אלמלא המהפכה החקלאית, כנראה עדיין היינו שוכני מערות שלא יודעים גיל 40 מהו. ההבנה שיחידת החיים היעילה ביותר היא לא משפחה אלא קהילה אפשרה לכל אחד להתפתח בתחומו, ואפשרה לשלם להתעלות על סך חלקיו. שדות תבואה החלו להופיע, עדרי צאן ובקר התקבצו ותעלות מים נחפרו. החרדה הקיומית ממחסור באוכל הלכה והצטמצמה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
על אף שברבות השנים אורח החיים השתנה מקצה לקצה, מספר מאפיינים נותרו על כנם באופן מובהק. ההבדל התהומי באנרגיה הדרושה על מנת להניח על השולחן פרוסת לחם, לעומת פרוסת נקניק.
הייצור ההמוני של דגן פשוט עשרות מונים מייצור המוני של בעלי חיים, ולא רק בפן הפיזי. אדם שחרש וזרע שדה או שניים חזר לביתו עייף ורצוץ. לעומתו בוקר ששחט פרה, פשט את עורה, כיסה את דמה וביתר את בשרה – מי יודע אם בכלל השלים את המלאכה בסעודה.
לעומת המהפכה החקלאית, שבה הייצור ההמוני היה המטרה, הרי שהמהפכה התעשייתית רואה בו גם אמצעי.
השליטה הבלעדית במשאב היא עמדת כוח שכל יצרן היה רוצה, החל באדם פרטי וכלה במדינה. בעולם גלובלי ושוק חופשי, גמר הגביע מתרחש על פי רוב בין המוצר האיכותי למוצר הזול.
המוצר האיכותי יהיה נחלתם של לבני־הצווארון ומעלה, בעוד היתר ייאלצו להסתפק במקבילה הסינית.
כמו בבגדים, בכלי רכב ובמוצרי חשמל – כך גם במזון. תעשיית המזון היא שחקן מפתח בשוק, ולא תבחל באמצעים כדי להוזיל עלויות. חומרי גלם מהזן הנחות ביותר – שכל קשר בינם ובין מוצאם מקרי בהחלט – ממלאים תפקידי מפתח בכל מטבח ומסעדה. הארכת חיי מדף היא ערך עליון, וכל חומר משמר יתקבל בברכה.
המחירים יורדים והמזווים מתמלאים. האוכל הופך ממטרה לאמצעי.
כשמדובר בירקות או בלחם, הנזק גופני ברובו. אך כשמדובר במזון מן החי, לא רק הגוף נפגע. כדי לספק מנה בשרית מדי יום לכל דורש, ייצור הבשר והעוף חייב היה להעלות הילוך. הורמוני גדילה נשפכו כמים והמכלאות נעשו צפופות. המדגרה הנהדרת שנוצרה לחיידקים נענתה מיד באנטיביוטיקה ללא מרשם רופא.
בעלי החיים בכלובים הם מתים מהלכים. נשימתם סדירה הודות לתרופות בלבד, וחלקם הגדול מתפגר עוד בטרם הניף השוחט את ידו. 50 אלף תרנגולות ביממה נשחטות בבית מטבחיים ממוצע בארצנו.
השניצל והסטייק העסיסיים בסופר רוויי הורמונים, חומרי דישון והדברה ושאר מרעין בישין. האשם הבלעדי הוא אך ורק הצרכן. אך ורק יוצר הביקוש. חוסר הטלת הספק בסיבת מחירו הנמוך של מוצר הוא כנראה שאריות היסטוריות מהימים שבהם טובת הלקוח עמדה לנגד עיני המוכר.
"רק בכל אוַּת נפשך תזבח ואכלת בשר". מותר – ולפעמים אף מצווה – לאכול בשר. תאווה היא חלק בלתי נפרד מנפשנו. אבל בדומה לשאר התאוות, המינון המומלץ שלה מוגבל. תאווה שהופכת לשגרת חיים משחיתה את הנפש ומסמאת. היא משכיחה מאיתנו את היחס לבעלי החיים שעליו אנו מצווים. היא משכיחה מאיתנו את חובתנו לבריאותנו ולבריאות קרובינו.
וגרוע ואירוני מכול, היא מצמצמת את הפער בינינו לבין בעלי החיים.
