אנחנו עומדות זו מול זו משני צידי הגדר האידיאולוגית, אני שעל כפות ידיי עוד ניכרות שאריות צבע כתום, והיא שמעלה בשעה זו ממש דגל שחור לראש התורן. אנחנו בנות אותו גיל כמעט, מצב משפחתי זהה. אף אחת מאיתנו לא קנאית מדי לתפיסת בלפור שלה: אני לא ממש ביביסטית; היא לא ממש רק־לא־ביביסטית. אכפת לנו נורא, אבל לא מספיק כדי לריב על זה. ככה, שנים.רתמות לטובת מטרה נעלה, שגדולה מארבע אמותיו, משגרת תלאותיו. היום היא מפגינה בבלפור בשעה שאני מוותרת על צפייה במהדורת החדשות בפיהוק מנומנם. הלהט שלה אמיתי, חד, עמוק. היא משוכנעת שהיא וחבריה הולכים לשנות את העולם. שלא יכול להיות שהאנרגיה המטורפת שם ברחובות לא תחלחל לכל סמטה ברחבי הארץ, שלא יכול להיות שהעולם יישאר אדיש לזעקה הזו שלה, שלהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
פעם עוד היינו מתווכחות לגופו של רעיון, אחר כך לעניינו של מגפון, ולאט־לאט השיחה דועכת. היא באש הלהבה, אני בצונני המים. היא חושבת שזה כי ביבי, כי לא אכפת לי מספיק, כי לא שמעתי מספיק טיעונים, כי הכול פוזיציה. אני עונה לה שהיא פשוט טירונית כיכרות. בלי כל הכנה מוקדמת אני מוצאת את עצמי מביטה בה במבט עייף, פולטת קולות אנחה של קשישה שכבר עברה שניים־שלושה ניסיונות בחיים. כזו שרוצה לחסוך מהנערה מלאת העזוז הזו שהתפרצה אצלה את הצלקות שאי אפשר למנוע ממנה. הרי אני הייתי שם פעם ופעמיים ושלוש ועוד הרבה. בהפגנות ובמחאות, בכיכרות ובהלוויות. זעקנו, ובכינו, וצחקנו. וחשבנו שאי אפשר יהיה להתעלם, ואי אפשר יהיה לעבור לסדר היום. וזה בכלל לא משנה אם סיקרו אותנו בתקשורת לחיוב או לשלילה; אם כיכבנו במהדורות או זכינו להתעלמות גורפת; אם הורידו אותנו מהאוטובוסים בדרך להפגנה או נתנו לנו להוציא את המיץ במגפון למתחילים בראשית הדרך. אבל הם התעלמו. הם עברו לסדר היום. בסוף־בסוף קול זעקתנו נדם. הכיכרות התעוררו לבוקר של מסחר אדיש, כששלטי מחאה מרוסקים מטביעות רגליים נותרו עדות בודדת לקריאה שנאלמה.
אני מסתכלת לה בעיניים ויודעת ששכחנו. כמה ששכחנו. שכחנו את מועקת האופוזיציה. את חוסר האונים מול אידיאולוגיה שאנחנו לא מאמינים בה, שתופסת ספסלים בכירים לאורך שנים רצופות וכמעט לא נותנת לנו תקווה. וזכרתי את הכאב והתסכול. וידעתי את התחושות והאשליות שעוד מחאה אחת, עוד קריאה נואשת אחת ודי. וזכרתי את הפיכחון שעוד עומד להגיע. ובין הכתום שלי לדגל השחור שלה, כאבתי את כאבה של חברה שגדר אידיאולוגית מפרידה בינינו. ראיתי אותה מתבוססת במה ששנוא עליי, בכאב של ארבעים שנות מדבר האופוזיציה. מאז אנחנו עומדות ככה, זו מול זו. בנות אותו גיל, ובכל זאת אחת קשישה, מצולקת ההפגנות, אחרת רעננה ברוחה, אחת שגילתה הרגע את האחווה והקהילה ברגע לא צפוי. והרגשתי קרוב והרגשתי מוכר, ולא הצלחתי להושיט לה יד. על חטא שחטאנו בניכור, בשכחה.
