הלכה שנה. תש"ף זימנה לכולנו כמה החמצות ואכזבות. לי באופן אישי היא העניקה ורסיה מותאמת אישית לביטוי "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" – גם נשאר בארץ וגם לא ראה את ההצגה. מתישהו בסוף פברואר היה לי כרטיס טיסה לאיטליה ובמקביל הוזמנתי בארץ להצגת המבקרים של "מתאבל ללא קץ", שילוב מעורר ציפיות בין טקסט של חנוך לוין לעבודה הראשונה בתיאטרון של הקולנוען ארי פולמן. בשל הטיסה הצפויה תיאמתי מועד חדש לצפות בהצגה. על הטיסה לא עליתי מפני שהנגיף חגג אז בארץ המגף, ועד שמועד ההצגה החדש הגיע – כבר נסגרו התיאטראות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"יכולנו לתקן ולא רק לנבור": דיון בוועדת החוקה גלש לאנרכיה
בשל המספרים הגואים: צה"ל שוקל כניסה לסגר מלא
טלו קורה: על הצביעות בשיח הישראלי
אבל אני עוד אופטימי, והציפייה לפתיחה המחודשת של הבמות ולעלייה מחדש של כל אותן הצגות שלא קיבלו את מלוא ההזדמנות לפגוש את קהלן משאירה לי תקווה שבשנה הבאה נשב על המרפסת, וגם ביציע התיאטרון (ואולי גם במושב המטוס).
עד שזה יקרה, מבט לאחור מגלה שלמרות ששנת התיאטרון הפצועה הזאת ארכה רק חמישה חודשים וקצת, היא גם התפקעה מיצירות מוצלחות ורעננות, כשרבות מהן הגיעו דווקא מהתיאטראות הקטנים ומחוזות הפרינג', והשאירו אותנו עם טעם של עוד.
השנה נפתחה עם "חבק אותי לנצח, פטריסיו!" של תיאטרון הפרינג' באר־שבע, שהצליחה להפתיע אותי. הגעתי קצת ספקן להצגה עם שם של טלנובלה ועם סימן קריאה בסוף, אבל ההצגה התגלתה כקומדיה אינטליגנטית ומהנה. תשרי המשיך עם "כסופות" בתיאטרון תמונע, שבו יצרו מעיין רזניק, הילה פלשקס ושרון צוקרמן־ויזר קסם בימתי לא תמיד מפוענח אך מעורר רושם רב.
בחשוון הרשים תום אבני בתור אדוניהו המתוסכל ב"הבא אחריו", גרסה של תיאטרון באר־שבע למאבקי הירושה בבית דוד המתוארים בפרקי הפתיחה של ספר מלכים. חבורת פרחי תיאטרון בוגרי בית הספר למשחק גודמן בנגב הציגו את הגרסה הפרועה והמעניינת שלהם למיתוס יווני ב"נקמתו של התרנגול האחראי לזריחת השמש", ובתיאטרון גשר "רווקים ורווקות" של חנוך לוין חיפשו להם זיווג.
לקראת חנוכה נהנינו בפסטיבל תיאטרון קצר מההצגות "גידול ושמו בועז" ו"תצרף", וכולי תקווה שיוצריהן – אורן דיקמן ואנה בניאל, ויאנה שלי, מרב שפר ויואב היימן בהתאמה – מנצלים את הסגר לעבודה על יצירות ארוכות. טבת הביא מפגש נוסף עם חנוך לוין, הפעם בעיבוד המפתיע והמצוין של הסיפור שלו "איש'ל ורומנצקה" ל"יצירה לתזמורת, שחקן וזמרת סופרן" – יוזמה של יוסי בן־נון ושל דרור קרן שמוביל בכישרון את הערב, וכן יצירה חדשה של אוהד נהרין לבת שבע, ששוב עלתה על הציפיות.
בשבט ארי טפרברג עם בלונים וכוס מים נתן הצצה מרגשת אל מוחה של הסופרת והפעילה החירשת־אילמת הלן קלר, במופע "וליבי כמעט עמד מלכת". אדר שימח עם גן הפקאן המופלא של הזירה הבין־תחומית.
הספקתי לצפות גם בהצגה "תחושת בטן" של תיאטרון הקאמרי, אך בין זמן כתיבת הביקורת למועד פרסום העיתון נסגרו התיאטראות והיא מחכה בסבלנות שהם ייפתחו. ניסן, אייר, סיוון, תמוז ואב עברו חלפו ביעף, ובבוא אלול אלינו זכיתי לראות את "Less Alone City" שעליו כתבתי במדור הקודם, וריח של תקווה עלה, שאולי עולם הבמה מתחיל להתאושש מעלה. מאז התבשרנו כולנו על הסגר החדש ויש לצפות, לקוות ולדרוש שלצד הצעדים לשמירת בריאותנו יינקטו צעדים כלכליים הכרחיים כך שעם תום השנה הבאה לכל היוצרים והיוצרות יהיה מה לאכול, לצד שאר העצמאיים. בתקווה שלכולנו יהיה מה לראות וממה להתרגש, ושלמדור תהיה שנה תיאטרונית חדשה לסכם.
