על חטא שהקטנו את עצמנו

מכירים את הקטע הפולני הזה של להצטנע? של להקטין את עצמך מול פרגון או מחמאה שהגיעו ממישהו אחר – אחים, חברים, עמיתים לעבודה, בן זוג או כל נשמה טובה אחרת שרצתה ליידע אתכם, שהנה אתם טובים. עשיתם משהו נכון. הצורך האוטומטי הזה להגיד: מי, אני? זה לא היה הרבה, לא התאמצתי, ניסיתי, סחבתי, ארגנתי, בישלתי, למדתי, הכנתי, לבשתי או קרעתי לעצמי את הצורה עד שהצלחתי. בקטנה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית

בקטנה. איזו מילה. כזאת שיוצאת לי מהפה מי יודע כמה פעמים ביום. מילה שנכנסה ללקסיקון שלי כשהייתי בת שירות בחו״ל ואחת הבנות הקטנות של השליחים שאיתי החליטה לאמץ אותה בלי להבין אותה באמת. זה היה כזה חמוד, ילדה בת ארבע־חמש ששולפת אותה פתאום משום מקום, שגם אני אימצתי. טעות. כי מהרגע שהיא נכנסה, היא כבר לא תצא כל כך מהר. זו מילה כל כך שימושית. חיכית כבר חצי שעה לדייט שלך שיבוא לאסוף אותך? בקטנה, ניצלתי את הזמן למשהו אחר. חברה שהזמינה לארוחת שבת וביטלה ברגע האחרון? בקטנה, אני אמצא ארוחה חדשה בשישי בצהריים. עקפו אותך בתור לקו 480 וביקשו סליחה רק אחרי שמישהו אחר העיר להם? בקטנה, את בטח ממהרת. הזיזו לך דד־ליין ושכחו לעדכן אותך? בקטנה, גם ככה לא היו לי תוכניות ליום הזה.

ועם כל פעם שהיא נאמרת, כל פעם שהיא יוצאת לך מהפה, היא מקטינה אותך עוד קצת. עד שמגיע היום שפתאום את מאמינה לה, כי הרי לימדו אותך להיות ענווה. לימדו אותך שלי שלך ושלך ושלך כלפי כל אדם בישראל, לימדו אותך שקול באישה ערווה וכל כבודה בת מלך פנימה. לימדו אותך שאישה טובה עושה רצון בעלה. ומה שמלמדים מספיק זמן, בסוף גם נכנס.

לימדו אותך את גדולתו של משה רבנו שהיה עניו מכל האדם, והדגישו את הקטנתו את עצמו מול א־לוהים ואדם. לימדו אותך והרי אני עפר ואפר ואל יתהלל חוגר כמפתח, והחמור מכולם: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. הסבירו שכל מה שיש לנו זה הכול מלמעלה, שאין לנו זכות לדרוש או לקבל את ההכרה בערך עצמנו, בכישורים שלנו, בידע או בהישגים שצברנו. כי זה לא שלנו. כי מי אנחנו שנתגאה על משהו שלכאורה קיבלנו בהשאלה?

ויש בזה מן האמת. רק שבכל השיעורים, הסמינריונים והפעולות שכחו גם לתת לנו את הצד השני של המטבע. הצד שאומר: וואלה, זה הכי בסדר בעולם לדעת שאני חכמה, יפה, עם כישרון לדבר כזה או אחר, ושגם העולם ידע. ולא, זה לא הופך אותי למתנשאת ולחוטאת בחטא הגאווה. אני בסך הכול אומרת תודה על סט הכלים שקיבלתי להתמודדות בעולם הזה, ולא מתביישת בכך. שכחו להגיד שדווקא מתוך ההקטנה אנחנו עושים עוול גדול לסביבה, ובעיקר לעצמנו.

כבר אמר רבי זושא שהפחד הגדול שלו מבית הדין של מעלה הוא שכאשר יגיע לשם ישאלו אותו למה הוא לא היה זושא. למה הוא לא היה מי שהוא. למה הוא לא השתמש במגוון הכוחות והיכולות שקיבל כדי לממש את זה.

זה השיעור ששכחו להפנים בנו. תהיו אתם – לא מתוך התנשאות ולא מתוך הקטנה עצמית, אלא מתוך המקום שמאמין בעצמכם ואומר לכם: "גדל".