"המשפחות פה מאוד איכותיות", אומרת לי פעמים רבות חברה קרובה שאני באמת אוהב ומוקיר. "גרים אצלנו טייסים, שופטים, אנשי היי־טק ועוד", היא מוסיפה. במילה "איכותי", כשהיא מתייחסת לאנשים, יש משהו מעצבן שמוציא אותי משלוותי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
כי מה זה בעצם בן אדם איכותי? האם העובדה שאני עובד בעבודה כזו או אחרת אומרת שאני איכותי יותר או פחות? אין ספק שיש אזורים שבהם קיימות בעיות רווחה והתנהגות, ולפעמים זה קשור למצב הכלכלי של ההורים – אך גם כאן, אני לא רואה אדם כאיכותי פחות או יותר, אלא אולי כשונה ממני, או כמישהו שנמצא במצוקה.
חוויתי את ה"איכותיות" הזו על בשרי כמה וכמה פעמים במהלך חיי, בעיקר חיי הצעירים. כתבתי כבר אינספור פעמים על החוויות הקשות שלי בישיבות התיכוניות הרבות שבהן עברתי (שלוש), ולמרות שהשנים עוברות, בעיני רוחי זה נראה כאילו היה זה אתמול. בכמה ישיבות תיכוניות לא היו מוכנים להיפגש איתי לריאיון אישי בגלל התעודה שלי? אינסוף. האם זה אומר משהו על ה"איכות" שלי? בעיניי, ממש לא. אבל בעיניהם? לגמרי כן.
לא אשכח את היום שבו כילד בכיתה ח' שלחתי על דעת עצמי פקס לישיבה תיכונית באזור המרכז, עם התעודה שלי, וביקשתי להגיע לריאיון. הם השיבו שאם אלה הציונים שלי – לא אוכל ללמוד במקום. רציתי ללמוד שם בעיקר כי היו לי חברים שנרשמו למוסד המדובר. ניסיתי להתעקש, והסברתי שהתעודה במחצית השנייה תהיה הרבה יותר טובה – אבל זה לא השפיע עליהם במאומה.
גם כאשר חיפשתי מוסד לימודים אחרי התיכון, בין אם מכינה או ישיבת הסדר, נתקלתי ברבנים או בנציגי ישיבות שהתייחסו אליי כאילו הייתי זבל. אז נכון, באמת שלא התאימה לי הישיבה התיכונית, לפחות במתכונת המסורתית והמרובעת של אותן השנים – אבל התפיסה של רוב הישיבות הייתה: אנחנו רוצים את ה"טובים" או ה"איכותיים" ביותר.
כשהתאומים שלנו נכנסו לראשונה לגן דתי בירושלים בעודם בני שנה, אמרה לי אחת הגננות: "הילדים בגן הם מאוד איכותיים". שאלתי אותה "איך יודעים בגיל שנה אם ילד הוא איכותי או לא?" והיא השיבה שהמשפחות מאוד "איכותיות", ושזה משפיע על הילדים עצמם.
אז כן, גדלתי בשכונה דתית עם ועדת קבלה, ואני גר באזור אליטיסטי בירושלים (כרגע!), אבל אני לא מוכן להגדיר אנשים כ"איכותיים" יותר או פחות. אנחנו קודם כול בני אדם; מורכבים ועמוקים.
מה שתיארתי על קצה המזלג מעיד על הכלל: על הציונות הדתית, שלעיתים מנסה יותר מדי לתפקד כמגזר אליטיסטי, דבר שהופך במקרים רבים לניתוק מהחברה הישראלית הכוללת. הרי אם היינו קצת פחות עפים על עצמנו, המסורתיות המזרחית הייתה חלק בלתי נפרד ממה שמכונה "הציונות הדתית" וכך גם רבים מעולי חבר העמים. אלא שאנחנו ממשיכים לחפש למסגרות החינוך וליישובים שלנו את ה"איכותיים", ועל כן, ככל שהשנים עוברות, ההזדהות שלי עם המגזר הולכת ונחלשת.
אסייג בכך שבשנים האחרונות יש שיפור ניכר ביחס של המגזר לשאר החברות והאוכלוסיות בישראל, אך הדרך עוד ארוכה.
