במהלך הקריירה הבינלאומית שלה הספיקה אסתר רדא להופיע על במות באירופה, בארצות־הברית, בקנדה ובדרום־אמריקה, היא אפילו חיממה מופע של אחד, סטינג, בפראג. אבל דווקא על הבמה בהר הרצל ביום העצמאות האחרון, כשהגישה את טקס המשואות המסורתי, היא חשה התרגשות שלא חוותה מעולם. "בגלל הקורונה בעצם לא היו ממש חזרות, היו פשוט שלושה ימי צילום כדי לצמצם כך את כמות האנשים שנמצאים במקום בו־זמנית. אז כביכול היה יותר רגוע ונעים משידור חי ומלחיץ. הנסיעות לירושלים היו רגועות, בכבישים ריקים של סגר. אני זוכרת כשהגעתי להר הרצל והבמה העצומה הזו נגלתה אליי. פתאום נחת עליי גודל המעמד, וההתרגשות הייתה עצומה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– בוושינגטון נחצה העולם הערבי לשניים
במשך שלושה ימים בקור המקפיא של ירושלים היא מצאה את עצמה מקנאת במנחה שלצידה, גיא זוארץ, שלבש חליפה. "גיא המקצוען עזר לי מאוד. בסופו של דבר זה היה מעמד שלא אשכח. למרות הימים המאתגרים, להנחות את טקס המשואות, לחגוג את הטוב, המשותף והמאחד יחד עם כל המדינה, דווקא בתקופה כזו, על הבמה הגדולה בהר הרצל, זה היה מדהים. היינו כולנו עם דמעות בעיניים. כמות התגובות שקיבלתי הייתה עצומה, בגלל המצב כנראה זה היה טקס נצפה ביותר, וגיליתי כמה המדינה שלנו מפרגנת ואוהבת. קיבלתי המון־המון אהבה, וזה ריגש אותי מאוד".
רגע לפני הקורונה השיקה הזמרת הבינלאומית את האלבום השלישי שלה, "חסד", שלראשונה כינס את יצירותיה בעברית. אלבום נשי ומלא עוצמה. היא עמדה לצאת לסיבוב הופעות עם הזמרת קרולינה, כיכבה בהצגה חדשה בתיאטרון ובמופע עם התזמורת האנדלוסית, אבל נגיף הקורונה עצר את הכול. למרות זאת, ורגע לפני שאנחנו נכנסים לסגר נוסף, היא אופטימית. "הייתי זקוקה לחופש הזה. עבדתי קשה מאוד ואינטנסיבי ביותר יחד עם בן זוגי, שגם הוא מוזיקאי. היו הרבה ערבים שלא היינו מתראים בהם בכלל. פתאום מצאנו את עצמנו יחד 24/7 עם הבן שלנו, פלא. פלא היה בעננים, הוא לא רגיל לראות אותנו כל הזמן בבית".
השיר שלה "חסד", שפותח את האלבום החדש, הוא כמעט נבואי, למרות שנכתב הרבה לפני הקורונה. "למד אותי מלכי לשאת את כתרי", היא שרה בקולה העמוק, על תקופה של מחנק. "זה מצחיק. זאת לא נבואה, כתבתי את השיר הזה במהלך תקופה של שנתיים שרציתי ליצור בעברית. אחרי שנים שאני יוצרת באנגלית, רציתי סוף־סוף להיכנס לאתגר של כתיבה בעברית. זו הייתה עבודה קשה ומאתגרת אבל כיפית, ואני שמחה שעשיתי את זה. אנשים שאלו למה הוצאתי את האלבום דווקא בתקופת הקורונה, כשאין אפשרות להשקה כמו שצריך וכל מה שקשור בכך, אבל למרות כל מה שאמרו לי אני מרגישה שהוא חסד. רציתי לתת אותו כמתנה לעולם. ובאמת אני מקבלת תגובות רבות מאנשים שהאלבום מלווה אותם בשירים ספציפים, ובסוף זה החסד האמיתי. משמח אותי שזה נותן משהו לאנשים. זו המטרה של היצירה, זה מחזק אותי ואת האחרים".
את מתגעגעת לעולם נורמלי?
"אני שמחה על התקופה הזו, אני מרגישה שאני מתקרבת לעצמי. כל כמה זמן קורה משהו שגורם לנו להתחבר, לפעמים אנחנו צריכים משהו גדול כזה, כדי לחדד דברים, כדי לגדול ולהשתנות. החיים הם ארוכים, היו תקופות של חרדה ופחד, אבל בסוף הכול בסדר. פשוט צריך להסתכל על זה כעל תקופת חיים, נקודה בזמן. זה גל, אולי אנחנו עכשיו למטה, אבל נעלה חזרה, זה יקרה".
לא זוכרת פחד
למעשה מאז שירתה רדא, 35, בלהקה צבאית, הגל שלה עלה מעלה־מעלה, והיא לא הפסיקה להופיע: "הלהקה" בהבימה, הסדרות "המיוחדת" (ערוץ 2, רשת), "נויורק" (יס) ו"דאוס" (ערוץ הילדים) וגם הסרטים "קירות", "הגננת", "קצפת ודובדבנים" ואחרים. היא שרה בפסטיבלים בינלאומיים, הוציאה שני אלבומים מצליחים, חיממה את אלישיה קיז, מתיסיהו וסטינג, והשתתפה במחזמר האמריקני "Soul Doctor". היומנים שלה בתקופה שלפני הקורונה היו עמוסים בהופעות בארץ ובעולם. שום דבר מההישגים האלו לא הופיע בחלומות שלה כילדה דתייה קטנה בקריית־ארבע, בת להורים שעלו ארצה במבצע משה. הוריה נפרדו כשהייתה ילדה קטנה והיא נשארה לגור עם אמה ועם אחיה הבכור. משפחתה הייתה דתית, היא הלכה לתנועת הנוער "אריאל" ולמדה בבית ספר לבנות. "יש בקריית־ארבע אנשים שאני בקשר איתם עד היום. אני זוכרת את המקום הזה מאוד לטובה. ילדות זה דבר תמים ונקי וטהור, וזה היה הכי מדהים. רציתי להיות כמו בנות השירות הלאומי כשאגדל. אהבתי את החגים ואת השקט והשלווה בשבתות". הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, היציאה מהיישוב הייתה רק עם כלי רכב ממוגני ירי, אבל רדא לא זוכרת פחד. "בתור ילדה לא פחדתי. בקבוקי תבערה ואבנים היו משהו ששגור בפינו, למרות שהיינו ילדים קטנים. לא פחדתי אז, אבל אמא שלי פחדה, מה שהוביל למעבר הדירה שלנו לנתניה".
הראיון המלא עם אסתר רדא מחר, במוסף מוצ"ש של מקור ראשון
