זה מצטלם כמו מלחמה: בחזרה לפסקול האינתיפאדה השנייה

רצח סמל דוד בירי מחטיבת גבעתי לקראת סוף ספטמבר 2000 היה האות לתחילת האינתיפאדה השנייה – מאורעות הדמים שבהם נהרגו יותר מאלף ישראלים, רובם המכריע אזרחים. אירועי אוקטובר באותה שנה התאפיינו במהומות אלימות מצד ערביי ישראל. גל הטרור הפלסטיני שהחל באותה תקופה גבה קורבנות רבים, לא רק ביישובים אלא גם במרכזי הערים הגדולות. פיגועי התאבדות לאורך השנים הבאות, באוטובוסים ובמרכזי בילוי, שיבשו את שגרת חייהם של הישראלים. התחושה הייתה שהאסון הבא הוא רק עניין של זמן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המהפכה הטכנולוגית מסכנת את החירות האנושית
– שגרה של קריסה: מכחישי הקורונה מול הרופאים השקופים
– נסראללה מחכה להזדמנות: חייבים להציב משוואת הרתעה חדשה

האינתיפאדה פרצה לאחר כישלון שיחות השלום בקמפ דיוויד, החלה לדעוך רק אחרי מבצע חומת מגן ב־2002 והסתיימה רשמית רק בשנת 2005. בדיעבד אפשר לומר שהמאורעות השפיעו בצורה ניכרת על הציבור הישראלי ועל תמונת המצב הפוליטית. ישראלים רבים הפסיקו להאמין באפשרות שיושג שלום־אמת בטווח הנראה לעין ועברו לדבר על ניהול הסכסוך.

עם זאת, דומה שמבחינה תרבותית האינתיפאדה השנייה לא זכתה להתייחסות הראויה, ודאי כשבוחנים את היצירה הקולנועית והטלוויזיונית בארץ. בתחום המוזיקה דווקא היו מי שהגיבו בזמן אמת על האירועים. ב־2001 יצא "האחר" של ברי סחרוף – אלבום קשוח, קשה לעיכול, שניסח בחלק מהשירים שבו את תחושת המחנק באותה תקופה: "רועד עליי הבית, הסדק מדמם מהתקרה / הפחד בעיניים והלב, הלב במזוודה" (מתוך השיר "רועד"). אלבומה השני של להקת הדג נחש, "לזוז" משנת 2003, שכלל שירים כמו "מספרים", "גבי ודבי" ו"לא פראיירים", עסק בין היתר בתסכול מהמצב במדינה ובמשבר הכלכלי שנוצר.

עוד קודם לכן, ב־2000, האלבום "יומן מסע" של אביב גפן יצא בתזמון מושלם, וכלל את שיר הנושא שביצע עם אריק איינשטיין ואת "עורי עור" הפוצע שהתאים לתקופה. "ימים של שקט" של להקת לולה התאים לתפילה לעתיד טוב יותר בעיצומה של מציאות מדממת. ב־2001 פרץ לחיינו הלהיט "מדברים על שלום" של מוקי. בימים הקשים ביותר באינתיפאדה, סביב 2002, הפיגועים הרצחניים נעשו תכופים יותר ויותר. העורכים המוזיקליים נאלצו לנקוט קו רך ושקט, וזו הייתה שעתם היפה של השירים הנוגים, מ"בוכה אל הקירות" של דויד ברוזה ועד "מלנכוליה אהובתי" של חמי רודנר.

לציון 20 שנה לפרוץ המאורעות, יצאנו למסע בעקבות ארבעה שירים ישראליים שבלטו במיוחד בתקופה הקשה של האינתיפאדה השנייה והפכו לפסקול הזמנים ההם. חלקם נכתבו בעקבות המצב הביטחוני, ואחרים הפכו כמעט במקרה להמנונים לשימור התקווה והמורל הלאומי.

עוגת גבינה? השיר הזה הוא בכלל פאי לימון

יושבים בבית קפה
טיפקס // מילים ולחן: קובי אוז

"ואת בתוך הטריפ שלך
את קוראת לי רומיאו
אצלך זה סגריר ובחוץ יש שרב.
ואת בתוך הג'יפ שלך
את לא שומעת רדיו
את לא יודעת כמה רע לי עכשיו"

"יושבים בבית קפה" הוא אולי לא השיר הראשון שיעלה בדעתכם בנוגע לאינתיפאדה השנייה, אבל למעשה הלהיט של להקת טיפקס הושפע מאוד מאווירת הימים ההם.

"אני זוכר שהשיר נכתב כמעט כולו במכה אחת", מספר קובי אוז, שכתב והלחין את הלהיט. "אני זוכר שהוא בא בהליכה".

"קובי התקשר אליי ואמר לי: 'אני אשמיע לך שיר, ותגיד לי אם אתה מכיר אותו'", מספר בסיסט הלהקה גל פרמן, "הוא חשש שאולי הוא שר שיר שכבר קיים. הוא שר לי את השיר בטלפון, ואמרתי לו שאני לא מכיר שיר כזה".

"הרבה פעמים כשעולה לך שיר בראש זה כמו שנדבק לך שיר מהרדיו, ואתה לא יודע אם אתה כתבת אותו", מסביר אוז, "אני תמיד בודק. לכתוב שיר זה להיזכר בשיר שלא נכתב מעולם. התחושה היא כאילו אתה לא כותב שיר חדש, אלא נזכר בשיר שרק היה צריך לגלות אותו".

"יושבים בבית קפה / ומרגישים בתוך בועה / מה לא עשינו / איפה טעינו / מה נשתנה?" שר אוז, "יושבים בבית קפה / אני מזמין עוגת גבינה / מה לא עשינו / איפה טעינו / הלכה המדינה".

קובי אוז: "בהקלטת השירה של 'יושבים בבית קפה' שמעתי באוזניות רק פסנתר נוגה. זה היה מיוחד מאוד. לא שמעתי את כל הפלייבק המאושר שיש מסביב, כי רציתי שיהיה נים של עצב שנמצא בעומק של השיר הזה"

עד כמה המצב הביטחוני ישב לך בראש כשכתבת את המילים?
"קודם כול, אני חי כל הזמן את הפער בין תל־אביב לשאר הארץ, בין המרכז לפריפריה. גם עכשיו, כשאני כבר הרבה שנים תל־אביבי, אני מרגיש שאני מגשר. אם מישהו אומר מילה רעה על הפריפריה אני קם להגנתה, ואם מישהו אומר מילה רעה על תל־אביב אני גם קם להגנתה. במקרה הזה, כתל־אביבי, באותה תקופה ישבנו הרבה בבתי קפה ובמיוחד בקפה ליאון, שזה בית הקפה שעליו נכתב כל האלבום הזה. זה היה בית קפה ותיק בסגנון של פעם, ליאון עצמו היה מגיש לך את הקפה והיו מכינים שם טוסטים מלחם רגיל. זה היה קפה מיתולוגי".

מטבע הדברים התמונה שהופיעה בחזית האלבום "יושבים בבית קפה", שבה נראים חברי הלהקה עם ספלים סביב שולחן, צולמה בקפה ליאון. שם הם היו יושבים עם עיתונים, מקיימים פגישות של הלהקה וגם, ובכן, מדברים על המצב. את השיחה על שיר הנושא קיימנו לפני הסגר, כמה סמלי, כשאנחנו יושבים בבית קפה. לא קפה ליאון, שנסגר מאז, אלא בית קפה אחר.

"יש שיר של אהוד מנור שנקרא 'תל־אביב אינה מודאגת', שביצעה להקת הנח"ל. אני חושב שזה קצת עוול לתל־אביב. היא פשוט מתאוששת ממש מהר", אומר אוז, סולן ומנהיג הלהקה. "בשכונה שלי, כשאני יורד מהבית, יש אנדרטה לזכר ההרוגים בהפצצה של איטליה על העיר במלחמת העולם השנייה. אני הולך קצת ימינה – אוטובוס התופת בדיזנגוף. אחר כך – הפיגוע בדיזנגוף סנטר. כשמסתכלים לאורך השנים, התקופות שבהן תל־אביב לא הייתה מותקפת הן לא כל כך ארוכות. לפני כן היו הטילים מעיראק במלחמת המפרץ; רמי יוסיפוב, הגיטריסט שלנו שהיה גר בחולון, עבר לגור אצלי בשדרות כי שם היה בטוח יותר. היו גם תקופות כאלה".

"ההדחקה התל־אביבית היא לא ניתוק. היא מנגנון הגנה. כשאמרת שנדבר על זה חזרתי לקרוא קצת בוויקיפדיה על מה שקרה בתקופות האלה, כי הכול היה לי סלט דמים אחד גדול, אוסף של אסונות. התחושה הזו שמישהו יורה עליך מכל הכיוונים מלווה את האלבום הזה", הוא מציין. "'יושבים בבית קפה' בא אחרי האלבום 'דיסקו מנאייק', שסיפר על השכונתיות הישראלית, והתנגח בשיקום שכונות ובכל מיני דרכים של המדינה לטפל בשכונות ובעיירות פיתוח. 'דיסקו מנאייק' היה אלבום סוציולוגי, ואחרי הפרויקט הענק הזה, ב'יושבים בבית קפה' התכנסנו לחדר קטן ועשינו שירים קטנים ופשוטים".

"הבאנו את יהודה עדר שהפיק את האלבום והשמענו לו כמה שירים. הוא בא לאולפן וניגנו את זה בלייב", מספר פרמן, "הוא אמר: 'יש לכם אלבום. מה אתם צריכים? תקליטו'".

"לא ידעתי שהשיר גמור", מודה אוז, "היו כל מיני צפצופי סינתיסייזרים, חשבנו שזו רק סקיצה. יהודה עדר אמר 'לא, זה השיר. תוציאו אותו', והוצאנו אותו".

"בהקלטת השירה של 'יושבים בבית קפה' שמעתי באוזניות רק פסנתר נוגה. זה היה מיוחד מאוד", הוא מספר, "לא שמעתי את כל הפלייבק המאושר שיש מסביב, כי רציתי שיהיה נים של עצב שנמצא בעומק של השיר הזה. אם תקשיב טוב תיווכח שאני כמעט לוחש אותו: 'ואת בתוך הג'יפ שלך'… זו לא השירה שאני שר בהופעות. יצא פאי לימון – גם הלימון וגם הפאי מעורבבים ביחד".

לא כולם קלטו בזמן אמת את הרובד העצוב והמהורהר בשיר הנושא, או בשירים אחרים באלבום שיצא ב־2001. המבקר גידי אביבי כתב במוסף "גלריה" שהתקליט "יושבים בבית קפה" הוא "המוצר המיותר ביותר שיצא מתחת ידיו של קובי אוז בקריירה הארוכה שלו", וגל אוחובסקי טען שזהו "אוסף השירים הדל ביותר שהציג אוז מעולם". עם זאת, "יושבים בבית קפה" הפך ללהיט ענק, היה השיר המושמע ביותר בתחנות הרדיו של קול ישראל באותה שנה ונבחר לשיר השנה במצעד של גלי צה"ל.

"אני זוכר שבטקס פרסי המוזיקה בזמנו, השיר שלנו שקיבל מועמדות היה 'כמו לפני 20 שנה'", נזכר אוז, "זה שיר יפה מאוד, אבל בעיניי 'יושבים בבית קפה' הוא שיר הרבה יותר חשוב, כי הוא שיר שמדבר על האדישות ועל ההדחקה. על אלה שרק יושבים בבית קפה ומדברים על המצב. זה שיר חתרני, כי הוא מבקר את התרבות שמעדיפה לשבת ולבכות בצד במקום להיות אקטיביים בנוגע לחיים שלנו".

קובי אוז: "יש כמה מדרגות של אדישות: יש את האלה שיושבים בבית קפה ומדברים על המצב, ויש את זו שנוהגת בג'יפ ולגמרי מנותקת. היום יש דור שלם של אנשים שכמעט לא רואים טלוויזיה וחדשות. רוב התרבות שלהם היא לועזית, והבריחה שלהם מושלמת. הם גרים פה, אבל לא מתמודדים עם המציאות"

באותם ימים בתי קפה ומקומות בילוי הפכו לזירות פיגועים אפשריות. פתאום עצם הישיבה בהם הפכה לדבר טעון.
פרמן: "כשאתה חי במצב כזה, אתה יכול להסתגר, אבל בסוף צריך לחיות את החיים שלך. לא אשקר, היה מפחיד. היה מפחיד לעלות לאוטובוס, היה מפחיד להיכנס למקומות הומי אדם".

אוז: "יש שורה – 'יושבים בבית קפה ומרגישים כמו בחו"ל'. העניין הזה בריא מאוד לשקט הנפשי שלנו. זה כמו שבזמן מלחמה ילד משחק בבובות ונמצא בעולם שקט משלו. כשאנחנו יושבים בבית קפה בתקופה כזו, אפשר לדמיין לרגע שאנחנו לא במזרח התיכון".

כשמחבלים החלו להתפוצץ במקומות הבילוי, הבועה התפוצצה כפשוטו.
פרמן: "במלחמת המפרץ העיר הייתה במתקפה ואנשים ברחו ממנה, וכשהגענו לבתי קפה הייתה תחושה שאם אנחנו לא יכולים להילחם בחזית, נילחם בעורף. זה חזר על עצמו באינתיפאדה השנייה, וגם לאחרונה בתקופת הקורונה – כשפתחו לראשונה את בתי הקפה, הרגשנו שאנחנו הולכים לנצח את זה ביחד".

אוז: "אתה פתאום חי את החיים הטובים כנקמה. יש באלבום ההוא שיר שנקרא 'להתנקם', והוא מדבר על הרצון בנקמה. זה רצון אנושי מאוד ולא כותבים עליו. רוב האנשים שמדברים על רצון בנקמה מוקעים מהשיח. מבחינתי הרצון להתנקם הוא דבר טבעי; ללכת לעשות את זה – זה כבר דבר אחר. יש כל כך הרבה אנשים שעשו להם עוול ורוצים להתנקם. כשלוקחים תחושה של בן אדם וקובעים שהיא לא לגיטימית, זה לא הגון בעיניי".

בפזמון של "יושבים בבית קפה" אתה מדבר על אישה שיושבת בתוך הג'יפ שלה ולא שומעת רדיו. האישה הזו היא סמל לפנים אחרות של ניתוק?
"יש כמה מדרגות של אדישות: יש את האלה שיושבים בבית קפה ומדברים על המצב, ויש את זו שנוהגת בג'יפ ולגמרי מנותקת. היום יש דור שלם של אנשים שכמעט לא רואים טלוויזיה וחדשות, ואת המוזיקה שלהם הם צורכים מחו"ל. הם אולי מדברים עברית, אבל רוב התרבות שלהם היא לועזית, והבריחה שלהם מושלמת. המכונית שלהם ממוזגת, והם אף פעם לא ישמעו רדיו. הם גרים פה, אבל לא מתמודדים עם המציאות. ג'יפ הוא סמל סטטוס, ברור שזו מעין אליטה מנותקת. היא אפילו בבתי קפה לא יושבת. בחוץ יש שרב, והיא שומעת סטריאו במיזוג".

גם השיר "כולם הלכו לקניון החדש" מאותו אלבום התכתב לתחושתם עם האווירה הביטחונית. "זו הייתה תחילתה של תרבות הקניונים ההמונית. היו כבר קניונים, אבל תרבות הבילוי בהם צברה תאוצה באותה תקופה", אומר פרמן, "בגלל זה היה כזה הלם גדול כשמחבלים התחילו להתפוצץ, כי היו מתפוצצים במקומות האלה".

"זה הרעיון של טרור – הם אמורים להפחיד אותך", מוסיף אוז, "בסופו של דבר לא הולך להם, כי בסוף אנחנו קמים על הרגליים וממשיכים לשתות את הקפה שלנו".

כשיושבים לכתוב שיר במקום לשבור רהיטים

כשהלב בוכה
שרית חדד // מילים: יוסי גיספן, לחן: שמואל אלבז

"שמע ישראל א־לוהיי עכשיו אני לבד
חזק אותי א־לוהיי, עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שייגמר כי לא נותר בי כוח"

ב־12 באוקטובר 2000 יצאו יוסי אברהמי וודים נורז'יץ לשירות מילואים, ולאחר שטעו בדרך הם מצאו את עצמם ברמאללה. שוטרים פלסטינים הובילו אותם לתחנת המשטרה בעיר, שם ההמון רצח אותם באכזריות בלתי נתפסת ולאחר מכן התעלל בגופותיהם. המעשים הברבריים תועדו וזעזעו את המדינה כולה.

הפזמונאי יוסי גיספן צפה בטלוויזיה באירועים ולא ידע את נפשו. "חשבתי שצה"ל התרשל, הפיקוד העליון התרשל מאוד. עיני הציבור היו נשואות לכיוון הצבא, וכולם ציפו שההנהגה לפחות תרסן את השחתת הגופות", הוא אומר. "הייתי מצפה ששני מסוקי אפאצ'י יעלו ויעיפו משם את כל ההמון ה… אני לא יודע איך לכנות אותם, אבל מי שביצעו את הדבר הזה הם לא בני אדם. הייתה שם חגיגה של צמאי דם. אבל שום דבר לא קרה".

יוסי גיספן: "עיני הציבור היו נשואות לכיוון הצבא, וכולם ציפו שההנהגה לפחות תרסן את השחתת הגופות. אבל שום דבר לא קרה. שברתי חצי מהבית בזמן השידור הזה, עד שאשתי אמרה לי: 'שב, תכתוב, תוציא את הזעם בכתיבה'"

זעמת על היעדר התגובה?
"כעסתי מאוד, מי שעמד אז בראש ההנהגה ראוי לבוז. שברתי חצי מהבית בזמן השידור הזה, עד שאשתי אמרה לי: 'שב, תכתוב, תוציא את הזעם בכתיבה'. ישבתי ובאמת השיר נכתב תוך שתי דקות".

"כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת / האדם רואה את כל חייו פתאום / אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת / לא־לוהיו קורא על סף תהום", כתב גיספן. "השיר נכתב בזמן שהלינץ' התבצע. היה חשוב לי להכניס את המילים 'שמע ישראל'. בין אם אנשים דתיים או חילונים ואפילו אתאיסטים, אני מכיר הרבה מקרים של יהודים שאמרו ברגעי טראומה ואסון את המילים 'שמע ישראל'".

היום בעקבות גל הפופ האמוני אנחנו רגילים לשמוע מילים מהמקורות ברדיו, אבל בזמנו זה היה חידוש.
"זה מתחבר לכך שאני יהודי מאמין. הוזמנתי פעם לראות את שרית מופיעה בקיסריה, וראיתי שם איך כל הקהל שר 'שמע ישראל'. אמנם לא שרים את הפסוק במלואו, אבל לא יזיק לאף יהודי להשתמש מדי פעם בצמד המילים הזה".

הלחן, שעליו חתום שמואל אלבז, נכתב למעשה זמן רב קודם לכן. "הייתי בקורס פיקוד ומטה בצבא, ונסעתי לחבר שעבדתי איתו, יוסי בן־דוד. ישבנו יחד וניגנו, הוא היה צריך לצאת ואמר לי: נגן בגיטרה, תעשה מה שאתה רוצה", מספר המלחין, "מצאתי אצלו חוברת עם שירים, והיה שם טקסט שעזר לי לבנות את הלחן. הקלטתי על קסטה ויצאתי משם. הרגשתי שהלחן מצוין, אבל המילים לא היו בעוצמה שלו. יצא לי אז לעבוד עם אמנים שונים, אבל עוד לא הייתי בקשר עם גיספן".

בשלב מסוים הוצע לאלבז לעבוד עם גיספן, שהיה אז די בתחילת דרכו כפזמונאי. "כתבנו כמה שירים לאחרים, ויום אחד אמרתי לו שיש לי מנגינה שהקלטתי בקסטה, אבל אני לא מאמין שהמילים תואמות לעוצמה של המנגינה. הוא שמע וזה נשמע לו טוב", הוא מספר. "המשכתי בחיי, חזרתי לבסיס ולא חשבתי על זה. באותה תקופה הייתי מפקד המשטרה הצבאית של פיקוד דרום. לפני כן הייתי מפקד כלא מגידו ומפקד כלא שש. בוקר אחרי הלינץ' ברמאללה התקשר אליי גיספן ואמר לי: 'אתה זוכר את המנגינה שהשמעת לי מהקסטה? כשראיתי את האירוע בחדשות זה כל כך הרטיט אותי, שמעתי את המנגינה בלופים והמילים יצאו לי בטייק אחד'. זמזמתי את הטקסט שלו לפי הלחן, והרגשתי שזה הולך להיות משהו מיוחד. אמרתי לו: היום אני אצלך, ונקליט סקיצה עם המילים".

שמואל אלבז: "בוקר אחרי הלינץ' ברמאללה התקשר אליי גיספן ואמר לי: 'אתה זוכר את המנגינה שהשמעת לי מהקסטה? כשראיתי את האירוע בחדשות זה כל כך הרטיט אותי, שמעתי את המנגינה בלופים והמילים יצאו לי בטייק אחד'. הרגשתי שזה הולך להיות משהו מיוחד"

במקור השיר לא יועד לשרית חדד. גיספן הציע אותו לזהבה בן, והיא ויתרה עליו. "העברתי את השיר לשרית והיא קיבלה אותו באהבה", הוא מספר, "הקלטת הקול שלה היא ההקלטה הראשונית – ערוץ הדמו הראשון שהקלטנו איתה, זה מה שנשאר. לא עשינו הכנות מיוחדות ולא חזרנו כדי לשפץ. זה פשוט עבד. היא זמרת גדולה".

השיר נראה בהתחלה כנטע זר באלבום "אשליות מתוקות" שיצא ב־2001. קובי אוז היה המפיק המוזיקלי של רוב שירי האלבום, ביניהם "יאללה לך הביתה מוטי" שהפך ללהיט גדול. "אבי גואטה (מי שהיה המנהל האישי המיתולוגי של חדד, ש"מ) בא אליי עם השיר 'כשהלב בוכה', שמעתי אותו ואמרתי לו: 'כשהיא תעשה אלבום של חזרה למקורות, זה שיר שיוכל להוביל את האלבום הזה. אבל מה הוא יעשה עכשיו בתוך האלבום?'" מספר אוז. "כשסיימנו את ההקלטות גיליתי שגואטה לוקח את השירים שעבדתי עליהם, ומחבר אותם לעוד חמישה שירים אחרים, ביניהם 'כשהלב בוכה'. זו הייתה החלטה מובנת מבחינה מסחרית, אבל מבחינה אמנותית התחרפנתי מזה. מבחינתי הוא ערבב פטל עם שוקו. אני באתי עם קונספט מסוים, והקונספט שלו היה שיהיו הכי הרבה להיטים".

בתחילה השיר לא יצא כסינגל לרדיו, אבל עם הזמן הוא זכה בהכרה. בין העורכים המוזיקליים שהרבו להשמיע את השיר באותם ימים היה שמעון פרנס, המשדר עד היום בגלי צה"ל. אחד הביצועים הראשונים של השיר היה בתוכניתו "אצל פרנס בטברנה" בערוץ 2. "זה היה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כשכל יום התפוצצו פה אנשים. המצב הביטחוני גם הזיק לתוכנית – הייתה אווירת נכאים, ו'בטברנה' הייתה תוכנית שמחה", הוא אומר.

בגלל האווירה הציבורית ביקשת ממנה לבצע את השיר בתוכנית?
"בוודאי, הבאנו אותה כדי להתאים את עצמנו למצב. האמנתי מאוד בשיר הזה, גם שידרתי אותו המון ברדיו. זה היה שיר חריג ביחס לשירים ששרית חדד שרה. בדרך כלל היא שרה 'הוא אוהב אותי', 'הוא עזב אותי', 'אני מתה עליך'… הז'אנר הרגיל והידוע של מוזיקת הקסטות. פתאום היא באה עם שיר עוצמתי כזה. זה היה אנטיתזה לשרית חדד של אז".

"אי אפשר לנתק את השיר הזה מההקשר של הלינץ'. כשבאים הכותבים ואומרים שהשיר הזה נכתב בעקבותיו, זה נוגע בשורש הנשמה", מציין פרנס. "זה שיר טוב כעומד בפני עצמו, אבל האם בלי הרקע הוא היה הופך לכזה המנוני? לדעתי אלמלא הסיפור שמאחוריו השיר הזה היה מצליח, אבל לא היה הופך להמנון".

"השיר הזה לא יצא כסינגל לפחות שנה. הוא מוקם כרצועה מספר 8 באלבום", מדגיש גיספן, "אבל בכל פיגוע השיר קפץ, והוא היה הכי נכון לתקופה ההיא. אני חושב שזה אולי השיר שהכי יישאר משרית חדד ברבות הימים".

"השיר הושמע לא רק סביב פיגועים", מוסיף אלבז. "לדוגמה, עשו טקס לציון האירוע החמור של אסון גשר המכביה, בהשתתפות ראש הממשלה דאז אריאל שרון, והשיר הושמע שם. עשו פעם ערב איחוד של הלהקות הצבאיות בקיסריה, והיה שם ביצוע משותף לשיר הזה".

במצעד שירי שרית חדד ששודר ברשת ג' ב־2009 זכה השיר במקום הראשון. חדד עצמה חידשה את השיר ב־2010, וגם ביצעה אותו עם אייל גולן בהופעה. "בסוף 'כשהלב בוכה' הצליח כל כך, וטעיתי כל כך עם השיר הזה. הייתי צריך לקבל אותו בברכה מיד כשנכנס לתוך האלבום הזה", מודה קובי אוז בדיעבד. "טעיתי גם בהבנה שלי את המקום של האמונה ברגעים הקשים של הישראלים. הרבה פעמים הישראלי הוא מאמין בן מאמין, וברגעים הכי קשים שלו הוא מגיע לתפילה. זה שיר שלימד אותי משהו, עלינו ועליי. חשבתי לעצמי – איך דחיתי את זה, ואיך הציבור חיבק את השיר. מבחינה אמונית הציבור היה אז קילומטרים לפניי".

המסר הציני הלך לאיבוד. נשאר המנון לאומי

דרכנו
שרה (שרית) וינו־אלעד וחני פירסטנברג, "הבורגנים" //
מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: יזהר אשדות

"לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות"

יענקל'ה רוטבליט מספר שכתב את "דרכנו" לאשתו אורנה, שהתמודדה עם מחלת ה־ALS ונפטרה בשנות התשעים. דני בסן, שאחראי על הביצוע המקורי של השיר, מציג גרסה קצת אחרת. "הופענו פעם ביחד ורוטבליט הציג את זה ככה: 'על השיר הבא יש מחלוקת. דני אומר שכתבתי את השיר הזה לאשתו; אני אומר שכתבתי את זה לאשתי'. בקיצור, כל אחד מאיתנו אומר שהשיר הזה נכתב על אשתו".

ומה האמת?
"האמת היא שאלה של מקום. אני שרתי את זה לאשתי והוא כתב את זה לאשתו".

שרה וינו–אלעד: "חברה של מור אלרז ז"ל, שנהרג בקרב עם מחבלים ב–2002, הראתה לי את המכתב האחרון שהוא שלח לה. הוא כתב: 'במהלך סיור בעומק שטחי A שרנו את השיר, ונעלמו לנו מילים בבית השני. כשחזרנו לג'יפ הסתכלנו ומתברר שהמילים שהיו חסרות לנו הן: 'כל הטוב עודנו לפנייך'"

בסן מסביר שהיה בקשר עם רוטבליט וביקש ממנו לכתוב לו שיר שיוכל להקדיש לאשתו, בעקבות תקופה שבה הם עברו תהליך של טיפולי פוריות בניסיון להביא ילדים לעולם. "עם כל הייסורים שעברנו והדמעות שבכינו, השיר הזה היה סוג של אור בקצה המנהרה", הוא אומר. בסיומו של התהליך נולדה לזוג שלישיית בנים, כך שבמקרה הזה הסוף היה טוב. השיר "דרכנו" נכלל באלבום "הילד שבי" מ־1989 בביצועו של בסן. יותר מעשור מאוחר יותר, הוא נולד מחדש כלהיט שכבש את המדינה.

השחקניות שרה וינו־אלעד (שהייתה ידועה אז בשם שרית) וחני פירסטנברג חידשו אותו במיוחד עבור סדרת הטלוויזיה "הבורגנים", ששודרה בערוץ 2 בתחילת המילניום ונוצרה בידי אסף צפור ואיתן צור, יוצרי "החמישייה הקאמרית". הביצוע הצליח הרבה בזכות העיבוד הסוחף של יזהר אשדות, מלחין השיר. הוא הושמע אינספור פעמים בתחנות הרדיו, ונבחר לשיר השנה במצעדים של גלי צה"ל ושל רשת ג' לשנת תשס"ב. גם ראש הממשלה בזמנו, אריאל שרון, אהב את השיר ואף ציטט אותו בריאיון טלוויזיוני, כשאמר "כמו ששרות שתי הבחורות הנחמדות מ'הבורגנים' את השיר של יעקב רוטבליט וזוהר (יזהר, השגיאה במקור, ש"מ) אשדות, לא קלה היא הדרך".

סיפור ההצלחה הבלתי צפוי החל כאשר במאי הסדרה, איתן צור, ביקש מהיועץ המוזיקלי קובי בן־עטר למצוא שיר שיתאים לסצנה בחתונה שמתרחשת בפרק סיום העונה, ובה חברה טובה שרה לחתן ולכלה שיר שיש בו מסר מריר אבל גם אופטימי. "הכוונה המקורית הייתה שבתוך המסווה של חברות ששרות למישהי שמתחתנת, ייכנס שיר שמדבר על הישראלים שיודעים רק לשיר כמה קשה לנו, ואפילו קצת מאוהבים בדבר הזה של שירי נחמה", מסביר צור.

אז הייתה לך כוונה צינית.
"הכוונה הייתה צינית, אירונית, לחלוטין. בפזמון 'לא קלה היא, לא קלה דרכנו' היה בסדרה שוט שראו בו את השולחן שבו יושב לבד הערבי שעובד במכולת של אחת מהדמויות בסדרה. בגלל כל מיני דברים שאין לי שליטה עליהם, השיר הפך להמנון של התקופה. זה לגמרי הפוך ממה שהתכוונתי אליו. אחרי שנים גם הרגשתי בעצמי שעשיתי שימוש ציני בשיר אישי מאוד של רוטבליט ודני בסן, והשתמשתי בו לצרכים שלי. היום אני קצת מצטער על זה, יכולתי לקחת שיר שהוא יותר לאומי במשמעות המקורית שלו. גם תוך כדי ההצלחה היו לי רגשות מעורבים עם מה שקרה סביב השיר. היה לי תקליט זהב בבית ואנשים שאלו: 'מה אתה בוכה?'"

אתה יכול להבין מה גרם לאנשים רבים להתחבר לשיר?
"אני יכול להבין, אני רק חושב שיש חוסר פרופורציה. לא שאנשים רוצים שיהיה להם רע. אני פשוט חושב שראו גם בקורונה שאנחנו טובים בתקופות לחץ קצרות, אבל ברגע שזה מתחיל להתארך, אנחנו כבר מסתבכים. הגיוס של הציבור לא מחזיק מים לאורך זמן".

יענקל'ה רוטבליט: "זה היה שיר אישי מאוד. אבל כששיר הופך ללהיט, אתה לא מתווכח עם זה. נעמי שמר כתבה לי: אתה רואה, כולם רוצים פתאום להיות 'אנחנו', וזה שיר של 'אנחנו'. ברגע שהשיר יוצא לעולם הוא של העולם, ולא שלך יותר"

אבל ב"דרכנו" היה גם מסר של אופטימיות, לא רק שקיעה בעצב.
"בעיניי זו עסקת חבילה: גם קשה לנו וגם 'יהיה בסדר'. גם אם יש אופטימיות, אני לא קונה אותה".

אפשר לומר בוודאות שאלמלא המצב הביטחוני בארץ השיר לא היה הופך לכזה להיט ענק?
"זו שאלה כל כך תיאורטית, כי אני חושב שאלמלא המצב בארץ לא היינו בוחרים לסדרה את השיר הזה".

צור טוען שלפחות הפיק לקח חשוב ממה שקרה סביב "דרכנו": "אני לא בטוח שהיום אפשר בכלל להזיז אנשים מעמדותיהם, אבל אם כבר אתה צועק, תצעק משהו ברור – ואל תנסה להגיד משהו מתחכם ותסתכן שיפספסו את כוונתך".

אצל וינו־אלעד השיר מתקשר כבר שנים לרב־סרן מור אלרז, שנהרג בקרב עם מחבלים סמוך לציר כיסופים בפברואר 2002. "ביקשו ממני ומחני להגיע לאזכרה של השלושים ולבצע את השיר", היא מספרת, "חברה של מור נתנה לי צילום של סוף המכתב האחרון שהוא שלח לה. הוא כתב: 'במהלך סיור בעומק שטחי A שרנו את השיר, ונעלמו לנו מילים בבית השני. כשחזרנו לג'יפ הסתכלנו ומתברר שהמילים שהיו חסרות לנו הן: 'כל הטוב עודנו לפנייך'. תחשבי על זה. אוהב אותך, מור'. זה מה שהוא השאיר לה. עצוב".

"אמהות לילדים שמאושפזים במחלקות אונקולוגיות סיפרו שזה השיר שהצליח להחזיק אותם בטיפולים. יש אנשים שזה היה שיר החופה שלהם, בתקופה ההיא", היא נותנת עוד דוגמאות להשפעה החזקה של השיר על אנשים, "קרו עם השיר המון דברים, וזה מדהים. מי היה חושב לשיר בחתונה שיר שנכתב על אישה חולה במצב קשה? אבל עובדה שבאותו זמן זה היה שיר פופולרי בחתונות".

השיר עזר לקדם את הסדרה, ובמקביל הטלוויזיה עזרה לקדם את השיר. "קשת בזמנו טחנו את השיר בפרומואים", אומרת וינו־אלעד, "בימי השידור שלהם הקליפ היה משודר כמה וכמה פעמים ביום. אנשים התאהבו בשיר, והתחילו לדרוש מתחנות הרדיו להשמיע אותו. בגלגלצ בהתחלה לא הכניסו אותו לפלייליסט, עד שלא הייתה להם ברירה".

בסופו של דבר הוא היה שיר השנה גם בגל"צ.
"הוא היה שיר השנה במיקרוגלים שאנשים פתחו. אי אפשר היה לברוח ממנו", היא צוחקת. "מאז, כשיוצא לי במקרה לשמוע אותו, אני מיד פותחת חדשות כדי לראות שלא קרה משהו".

שרה וינו–אלעד: "מאז, כשיוצא לי במקרה לשמוע את השיר, אני מיד פותחת חדשות כדי לראות שלא קרה משהו. מבחינתי הוא קשור לתקופה שבה כל הזמן הלב שלנו נפצע עוד ועוד, והשיר הזה בא ללטף את הלב הפצוע. זו לא הייתה הכוונה שלו, אבל זה מה שהוא עשה"

עד היום כשאת שומעת את השיר את חוששת שאולי היה פיגוע?
"כן, שקרה משהו. מבחינתי הוא קשור לתקופה שבה כל הזמן הלב שלנו נפצע עוד ועוד, והשיר הזה בא ללטף את הלב הפצוע. זו לא הייתה הכוונה שלו, אבל זה מה שהוא עשה".

לאחר ההצלחה האדירה של "דרכנו" הקליטה וינו־אלעד עוד שירים, אבל היא נותרה זמרת של להיט אחד. "אחרי ש'דרכנו' הושמע באמת אינספור פעמים בתחנות הרדיו, בסוף השנה ההיא קיבלנו צ'ק של 428 שקלים. משהו כזה היה שם", היא מספרת, "בחיי שהדלק והחניה לטקס פרסי המוזיקה עלו לי יותר. אני שחקנית של מיוזיקלס במקור, אני מתה על זה. אני שחקנית ששרה, וחני היא בכלל זמרת ברודוויי. זה יכול היה להיות מקפצה, ובסופו של דבר זה לא היה. הטעם המוזיקלי שלי הוא לא פופולרי בעליל. הקלטתי אחר כך אלבום שלם שאני חולה עליו, אבל הוא לא תפס בכלום".

את הביצוע ל"דרכנו", בכל מקרה, לא ישכחו. "זה היה שיר אישי מאוד. אבל כששיר הופך ללהיט, אתה לא מתווכח עם זה", אומר יענקל'ה רוטבליט. "נעמי שמר כתבה לי: אתה רואה, כולם רוצים פתאום להיות 'אנחנו', וזה שיר של 'אנחנו'. גם ל'שיר לשלום' שכתבתי יש חיים משל עצמו. ברגע שהשיר יוצא לעולם הוא של העולם, ולא שלך יותר".

"האמת שקצת כאב לי שלקחו משהו שהיה מאוד אישי ורומנטי, והפכו אותו למשהו עם ממד לאומי סביב צרה לאומית", מודה דני בסן, "אבל היום אני מופיע עם השיר הזה והוא חזר לקבל את המשמעות האישית והאינטימית שאני מכניס לתוכו, ושם הוא נמצא כרגע מבחינתי".

מזרח תיכון חדש? זה אותו מזרח תיכון ישן ומתפוצץ

איך קוראים לאהבה שלי
יהודה פוליקר // מילים: יעקב גלעד ויהודה פוליקר, לחן: יהודה פוליקר

"ואלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב,
יכול לבוא אסון
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא"

השיר "איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר הפך אולי למזוהה ביותר עם האינתיפאדה השנייה במוזיקה הישראלית, אבל נכתב למעשה עוד לפניה, בעקבות אירועי הטרור בשנות התשעים. "גם בתקופה שלפני כן, בשנות התשעים, הכול התחיל להתחמם", אומר יעקב גלעד, שותפו של פוליקר ליצירה לאורך שנים ארוכות, שהיה חתום איתו על מילות השיר. "בשיר יש דיווח על מה שקורה בתוך הבית ומחוצה לו, ברחוב ובטלוויזיה. כל המובן מאליו הפסיק להיות מובן מאליו, והכול התחיל להשתגע".

"זאת בועה שאם תיגע היא תתפוצץ".
"כן. אני זוכר שפתאום אי אפשר היה להיכנס ליפו. פתאום לא היה נעים לישראלים להסתובב שם. קרו דברים מוזרים. בגלל זה כתבתי בשיר 'אין כמו יפו בלילות'… היה בלגן. פתאום הבנתי שיפו היא בעצם עיר ערבית, וגם בה יש אנשים שלא אוהבים אותנו. הדו־קיום התערער".

"את המנגינה יהודה בכלל נתן בהתחלה לאריק איינשטיין, יחד עם עוד כל מיני מנגינות", מציין גלעד, "על המנגינה הזאת אמר לי אריק בטלפון: 'רק יהודה יכול לשיר ככה. אתה שומע אותי שר ככה? גם אם אני רוצה, אין לי את העוצמות האלה'. הוא לקח שירים אחרים, והמנגינה הזו נשארה. אהבתי מאוד את המנגינה, משהו מתוחכם מאוד במנגינה הזאת, והצעתי שנעבוד עליה ונחבר לה מילים".

"השיר התבסס על טקסט ראשוני של יהודה", הוא מספר, "הטקסט התחיל במילים 'אם סופה היא שיר של רוח / איזו מנגינה יש לתקווה', שיהודה כתב. אני המשכתי ל'איך קוראים לאהבה שלי / לאהבה שלך'. האהבה עמדה אל מול האווירה של השנאה בחוץ. כל אחד קורא לאהבה שלו בשם אחר, לפעמים לדת שלו או לדעה שלו".

יש בשיר גם סרקזם מריר. הוא נפתח במילים "וזה עולם יפה ממש / וזה מזרח תיכון חדש" – מה שמתייחס להצהרה הזכורה של שמעון פרס בעקבות הסכמי אוסלו.
"ברור. שמעון פרס טבע את המונח הזה, ואיזה מזרח תיכון ואיזה חדש? זה לא חדש, זה אותו מזרח תיכון ישן ומתפוצץ. זו לא הייתה אמירה ביקורתית, זו אמירה של אכזבה. כן רציתי מזרח תיכון חדש, וכך גם כל מי שאני מכיר, ופתאום זה התרסק לנו בפנים. האלמנט של האכזבה בא לידי ביטוי במיוחד בפזמון: 'ערב טוב ייאוש, לילה טוב תקווה' – הייתה תחושה עמוקה של ייאוש. אני שמאלני, וגם אנשים כמו רבין ופרס לא נחשבו לסמל השמאלניות בעיניי. התקווה שלי הייתה זהירה, והאכזבה הייתה קשה מאוד".

יעקב גלעד: "זו לא הייתה אמירה ביקורתית, זו אמירה של אכזבה. כן רציתי מזרח תיכון חדש, וכך גם כל מי שאני מכיר, ופתאום זה התרסק לנו בפנים"

הופתעת מההצלחה של השיר?
"כן הפתיע אותי מה שקרה איתו. זה שיר שהוא סוג של בלדה רגועה, הוא לא מרים את המורל. מהשירים שעורכים מוזיקליים יכולים לומר עליו ש'הוא עושה דמורליזציה, ותפקיד הרדיו בתקופות מסוימות הוא לרומם את הרוח'. באופן מפתיע הושמע המון ברדיו. הוא נשאר המון חודשים בפלייליסט, זה היה מאוד לא מקובל".

"זה באמת שיר שנוגן המון, טחנו אותו יפה. היה בו לא רק משהו מדכדך, אלא מרגש", מסביר דןדן מטיוק, שהיה באותה עת עורך מוזיקלי בגלגלצ, "אולי זה משהו בקול של פוליקר, שיש בו משהו חם ועוטף. הרבה מאזינים ביקשו להשמיע אותו".

השיר הקדים במספר חודשים את צאת האלבום "איך קוראים לאהבה שלי". מועד יציאת האלבום נקבע מבעוד מועד ל־11 בספטמבר 2001. "הייתה מסיבת עיתונאים בבוקר אצל חברת NMC", מספר יעקב גלעד, "האלבום נכנס למשאיות ויצא לכיוון החנויות, ובעוד כל זה קורה אנחנו רואים בטלוויזיה את מחזות הזוועה – מגדלי התאומים מתרסקים".

היה מאוחר מדי לעצור את המשאיות?
"אמרתי ליהודה: עזוב, אני לא רואה מישהו הולך בקרוב לקנות תקליט או דיסק. זה נראה כמו תחילתה של מלחמת עולם".

אם כבר מישהו חיפש פסקול למלחמת עולם, "איך קוראים לאהבה שלי" היה יכול אולי להתאים. שירים כמו "בתוך הפקק האינסופי" ("אין שלום, אף פעם לא היה"), "ג'ינג'י" ושיר הנושא הציגו מציאות קודרת ולא היו תלושים מהמצב.

המצב הביטחוני התערבב אז אצל גלעד גם עם התרחשויות בחייו האישיים. "הייתה לי חוויה קשה של פרידה אישית. הכול נמצא בשיר הזה, יחד עם הדברים שקרו בחוץ", לדבריו. "בשורה 'מי הבא בתור ומי בתור הבא' – הכוונה הייתה גם במובן האישי, וגם לשאלה מי יהיה הקורבן הבא. גם בחיים הפרטיים יש בכל פעם מישהו אחר שאוכל אותה. הייאוש עטף את כל החוויות".