עונת הכדורגל שיצאה לדרך לא מזמן היא גם עונתו ה־20 במספר של איזי שרצקי כבעלים של עירוני קריית־שמונה. בניגוד לרבים שבאים לסיבוב של כמה שנים בענף ונעלמים מהנוף, שרצקי הוא מבעלי קבוצות הכדורגל הוותיקים בישראל, שני בוותק רק ליעקב שחר ממכבי חיפה. בשנה שעברה נראה היה שהקדנציה הארוכה שלו עומדת להסתיים, לאחר שהצהיר מספר פעמים שהוא צפוי לסיים את תפקידו בקבוצה, מה שלבסוף לא קרה. "ברגע שפרץ משבר הקורונה אמרתי שגם אם נרד ליגה אני נשאר, כי עכשיו זה לא הזמן לעזוב", מסביר שרצקי, "הייתי שמח לסיים את תפקידי בכדורגל, אבל אני לא באמת יכול. אף אחד לא יבוא במקומי לקריית־שמונה, וברגע שאעזוב הכול שם יתמוטט".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרקליטי נתניהו ואלוביץ' תוקפים את הפרקליטות: "עושה דין לעצמה"
– דעה: מחוברים לעטיני הקורונה: תושבי עזה נגד "סוחרי המשברים"
– ערב ראש השנה: פיצויים לעולים חדשים שנפגעו כלכלית בשל הקורונה
"חשוב לי מאוד להמשיך ולטפח את הנוער שלנו, שנמצא היום בצמרת של הענף בישראל", הוא מציין. "בשנים האחרונות הייתי הרבה פחות מעורב בהתנהלות השוטפת של הקבוצה, אבל מאחר שכמעט ירדנו ליגה בעונה הקודמת, לקחתי חלק פעיל יותר בפגרה בבניית הסגל. אני מתמודד כרגע עם בעיות בריאות שונות ואני לא באמת יודע באיזו תדירות אצליח להגיע לצפון העונה, אבל בנינו קבוצה איכותית ואני מאמין שתהיה לנו עונה טובה".
שרצקי, שהוא גם הבעלים של חברת איתוראן המתמחה בשירותי איתור ומיגון לרכב, החל לפעול למען תושבי קריית־שמונה כבר ב־1999. "באותה תקופה המצב של העיר היה קשה מאוד, בעיקר בגלל הקטיושות. אנשים נפגעו ורבים עזבו את העיר, והחלטתי לבוא ולסייע", הוא נזכר, "לאורך השנים יצרתי שם 30 פרויקטים, שחלק מהם לעולם לא אסגור. יחד עם הרב יגאל ציפורי מחב"ד הקמתי בית תמחוי על שם אמי בתיה, זיכרונה לברכה, שבו אוכלים בכל יום 600 איש. יש לנו בית ספר לאוטיסטים, מרפאת שיניים ומרפאה לילדים, ולאורך השנים תמכתי בתיאטרון המקומי ואפילו בבלט ובעוד הרבה מיזמים. זה פרויקט החיים והכיף של המשפחה שלנו, ועד היום השקעתי בעיר 400 מיליון שקל".
משבר הקורונה לא פסח על העסקים חובקי העולם של שרצקי. "בתור בעל עסקים בפלורידה בארצות־הברית, בברזיל, בארגנטינה, באקוודור ובמקסיקו, הקורונה פגעה בי מאוד", הוא מספר, "החברה שלנו, שהייתה שווה מיליארד דולר, שווה היום רק 300 מיליון, אבל עדיין אנחנו מצליחים להסתדר. כולנו קיצצנו במשכורות ולא פיטרנו אפילו עובד אחד, כי אנחנו איתם בימים טובים ובימים פחות טובים, כמו עכשיו. לצערי בעקבות המשבר הזה הייתי חייב לצמצם חלק מהפעילות שלנו בקריית־שמונה".
אירוע מוחי מהתרגשות
שנה לאחר ששרצקי הגיע לעיר הצפונית ביקש ממנו ראש העיר דאז, חיים ברביבאי, לתמוך גם בספורט המקומי. שרצקי הסכים, בתנאי שקבוצות הכדורגל מכבי והפועל קריית־שמונה יאוחדו לקבוצה אחת בשם עירוני קריית־שמונה, וכך היה.
"הקמנו את הקבוצה בליגה הרביעית. כבר אז אמרתי להם שתוך חמש שנים נשחק בליגה הראשונה ונגיע למפעלים באירופה, וכולם הסתכלו עליי כאילו השתגעתי", צוחק שרצקי, שלא היה רחוק בפועל מהיעד שהציב. שלוש שנים מהרגע שבו לקח את המושכות לידיים עלתה הקבוצה ללאומית, ואת עונת 2006/07 כבר החלה בליגת העל. היא סיימה את עונת הבכורה במקום השלישי, מה שהוביל אותה לראשונה להשתתפות במפעל אירופי שנה לאחר מכן – מוקדמות גביע אופ"א. בתום עונת 2008/09 נשרה הקבוצה לליגה השנייה, והיא חזרה אליה שנה לאחר מכן יחד עם המאמן רן בן־שמעון. בעונת 2011/12 עשתה קריית־שמונה את הבלתי ייאמן כשזכתה לראשונה באליפות המדינה, והפכה לקבוצה הראשונה מאז 1983 שזוכה באליפות ואינה מהערים תל־אביב, ירושלים או חיפה. "אנשים לא יודעים את זה, אבל מרוב התרגשות מהזכייה באליפות קיבלתי אירוע מוחי ואושפזתי במשך שבוע בבית חולים", מספר שרצקי, "זו הייתה שמחה גדולה ורגע השיא שלי בכדורגל, אחרי הרבה שנים בענף. ההתלהבות מההישג שלנו גם חצתה את גבולות המדינה, ופורסמה עלינו כתבה גדולה בניו־יורק טיימס".
שנתיים מאוחר יותר, בהדרכת המאמן ברק בכר, זכתה קריית־שמונה גם בגביע המדינה לאחר ניצחון בגמר על מכבי נתניה. נוסף על כך היא זכתה לאורך השנים גם בגביע הטוטו של ליגת העל, פעמיים בגביע הטוטו של הליגה הלאומית ופעם אחת בתואר אלוף האלופים. מאז 2014/15, אז סיימה הקבוצה במקום השני בליגה, היא נחלשה מבחינה מקצועית. בשנים האחרונות היא מתמודדת דרך קבע על ההישרדות בליגה, בבית התחתון. "בעשור הקודם, פרט למכבי תל־אביב והפועל באר־שבע, קריית־שמונה הייתה הקבוצה המצליחה בישראל, אבל גם הייתה לי מוטיבציה הרבה יותר גדולה להצליח", מודה שרצקי, "בשנים שאחרי התארים הגדולים הייתה לי ירידת מתח גדולה, וכנראה פשוט ירד לי קצת החשק. במשך שנים הייתי מגיע לפחות שלוש פעמים בשבוע לעיר אבל זה הלך והצטמצם. עם השנים גם עשיתי הרבה טעויות מקצועיות שאני מצטער עליהן".
אחת הסיבות שהורידו לשרצקי את החשק היא התמיכה המסויגת של תושבי העיר בקבוצה, גם כשהיא נגעה בפסגה של הכדורגל הישראלי. "כל העיר היא 20 אלף תושבים, חצי מהם דתיים ו־40 אחוז מהחצי השני לא מתעניינים בכדורגל. כשהיינו אלופים הגיעו 3,000 איש. אני נותן להם להיכנס חינם וגם אז הם לא באים. לפחות אני רגיל למשחקים בלי קהל ביציעים, כמו שהם מתנהלים עכשיו בימי הקורונה", צוחק שרצקי, "זה מאכזב מאוד עבורי, בטח כשאני משקיע מהכיס בכל שנה 15 מיליון שקל, אבל להיות בעלים של קבוצת כדורגל זה כמו מחלה. אני רוצה ללכת אבל אוהב את קריית־שמונה ופשוט לא יכול. ולמרות הכול, אני עדיין מאמין שהכול יהיה בסדר".
לאורך השנים נודע שרצקי גם במערכות היחסים המורכבות שלו עם המאמנים שמינה, שחלקם טענו שהוא נוטה להתערב בהתנהלות המקצועית של הקבוצה – טענה ששרצקי מסייג במידת מה. "אני לא מתערב למאמן שלי בעניינים מקצועיים ובהרכב ולא נכנס לעולם לחדר הלבשה, אבל אני כן מציע לו דברים", הוא מחדד, "גדלתי בכדורגל, אני שנים בענף ויש לי הרבה ניסיון. כשיש מאמן טוב והדברים מתנהלים נכון אני שותק, אבל כשאני רואה שעושים שטויות, אני מגיב.
"אנשים לא יודעים את זה, אבל מרוב התרגשות מהזכייה באליפות קיבלתי אירוע מוחי ואושפזתי במשך שבוע בבית חולים. זו הייתה שמחה גדולה ורגע השיא שלי בכדורגל"
"מעולם לא פיטרתי מאמן על רקע מקצועי, אלא רק בגלל התנהלות שלא מצאה חן בעיניי, ואף מאמן שהצליח אצלי מעולם לא פוטר. הם אלה שבחרו ללכת. רן בן־שמעון, שהוא מאמן מצוין, עבד אצלי שש שנים, וכשהוא סירב להישאר אחרי שזכינו באליפות כעסתי עליו מאוד. את ברק בכר ממש הכרחתי להתחיל לאמן, הוא היה פצוע והבאתי אותו בכוח לתפקיד, הוא בכלל לא רצה. הוא התגלה כהצלחה גדולה, ואחרי שחתם אצלי על הארכת חוזה וקניתי לו רכב חדש, הוא הלך מאחורי גבי וחתם בבאר־שבע. ההתנהלות שלהם פגעה בי מאוד, אבל בסופו של דבר אני סולח לכולם, ולאורך השנים נפגשתי עם שניהם והשלמתי איתם. אני לא איש של מלחמות. לצערי בשנים האחרונות יש לי פחות מזל עם המאמנים שמיניתי".
מה דעתך על מעמד המאמן בישראל?
"מעמד המאמן בישראל בירידה גדולה כי בניגוד לעבר, אז למאמנים הייתה עבודה נוספת והכנסה קבועה, היום רובם עוסקים אך ורק בכדורגל. זה גורם להם להיות בלחץ גדול, כי אם הם לא יצליחו יפטרו אותם ולא תהיה להם פרנסה".
להתחיל הכול מחדש
שרצקי, בן 73, נולד וגדל בתל־אביב לזוג הורים ניצולי שואה ששרדו את אושוויץ ואת ברגן־בלזן ועלו לארץ ב־1945. סבא שלו הגיע לארץ ישראל עוד לפני השואה, אבל חזר לפולין כדי לנהל את העסק שלו. "גדלתי בשכונת התקווה על גבול שכונת יד אליהו, ומשם עברנו בשלב מסוים למרכז תל־אביב. הייתה לי ילדות יפה ומהנה, בלי מחשבים וטלפונים, ועם הרבה ים ומשחקים עם חברים בשכונה", נזכר שרצקי, "הייתי ילד טוב ושמח, והדברים היו שונים מאוד מאיך שהם נראים היום. הכול היה הרבה יותר פשוט וצנוע. אהבתי מאוד ללכת לצופים והרבה פחות מזה ללמוד בבית הספר".
אביו של שרצקי, קצין משטרה שהפך לחוקר פרטי לאחר שפרש, היה אוהד שרוף של מכבי תל־אביב. הוא לקח אותו כבר בגיל שלוש למשחקי הקבוצה, ושם הדביק אותו בחיידק הכדורגל. "התחלתי לשחק בגיל תשע בקבוצת הילדים של מכבי תל־אביב בתור קשר התקפי וחלוץ, בשנתון של גיורא שפיגל וצביקה רוזן. המשכתי גם לקבוצת הילדים והנערים של המועדון אבל פעם אחת, כשהייתי בן 15, יצאתי לבלות עם אשתי־לימים מדי, שהייתה כבר אז החברה שלי. בשלב מסוים עמדנו בכניסה לדיזנגוף סנטר, עישנתי סיגריה ובדיוק באותו רגע המאמן שלי עבר שם וראה אותי. כל כך התביישתי, שהחלטתי לא לבוא יותר והפסקתי לשחק כדורגל".
בסופו של דבר שכנע אותו ג'רי בית־הלוי, האיש החזק במכבי באותם הימים, לשוב למגרשים, אבל כאשר התגייס לשירות קרבי פרש שרצקי בפעם השנייה. "יצאתי לקורס מ"כים בשבטה, וכשסיימתי אותו, אמי בתיה נפטרה בגיל 44. היא שהתה הרבה מאוד זמן באושוויץ, סבלה מבעיות רפואיות ונפטרה בגלל בעיות בלב. היא הייתה אישה מיוחדת מאוד, שחינכה אותי כמה חשוב לתרום. היא הייתה מורה למתמטיקה ולימדה את כל הילדים לבגרות בחינם".
מותה של אמו הוביל את שרצקי פעם נוספת למגרשי הכדורגל, והפעם לקבוצת רמת־עמידר. במקביל, לאחר השחרור מהצבא הצטרף למשרד החקירות של אביו, וב־1968 פתח יחד עם שותף משרד עצמאי, שהעסיק בשיאו 250 חוקרים. בגיל 21 נשא את מדי לאישה. "באותן שנים המשכתי לשחק ברמת־עמידר ובשלב מסוים גם ניהלתי את הקבוצה, עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים. באותו הערב כבר הייתי ברמת הגולן במובלעת הסורית, ונשארתי בשירות במילואים במשך שבעה חודשים ופרשתי ממשחק באופן סופי. השותף שלי נהרג במלחמה, העסק שלנו נפגע מאוד מכל מה שקרה, ואחרי המלחמה עברתי לדרום לשלוש שנים בניסיון לשקם אותו".
ב־1987 חזר שרצקי לכדורגל בתור מנהל קבוצת הנוער של מכבי תל־אביב, אך עזב בטריקת דלת בתום עונה אחת בלבד. "לא עמדו שם בהסכם שהבטיחו לי ולא אהבתי שבמקום לתת הזדמנות לצעירים מביאים שחקנים מבחוץ. לעולם לא אעשה משהו שנוגד את העקרונות שלי, והחלטתי לעזוב", הוא מסביר, "גדלתי במכבי וזה הבית שלי, של הילדים שלי ושל הנכדים, שאחד מהם משחק בקבוצת הכדורגל ואחד בכדורסל. אחרי שאלכס שניידר עזב בדקתי אפשרות לרכוש את הקבוצה, אבל אז הגיע מיטש גולדהאר, שהוא איש ממש מיוחד. אכפתניק, ערכי וציוני גדול".
זה נכון שהיית מוכן להחתים אצלך בקבוצה את דור מיכה ועומר אצילי, שהושעו ושוחררו ממכבי על ידי גולדהאר בעקבות הפרשה עם הקטינות?
"כל מה שאמרתי הוא שאם יתברר שהם לא עברו עבירה פלילית, אפשר לסלוח להם, לתת להם לעשות עבודות שירות במשך שנה בבתי ספר ולהחזיר אותם לכדורגל. אני חושב שגולדהאר פעל נכון כשהשעה אותם, אבל הם בחורים טובים שעשו טעות, שילמו עליה מחיר כבד וימשיכו לשלם".
"חצי מתושבי קריית־שמונה דתיים ו־40 אחוז מהחצי השני לא מתעניינים בכדורגל. אני נותן להם להיכנס חינם וגם אז הם לא באים. לפחות אני רגיל למשחקים בלי קהל, כמו עכשיו"
מה חשבת על ההחלטה של אלונה ברקת לעזוב את הפועל באר־שבע?
"הופתעתי מאוד מהעזיבה שלה, בטח בתקופת הקורונה, והייתי שמח אם היא הייתה עושה חשיבה נוספת וחוזרת. היא נפגעה מהשחקנים שלא הסכימו לקצץ במשכורות ואפשר להבין אותה, אבל מעבר לזה אני לא באמת מצליח להיכנס לראש שלה".
כמו תמיד, לשרצקי יש הרבה מה לומר על מצב הענף בארץ. "הכדורגל הישראלי במצב גרוע מאוד, כל הזמן יש רק מלחמות בהתאחדות והוא לא מצליח להשתפר", הוא אומר, "לפני כמה שנים היה לי הסכם עם יושב־ראש ההתאחדות דאז, עופר עיני, שאהיה יו"ר הוועדה המקצועית. אחרי חודש ראיתי איך הדברים מתנהלים ושאי אפשר לקדם שום דבר, אז פשוט קמתי והלכתי. יש לי תוכנית מפורטת של חמש שנים לפיתוח הנוער בבית הנבחרות בשפיים. לא יכול להיות שמאמן ילדים מרוויח היום 2,000 שקל בחודש. איזה מאמן ברמה יבוא לעבוד במשכורת כזו? אצלי מאמן במחלקה הצעירה מקבל 12,000 שקל נטו בחודש, פלוס רכב ודירה".
לו יכולת, מה עוד היית משנה?
"קודם כול הייתי מעיף את כל פקידי ההתאחדות, שנמצאים שם כבר 30 שנה. הכול כאן פוליטיקה ואגו, ואי אפשר לעשות כלום. צריך לבנות משהו חדש עם אנשים ומאמנים טובים. תראה את הקרקס שעשו סביב הבחירה של מאמן הנבחרת, כל היום נלחמים פה זה בזה ומקימים ועדות. מי צריך ועדת איתור למאמן? אם יש מנהל מקצועי, הוא זה שצריך לקבוע מי יאמן את הנבחרת. מנהלים את הכול לא נכון, כמו שמנהלים כאן את כל המדינה".
היית ממנה את אייל ברקוביץ' לתפקיד מאמן הנבחרת?
"פעם חשבתי שלא צריך לתת לו את הנבחרת, אבל היום אני אומר: גם ככה שום דבר לא מצליח ולא עובד, ואם הוא כל כך רוצה, אז תנו לו, אולי הוא יצליח ויפתיע את כולנו. אפשר לנסות לחשוב פעם אחת מחוץ לקופסה. מנסים עשרות שנים לעשות משהו, גם עם מאמנים מקומיים וגם עם זרים, וזה אף פעם לא מצליח".
מודאג ממצב המדינה
שרצקי נודע גם כבעל עין טובה בבחירת שחקנים זרים, שמצליח להחתים שחקנים בזול ולמכור אותם בסכומים גבוהים. בין העסקאות הבולטות שלו לאורך השנים ניתן למצוא את החלוץ נייג'ל האסלביינק, שהגיע בחינם מהולנד ונמכר לבאר־שבע בתמורה לשבעה מיליון שקלים; את שמעון אבוחצירה, שהגיע מיוון תמורת 150 אלף אירו ועבר למכבי חיפה בתמורה ל־3 מיליון שקל; את אורן ביטון שנרכש ב־150 אלף שקל ועבר לבאר־שבע בתמורה ל־3.5 מיליון שקל; ואת לוי גארסיה, שתמורתו שילם 100 אלף אירו וקיבל לבסוף 2.3 מיליון שקל מבית"ר ירושלים.
"רציתי מאוד להקים מפלגה חדשה, אבל בעיות הבריאות שלי מנעו מזה לקרות. קיבלתי הרבה הצעות לאורך השנים להצטרף למפלגות, אבל אין לי שום רצון לנהל מלחמות מהבוקר עד הלילה"
היכולת הזאת זיכתה את שרצקי גם בהתייחסות בתוכנית הסאטירה "בובה של לילה" בערוץ הספורט, שם ירון ברלד גילם את דמותו. "החבר'ה שם מצחיקים אותי מאוד ואני נהנה מכל רגע בתוכנית הזאת, אבל בשורה התחתונה זה טוב לתוכנית בידור ורחוק מאוד מהמציאות, כי לאורך השנים שילמתי הרבה יותר כסף על שחקנים מאשר הרווחתי ממכירה שלהם", טוען שרצקי, "היו זמנים שהייתי יושב ימים ולילות לראות שחקנים בווידאו. חזרתי לזה קצת בחודשים האחרונים, אבל בגדול כבר יש לי הרבה פחות מוטיבציה לעניין".
לשרצקי שלושה בנים, שעובדים איתו, ו־11 נכדים, שאחד מהם, אריאל בן ה־18, משחק בקבוצה הבוגרת של קריית־שמונה. "הוא בחור מוכשר עם יכולות גבוהות, אמנם קצת איטי, אבל בסוף רק הוא יחליט לאן לקחת את הקריירה שלו", הוא מנתח, "המשפחה זה הדבר הכי טוב שיש לי בחיים, אנחנו מאוחדים, עובדים כל היום במשרד וקרובים אחד לשני. הבן שלי ניר היה קפטן נבחרת הנוער, בשנתון של רביבו וברקוביץ', והחליט לעזוב כדי להתגייס לסיירת מטכ"ל".
לאורך השיחה כולה חוזר שרצקי ומעלה את המצוקה שבה הוא נמצא בשל מצבה של המדינה כיום, ואת הכעס שלו על ראש הממשלה נתניהו. "ישראל זו מדינה מדהימה ויכול להיות כאן כל כך טוב, שנהיה כולם אחים – דתיים, חילונים, ערבים – אבל השלטון פה רק מפלג ומשסע. קריית־שמונה זו עיר שתומכת בביבי, ואני מאוד לא אוהב אותו. מבחינתי הוא נוכל וגם השמאלן הכי גדול, בן אדם שסתם מדבר ולא באמת עשה שום דבר למען הימין בישראל. ברגע שהוא יֵרד מהשלטון, יהיה כאן הרבה יותר טוב".
לפני כמה שנים הכרזת על הקמת מפלגה, למה זה מעולם לא קרה?
"רציתי מאוד להקים מפלגה חדשה, אבל בעיות הבריאות שלי הפריעו ומנעו מזה לקרות. אין לי באמת כוח עכשיו להוביל דבר כזה. קיבלתי הרבה הצעות לאורך השנים להצטרף למפלגות, אבל אני לא באמת רוצה להצטרף לפוליטיקה. אפילו מהצד קשה לי לראות מה קורה, ואין לי שום רצון לנהל מלחמות מהבוקר עד הלילה".
לאורך השנים זכה שרצקי בכמה פרסים על פועלו, בין השאר בפרס יגאל אלון ב־2011, על תרומתו הרבה לקריית־שמונה ולתושביה. "התרגשתי מאוד לקבל את פרס אלון וזה מפעל יפה עם חבר'ה רציניים ביותר. הרי את פרס ישראל לא אקבל בחיים, כי ביבי יודע כמה אני אוהב אותו, אבל באמת שאני לא צריך מתנות וכיבודים, ומה שאני עושה זה מהנשמה".
איך אתה מתחבר לעולם הדיגיטלי ולרשתות החברתיות?
"אין לי פייסבוק, אינסטגרם או טוויטר. זה טוב לילדים שלי, זה לא בשבילי. אני שמח שכל הנכדים שלי לא תקועים כל היום מול המסך, כולם ספורטאים וכולם יוצאים ומשחקים בחוץ. אני שוחה הרבה לאחרונה, נהנה מספר טוב ורואה הרבה ספורט בטלוויזיה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בדרך כלל אדם מאושר ובכל מה שנוגע למשפחה שלי אני בחמש. אבל שוב, כל מה שקורה היום בישראל גורם לירידה באושר. קשה לי לראות איך כולם פה שונאים אחד את השני, וזה מוריד את מד האושר שלי לשלוש. העובדה שאני עשיר לא הופכת אותי לשמח באופן אוטומטי, יש הרבה יותר מכסף בחיים האלה".
מההתאחדות לכדורגל נמסר: "כרגיל, לא ראוי לתגובה".
מהליכוד נמסר: "לא נגיב על הטענות".
