הסטנדאפיסט יאיר אורבך סיפר פעם על הופעה שרצה לקיים באחת ההתנחלויות, ונציג היישוב דרש ממנו 1,800 שקל כדי להשתמש באולם האירועים. כבדרך אגב, בסוף השיחה, ביקש ממנו אותו נציג את הטלפון של אחד הסטנדאפיסטים החילונים, כדי להזמין אותו להופיע תמורת 30,000 שקל. אורבך לא כותב את זה בפירוש, אבל המשמעות ברורה: האמן החילוני הוא אמן "אמיתי", ששווה לשלם לו, והדתי הוא אחד משלנו, מהשכונה, מה הוא כבר שווה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
אני מכיר את זה באופן אישי מתוך עולם התורה. לפוסקים מן הציבור החרדי יש, גם בעינינו, הילה של גדולי הדור, ואילו רב עם כיפה סרוגה נתפס תמיד כמו פוסק מגזרי, מקומי. אודה ואתוודה: גם אני, בדפי המקורות שלי, אעדיף באופן לא מודע לצטט ספר חרדי, בעברית משובשת, מאשר רב ציוני־דתי. זו אינה תופעה שמיוחדת לתחום מסוים. זה קורה לנו כל הזמן: בתורה ובתרבות, בספורט ובפוליטיקה ובתקשורת. העשייה הדתית־לאומית נתפסת בעיניים שלנו תמיד כמשהו סוג ב', כזה שלא יכול לתת פייט לדבר האמיתי, לא בקודש ולא בחול.
העניין הוא שזה מזמן כבר כל כך לא נכון. התורה שלנו לא פחות שווה מהתורה החרדית. אתם יודעים מה, אולי היא אפילו קצת יותר. היא מגוונת יותר (בפרט, אך לא רק, בתחומי התנ"ך והמחשבה), עשירה יותר (גם בשל ארון הספרים שהיא יונקת ממנו, המשתרע ממאה שערים ועד האקדמיה), מחוברת יותר לחיים (סביב מגפת הקורונה ראינו למרבה הצער את המחירים של תורה קצת מנותקת).
היצירה שלנו לא פחות טובה מזו החילונית. אנדרדוס ואמיר מויאל מצחיקים יותר ואינטליגנטיים יותר בעיניי מ"גב האומה" או מ"ארץ נהדרת". מקור ראשון טוב לא פחות מהארץ. התוכניות של ערוץ מאיר ו"רצים למשנה" של הרב רימון איכותיות יותר מכל סדרה ישראלית אחרת שהילדים שלי מביאים הביתה.
ואתם יודעים מה, גם הפוליטיקאים שלנו, בלי להיכנס עכשיו לשמות, בממוצע הם קצת יותר טובים מכל היתר.
אנחנו אוהבים שחובטים בנו. פעמים רבות, כמו בפרויקט הזה עצמו, אנחנו נהנים גם לחבוט בעצמנו. זה טוב ויפה: "אוהב את התוכחות" הוא אחד מ־48 דרכים שהתורה נקנית בהם. אבל נדמה לי שלא פחות חשוב גם להכיר במתנות שקיבלנו, ובשליחות שהוטלה עלינו להעביר אותן הלאה.
אני לא מבקש לטפוח לעצמנו על השכם, ולומר שהחיסרון היחיד שלנו הוא שאנחנו לא יודעים כמה אנחנו מושלמים. אדרבה, הענווה הזו, כמו ענוותנותו של זכריה בן אבקולס, גוררת אחריה תוצאות הרסניות.
כי כשאנחנו לא מכירים בערך עצמנו, עמוד השדרה שלנו נחלש, ואין לנו סיבה לקחת אחריות. במקום לקחת אחריות על תוכן הבידור שלנו, אנחנו חשופים לחלוטין לתרבות החילונית. מוחים נגד כל מיני בדיחות תפלות ב"היהודים באים" במקום ליצור תוכן אלטרנטיבי לעצמנו. אנחנו לא לוקחים אחריות על עולם התורה, כי זה "התפקיד של הציבור החרדי", ואחר כך מתלוננים על זה ש"הרבנים" לא מספיק קשובים ולא מספיק פתוחים ולא מספיק נוגעים בנו. אבל למה שהרבנים האלו לא יהיו אנחנו? וכן, זה נכון גם ברמה הפוליטית, אבל אני לא אוהב לכתוב על פוליטיקה.
לכן, לקראת שנה חדשה של טעויות ושגיאות, וידויים וחרטות, כדאי גם לזכור שיש בנו כל כך הרבה טוב, והגיע זמן לזקוף את הגו ולהכיר בו.
