אחד הענפים שעברו אתחול עם פרוץ מגפת הקורונה היה תעשיית האירועים. הריחוק החברתי שנכפה על כולנו הוביל את החוגגים חתונות, בר־מצוות ובריתות לברור בפינצטה את מעגל המוזמנים, לערוך שמחות בחצרות בתים ולהנמיך את הסטנדרט המופרך ששרר בתחום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
אבל לא רק אירוע של פעם בחיים אפשר להוציא מפרופורציות, גם כזה שמתקיים מדי שבוע. בשנים האחרונות ההפקות המוגזמות זלגו גם אל קידושי בית הכנסת והקידוש־קלאבס הפרטיים בבתים.
כל הקידושים הפשוטים אולי דומים זה לזה, אבל כל קידוש מושקע – מושקע בדרכו שלו: ישנם כמובן אלו ששופכים טונות של כסף ומזמינים את פלטות הדגים הכי יקרות, את הוויסקי הכי מיושן, את העוגות הכי גרנדיוזיות; ישנם אלו שדווקא לא יקנו כלום בחיים – הכול עליהם. הם במטבח כבר מיום ראשון, אופים, מזלפים, קוצצים ולא נרגעים עד שיטבלו את הידיים בשומן דג מלוח ריחני; יש מי שמשקיעים דווקא בכל מה שמסביב ובוחרים (טוב, בוחרות) "נושא" לאירוע – מלבבות בט"ו באב ועד לצבעי כחול־לבן ביום העצמאות. היש טרנד מאוס יותר שאימצנו מהאמריקנים מאשר ה־Theme המייגע? מתי הפכנו לכל כך חסרי חיים שאכפת לנו מחבקי מפיות, עמדות פרחים ואביזרי אווירה?
אין ספק, במבט מפוכח לאחור חייבים להודות שיצרנו מפלצת, והלוואי שכאשר חיי הקהילה ישובו אט־אט למסלולם – נחזור אליהם צנועים יותר, עם הבנה מעמיקה של מה עיקר ומה טפל. כי בשביל לזכור ולקדש את השבת לא באמת צריכים את אפקט ה"וואו", מספיק גם מיץ ענבים תירוש.
זה לא אומר שצריך להפסיק להגיש אוכל בקידושים, בכל זאת – קהל המתפללים מקדש על קיבתו, אבל לא יקרה כלום אם נשוב לשילוש היהודי הקלאסי של הרינג־קרקר־ויסקי. אחרי הכול, המזון האולטימטיבי למפגשים חברתיים הוא לא עוגת ארבע קומות אלא חיוך מאיר, רצוי כשהוא מלווה בפיסת רכילות טובה. אבל הכאה על החטא הזה – בפעם הבאה.
