עורכי עלוני בתי הכנסת ואתרי האינטרנט המגזריים מכירים היטב את מאגר "סערות המגזר". מדובר במספר סוגיות שמפרנסות כבר שנים את הליין־אפ של התקשורת הדתית־לאומית. במאגר תמצאו בין השאר את הוויכוח על אחוז הדתל"שים, התשלום הגבוה למוסדות החינוך, הרווקות המאוחרת, הכניסה להדרכה בבני עקיבא, היחס ללהט"בים דתיים, השירות הצבאי לבנות והדרך האידיאלית להרכבת רשימת המפלגה המגזרית. הסוגיות הללו מקיימות ביניהן "תורנות שמירה" ומחליפות זו את זו בכותרות התקשורת הסרוגה, ברשתות החברתיות ובשיחות בית הכנסת. גם אם פספסתם את הסערה השבועית במגזר, תנוח דעתכם. היא תחזור שוב, בעוד מספר שבועות, כשיגיע התור שלה בסבב סערות המגזר. הציבור הדתי־לאומי אוהב מאוד לעסוק בעצמו. כמו נער או נערה בגיל ההתבגרות, הוא מסוגל לעמוד שעות על גבי שעות מול הראי ולבחון בקפידה את בבואתו. העיסוק בענייני המגזר הוא טבעי ונורמלי, אבל לפעמים הוא מוגזם, ובמקרים מסוימים הוא כבר אובססיבי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
לאנרגיות המוגזמות שמושקעות בסערות השטיבלך הסרוגים יש מחיר. מי שעסוק יותר מדי בעצמו, עלול לפספס את מה שקורה סביבו. החברה הישראלית היא חברה רבת אתגרים, עוד לפני עידן הקורונה. יש בה פערים חברתיים בין מרכז לפריפריה, יש בה אוכלוסיות של עולים עם אתגרי קליטה, יש בה מיעוט ערבי עם בעיית זהות, וחברה חרדית שמתמודדת עם מודרנה. יותר מדי פעמים יש חוסר פרופורציה בין העיסוק של הציבור הסרוג בסוגיותיו ובין התייחסותו למתרחש סביבו. אם הציונות הדתית הייתה מיעוט קטן וחלש ללא ציפיות הנהגה, אפשר היה לקבל בסלחנות את הפולמוסים האינסופיים על הבית היהודי והאיחוד הלאומי, על פקודת השילוב הראוי בצה"ל, ועל תקציב הישיבות והאולפנות. אלא שהציבור הדתי־לאומי ברובו לא תופס את עצמו כקבוצת מיעוט שרוצה רק לדאוג לעצמה. לחלקו יש שאיפות הנהגה, חלקו לוקה בשיגעון גדלות, ורבים־רבים מתוכו פשוט רוצים להשתלב ולהיות משמעותיים בכל מערכות המדינה.
גם אלו שרוצים להשתלט וגם אלו שרוצים רק להשתלב לא יכולים להרשות לעצמם להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיות במדידות מול הראי. יש פה מדינה מסביב, ולא יכול להיות שציבור שרוצה כל כך לתרום, להוביל ולהשפיע יהיה עסוק כל כך בעצמו. וכשמתייחסים למה שקורה סביב, צריכים קודם כול להקשיב. לרוץ מיד להשוות כל מחאה שפורצת – בין אם היא של הקהילה האתיופית, של הנכים או של תושבי הפריפריה – למחאה נגד עקירת גוש קטיף, זו לא באמת הקשבה. זה דומה יותר לטיפוס ההוא שכל כך עסוק בעצמו, שכשאתה מספר לו על תאונה שעברת, עוד לפני שסיימת משפט אחד, הוא כבר חייב לספר לך על התאונה שהוא עבר.
