רצח סמל דוד בירי מחטיבת גבעתי לקראת סוף ספטמבר 2000 היה האות לתחילת האינתיפאדה השנייה – מאורעות הדמים שבהם נהרגו יותר מאלף ישראלים, רובם המכריע אזרחים. אירועי אוקטובר באותה שנה התאפיינו במהומות אלימות מצד ערביי ישראל. גל הטרור הפלסטיני שהחל באותה תקופה גבה קורבנות רבים, לא רק ביישובים אלא גם במרכזי הערים הגדולות. פיגועי התאבדות לאורך השנים הבאות, באוטובוסים ובמרכזי בילוי, שיבשו את שגרת חייהם של הישראלים. התחושה הייתה שהאסון הבא הוא רק עניין של זמן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעקבות השלום בין ישראל למפרץ, הפשרת יחסים בין פת"ח לחמאס
– "טיפלנו ביותר מדי קורבנות": קברני הקורונה מדברים
– כשנגיף הקורונה נתקל בנגיף האנטישמיות
האינתיפאדה פרצה לאחר כישלון שיחות השלום בקמפ דיוויד, החלה לדעוך רק אחרי מבצע חומת מגן ב־2002 והסתיימה רשמית רק בשנת 2005. בדיעבד אפשר לומר שהמאורעות השפיעו בצורה ניכרת על הציבור הישראלי ועל תמונת המצב הפוליטית. ישראלים רבים הפסיקו להאמין באפשרות שיושג שלום־אמת בטווח הנראה לעין ועברו לדבר על ניהול הסכסוך.
עם זאת, דומה שמבחינה תרבותית האינתיפאדה השנייה לא זכתה להתייחסות הראויה, ודאי כשבוחנים את היצירה הקולנועית והטלוויזיונית בארץ. בתחום המוזיקה דווקא היו מי שהגיבו בזמן אמת על האירועים. ב־2001 יצא "האחר" של ברי סחרוף – אלבום קשוח, קשה לעיכול, שניסח בחלק מהשירים שבו את תחושת המחנק באותה תקופה: "רועד עליי הבית, הסדק מדמם מהתקרה / הפחד בעיניים והלב, הלב במזוודה" (מתוך השיר "רועד"). אלבומה השני של להקת הדג נחש, "לזוז" משנת 2003, שכלל שירים כמו "מספרים", "גבי ודבי" ו"לא פראיירים", עסק בין היתר בתסכול מהמצב במדינה ובמשבר הכלכלי שנוצר.
עוד קודם לכן, ב־2000, האלבום "יומן מסע" של אביב גפן יצא בתזמון מושלם, וכלל את שיר הנושא שביצע עם אריק איינשטיין ואת "עורי עור" הפוצע שהתאים לתקופה. "ימים של שקט" של להקת לולה התאים לתפילה לעתיד טוב יותר בעיצומה של מציאות מדממת. ב־2001 פרץ לחיינו הלהיט "מדברים על שלום" של מוקי. בימים הקשים ביותר באינתיפאדה, סביב 2002, הפיגועים הרצחניים נעשו תכופים יותר ויותר. העורכים המוזיקליים נאלצו לנקוט קו רך ושקט, וזו הייתה שעתם היפה של השירים הנוגים, מ"בוכה אל הקירות" של דויד ברוזה ועד "מלנכוליה אהובתי" של חמי רודנר.
לציון 20 שנה לפרוץ המאורעות, יצאנו למסע בעקבות ארבעה שירים ישראליים שבלטו במיוחד בתקופה הקשה של האינתיפאדה השנייה והפכו לפסקול הזמנים ההם. חלקם נכתבו בעקבות המצב הביטחוני, ואחרים הפכו כמעט במקרה להמנונים לשימור התקווה והמורל הלאומי.
קובי אוז: "בהקלטת השירה של 'יושבים בבית קפה' שמעתי באוזניות רק פסנתר נוגה. זה היה מיוחד מאוד. לא שמעתי את כל הפלייבק המאושר שיש מסביב, כי רציתי שיהיה נים של עצב שנמצא בעומק של השיר הזה"
"יושבים בבית קפה" הוא אולי לא השיר הראשון שיעלה בדעתכם בנוגע לאינתיפאדה השנייה, אבל למעשה הלהיט של להקת טיפקס הושפע מאוד מאווירת הימים ההם.
"אני זוכר שהשיר נכתב כמעט כולו במכה אחת", מספר קובי אוז, שכתב והלחין את הלהיט. "אני זוכר שהוא בא בהליכה".
"קובי התקשר אליי ואמר לי: 'אני אשמיע לך שיר, ותגיד לי אם אתה מכיר אותו'", מספר בסיסט הלהקה גל פרמן, "הוא חשש שאולי הוא שר שיר שכבר קיים. הוא שר לי את השיר בטלפון, ואמרתי לו שאני לא מכיר שיר כזה".
"הרבה פעמים כשעולה לך שיר בראש זה כמו שנדבק לך שיר מהרדיו, ואתה לא יודע אם אתה כתבת אותו", מסביר אוז, "אני תמיד בודק. לכתוב שיר זה להיזכר בשיר שלא נכתב מעולם. התחושה היא כאילו אתה לא כותב שיר חדש, אלא נזכר בשיר שרק היה צריך לגלות אותו".
"יושבים בבית קפה / ומרגישים בתוך בועה / מה לא עשינו / איפה טעינו / מה נשתנה?" שר אוז, "יושבים בבית קפה / אני מזמין עוגת גבינה / מה לא עשינו / איפה טעינו / הלכה המדינה".
עד כמה המצב הביטחוני ישב לך בראש כשכתבת את המילים?
"קודם כול, אני חי כל הזמן את הפער בין תל־אביב לשאר הארץ, בין המרכז לפריפריה. גם עכשיו, כשאני כבר הרבה שנים תל־אביבי, אני מרגיש שאני מגשר. אם מישהו אומר מילה רעה על הפריפריה אני קם להגנתה, ואם מישהו אומר מילה רעה על תל־אביב אני גם קם להגנתה. במקרה הזה, כתל־אביבי, באותה תקופה ישבנו הרבה בבתי קפה ובמיוחד בקפה ליאון, שזה בית הקפה שעליו נכתב כל האלבום הזה. זה היה בית קפה ותיק בסגנון של פעם, ליאון עצמו היה מגיש לך את הקפה והיו מכינים שם טוסטים מלחם רגיל. זה היה קפה מיתולוגי".
מטבע הדברים התמונה שהופיעה בחזית האלבום "יושבים בבית קפה", שבה נראים חברי הלהקה עם ספלים סביב שולחן, צולמה בקפה ליאון. שם הם היו יושבים עם עיתונים, מקיימים פגישות של הלהקה וגם, ובכן, מדברים על המצב. את השיחה על שיר הנושא קיימנו לפני הסגר, כמה סמלי, כשאנחנו יושבים בבית קפה. לא קפה ליאון, שנסגר מאז, אלא בית קפה אחר.
