מלכים היו למלכות ישראל המאוחדת. שאול, דוד ושלמה. אחר כך, במשך 300 שנה היו כאן שתי ממלכות. בגטו ורשה היו שתי מחתרות – אחת של אנילביץ' ואחת של פרנקל. ימין ושמאל. הולכים להרוג אתכם, למה אתם לא יחד? לכן אני לא רוצה שבשיחה שלנו יהיו דיבורים על שמאל וימין. כי אני יודע היסטורית מה קורה כשמתחילים דיבורים כאלה, לאן זה מוביל".
לא מחלק היתרים
בעיצומו של הריאיון אני מעדכנת את קור שדיווחתי לחברי הפייסבוק שלי על המפגש המתוכנן איתו והצעתי להם להפנות אליו שאלות. מדהים כמה עניין האיש הזה מעורר בציבור. "מה דעתך שנתחיל בשו"ת קצר?" אני מציעה לפתע, והוא נענה.
איך ייתכן שלמוסד שאמון על העברית עדיין קוראים אקדמיה?
"אני סירבתי להצטרף לאקדמיה ללשון העברית. דיברתי עם נשיא האקדמיה, הפרופסור משה בר־אשר. איש נעים הליכות, יכול להיות נשיא המדינה. יש שם אנשים טובים ויש לי קשר טוב איתם, אבל אני לא אהיה חבר בגוף שאין לו שם עברי. לקרוא למוסד לעברית בשם לועזי זה כמו לשים צלב בכניסה לבית הכנסת. לצלב יש צורה יפה, רק שהיא לא מתאימה לבית כנסת".
ומבחינת התוכן, אתה מסכים עם הפרסומים של האקדמיה?
"אני עונה כל יום בעצמי לעשרה אלמונים ששלחו לי שאלות בטלפון, אנשים שלא פגשתי מעודי ולא אפגוש, כי זו שליחותי בעולם. לפעמים יש דברים שאני לא יודע לענות עליהם, ואני מפנה אותם לאתר של האקדמיה. אינני חבר בה, אבל יש שם אנשים טובים מאוד. הם ידענים, הם חרוצים והם עונים תשובות מכובדות ומקיפות. האתר של האקדמיה הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו".
שואל אחד המגיבים מהם התיקונים העכשוויים לעברית שהכי מקוממים אותך?
"שפתאום החליטו לכתוב הרצליה בשתי יו"דים. אני הענקתי את שמות תחנות הרכבת הקלה בירושלים כאשר חנכו אותה. יש תחנה בשם קרית־משה. האקדמיה ללשון עברית התעקשה שיכתבו את זה עם שתי יו"דים. וכי יש דובר עברית אחד שלא יודע לקרוא את המילה 'קרית' ביו"ד אחת? חלק מהקסם של השפה העברית הוא שלא צריך כל כך הרבה אותיות. אבל אני לא פתחתי חנות עצמאית לשפות, ואין לי סמכות לחלק היתרים".
הרבה שאלו מה אתה חושב על כתיבה רב־מגדרית. חברים.ות, ילדים.ות וכדומה.
"אני חושב שאנשים שעושים את זה לא יודעים את דרכי העברית. אין פה שאלה של עדיפות לזכר ולנקבה. הרי כשאני נוסע בקו 5 אני נוסע בקו זכר שמספרו נקבה. למה? כי במספרים בעברית צורת היסוד היא נקבה. בכדורגל לא אומרים ניצחנו ארבעה־שניים, אלא ארבע־שתיים. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אז אני לא מחשיב גם את הילדות? כשאומרים שבני ישראל יצאו ממצרים, זה אומר שבנות ישראל נשארו שם? אלה דרכי העברית. הריבוי הכללי הוא זכר, וצורת היסוד של מספרים היא נקבה. אם יש כל מיני אנשים שעסוקים בלחפש איפה אפשר לריב, מה אני יכול לעשות?"
מהו שיבוש השפה שהכי צורם לך?
"התחביר הלועזי. אנשים שאומרים 'זה מרגיש לי'. אין שום 'זה' שיכול להרגיש. אני מרגיש, הפרח מרגיש, הכלב מרגיש, אבל הזה לא מרגיש. המשחה לא מרגישה. דיברת פעם עם משחה על רגשותיה? בדיווחי הספורט אוהבים לומר 'ניצחנו את המשחק'. אי אפשר 'לנצח את המשחק', אפשר רק לנצח במשחק. התחביר הלועזי יושב עלינו, וזה נורא".
שאלו מה אתה חושב על השירים של סטטיק ובן־אל.
הפינה שלי ברדיו עוסקת במילים, לכן קשה לי להשתמש בשירים שאין להם מילים".
זו הייתה תשובה ישירה. ואיזו מוזיקה אתה כן שומע?
"יורם טהרלב הוא משורר ענק בעיניי. אגב, איך יודעים שהוא משורר ענק? לפי זה שהוא לא קיבל פרס ישראל. אני משתמש במילים. אני בא להחדיר מילים, להעשיר במילים, אני לא רואה עושר במילים של הזמרים שציינת. במה אני כן מוצא עושר? בשירים של כיסופים לציון. אצל יהורם גאון ואריק איינשטיין".
מה דעתך על כך שלקורונה אין עדיין חלופה עברית?
"כשנשאלתי בעניין, אמרתי שזו מחלה של גויים, ואולי מוטב להשאיר אותה כזו".
איך מגדירים בן או בת של אחיין?
"נכדן. לאחרונה נתתי גם את המילה העברית לפירסינג – ניזום. אגב, אלו דברים שבאמת מרגשים אותי. זה כמו לתת שם לילד. מרגע שהענקת את השם זאת המילה, והיא תמשיך לדורות".
"פתאום החליטו לכתוב הרצליה בשתי יו"דים. האקדמיה גם התעקשה שיכתבו 'קריית־משה' עם שתי יו"דים. וכי יש דובר עברית שלא יודע לקרוא את המילה 'קרית' ביו"ד אחת? חלק מהקסם של העברית הוא שלא צריך כל כך הרבה אותיות"
האם אתה צופה בטלוויזיה?
"אני יכול לומר שמאז שהביאו את יאסר ערפאת לארץ די חדלתי לצפות בטלוויזיה. היה לי קשה עם זה שמביאים אדם שהוא רוצח במקצועו, ומראים אותו בחליפה ועניבה. אני כן אוהב לצפות באדיר מילר למשל, אני חושב שיש לו חן מיוחד. הוא מזכיר לי את אפרים קישון, שגם כשהעביר ביקורת, יכולת לראות שהוא עושה את זה מתוך אהבה".
אגב, יש מילה עברית לסטנדאפ?
"האקדמיה קבעה שקוראים לזה 'מִצחק', אבל זה פחות תפס".
שאלת ראש הממשלה
גם לנתניהו אתה שולח לפעמים הערות בעברית?
"אני ממשתתפי חוג התנ"ך בביתו. האיש אוהב תנ"ך, ויש לו ילד נהדר, אבנר, שגם התמודד בחידון התנ"ך. שנה לפני שאבנר התמודד, כשהוא היה בן 13 וחצי, ראש הממשלה אמר לי: 'אבנר רוצה להתמודד בחידון, איזו עצה אתה יכול לתת לו?' עניתי: 'העצה שלי היא: אל תתמודד'. שאל אותי ראש הממשלה: 'מדוע?' ועניתי: 'כי כולם יודעים תנ"ך, אבל בסוף זה נופל על הרף עין של היסוס והתרגשות ושכחה. חכה שתהיה בן 16'. עברה שנה וראיתי שהוא מתמודד. הוא היה חתן התנ"ך הארצי והעפיל לחידון העולמי. בסוף הגיע למקום השלישי, ובאיזו שאלה הוא נפל? בשאלת ראש הממשלה. הסתיים החידון, הלכתי לאבנר ואמרתי לו: 'תגיד, למה התמודדת?'. הוא ענה לי תשובה שנחרתה בזיכרוני: 'סבא שמואל הכין אותי לחידון, הוא עבר את גיל 90 ורציתי שהוא יזכה לראות אותי על הבמה'. איזו תשובה ענקית".
אתה יודע, יש רק אבשלום קור אחד בעולם. השבוע אתה בן 70. מי יבוא אחריך? כבר חשבת על יורש?
"לפני כמה שנים היה בחור שרציתי מאוד שייכנס לתפקיד הזה בגלי צה"ל. הוא נכשל בשלב החמישי והאחרון בגלל איזו שאלה טיפשית שניתנה לו בריאיון האישי. התקשרתי לקצין החינוך הראשי ואמרתי לו: 'תשמע, 40 שנה לא נכנס לגלי צה"ל בחור ברמת עברית כזו. תן לו'. הוא ענה שאין מה לעשות, כבר העבירו את השמות. אמרתי לו: 'זה נשמע לך הגיוני? אתה מחמיץ פה הזדמנות נדירה. הוא יודע בגיל 18 הרבה יותר ממה שאני ידעתי בגילו'. את שואלת מה יהיה? אני משיב לך במילות השיר הידוע לחנוכה: 'הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם'. עם ישראל תמיד מצמיח את האנשים שלו".
במהלך הריאיון פגשתי לראשונה גם את האנגלית של אבשלום. מדי פעם, כשרצה לתרגם מונח, נעתר להשתמש בה. "אינני נבער מדעת. אני איש העולם הגדול. כשאני בחו"ל וצריך לדבר אנגלית, אני מדבר אנגלית. אבל אני יהודי, ואני לא שוכח את זה", הוא מבהיר. "סירבתי לצאת לשליחות בחו"ל כי אמרתי שלא אקח את הילדים לגור אפילו שנה בשום מקום בעולם. למה אני אוהב את הילדים שלי יותר משאר הילדים? כי הם שלי. למה אני אוהב את העברית, כי היא הכי יפה בעולם? לא. כי היא שלי. למה אני אוהב את נבחרת ישראל, השחקנים יודעים להבקיע שערים טוב יותר? לא. אני אוהב אותם כי הם שלי. למה אני אוהב את המדינה? לא משום שהיא הכי טובה בעולם; אני אוהב אותה כי היא שלי".
