"גורדון הוא ההוגה החשוב ביותר להתחדשות היהודית היום"

בלילה ירושלמי סגרירי של שלהי חודש שבט תשע"ט, התכנסו ב"בית אליאנס" במרכז ירושלים כמה עשרות אנשים להילולה מיוחדת ושונה. הם שרו ניגונים, סיפרו מעשי צדיקים והתמלאו רגש ודבקות, אך לא ישבו שם חסידים, ורובם גם לא היו דתיים בהכרח. האירוע המיוחד היה הילולה לאהרן דוד (א"ד) גורדון, "אדמו"רם" של רבים מחלוצי העלייה השנייה והשלישית, מורה דרך, פילוסוף, אב רוחני ומי שנחשב, אולי בטעות, למייסדה של "דת העבודה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן
– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?
– "אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל"

אהרן דוד גורדון, החלוץ ואיש הרוח, היה נטוע עמוק בחיי החלוצים העבריים בארץ ישראל בראשית ימי ההתיישבות, והיה למורם ורבם. תורתו נגעה בנימי נפשם, העניקה משמעות לסבלם ולייאושם, והתוותה להם דרך בעולם של עמל וסבל. אך מה מוצאים בגורדון, איש האדם והאדמה, ישראלים צעירים ומבוגרים על סף העשור השלישי של המאה העשרים ואחת? איזה קסם מהלכת עליהם אישיותו, והיכן נוגעת בהם תורתו?

איך לשטוף כלים

אחת המשתתפות בהילולה הייתה נעמה שקד, כותבת ומנחה הפעילה בעולם ההתחדשות היהודית במסגרת בית המדרש "אלול", שם גם נחשפה לראשונה למשנתו של גורדון. "אני הרבה שנים בבית המדרש 'אלול', ובמסגרת הלימוד נתקלתי פה ושם בציטוטים ממנו, אבל לקח הרבה זמן עד שעשיתי מעשה ופתחתי את הספר לראות מאיפה הציטוט לקוח", היא מספרת. "כשפתחתי את כתבי גורדון והתחלתי לקרוא הרגשתי שאני מגלה משהו, וככל שקראתי יותר זה היה יותר מדהים. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שזה חלק מהספרים על המדף שלא פותחים אותם והם לא חלק מהתרבות, מהתודעה, מהחיים שלנו. בשלב הבא חיפשתי אנשים נוספים שזה מעניין אותם כדי לחשוב מה עושים עם זה, איך מביאים את זה למעגלים נוספים".

היומרה למצוא רלוונטיות במשנתו של גורדון בימינו אינה מובנת מאליה, משום שמשנתו של גורדון נטועה עמוק במציאות חייו ובתקופה שבה כתב ופעל, בראשית המאה הקודמת. שקד איננה מתעלמת מהפער הזה. "העלייה השנייה היא תקופה של התפרצות של נשמות גדולות שהסתובבו פה, וגורדון לחלוטין שייך לתקופה הזו. בכל מה שהוא כותב הוא מתייחס להווה החי, אבל מחובר לאופק הרבה יותר רחב. גם כשהוא דן בדברים קונקרטיים שעומדים על הפרק, כמו מאבקים בין הפועלים לאיכרים, המאבק בעד ונגד הקמת האוניברסיטה או הקמת המשביר לצרכן, הוא יורד לשורשים של העניין ועולה עד לגובה שלו.

"מהבחינה הזו, הרבה דברים שהוא אומר מחוברים לכל הווה, והוא גם פונה לעתיד. אלה דברים שבזמנו כמעט לא הייתה אוזן שתשמע ותקלוט אותם כי הם דיברו קדימה, והיום, אחרי מאה שנה, זה נפתח. אנשים מתחילים להרגיש שזה נוגע אלינו, שזה מדבר על החיים שלנו, על המציאות שלנו. אני יכולה להעיד על עצמי, אבל גם על עוד אנשים שלומדים איתי, שאיכשהו מתוך הלימוד בדבריו של גורדון, כשמנסים לספוג את היחס הנפשי שהוא מדבר עליו לחיים, משהו משתנה ברמה של איך לשטוף כלים, איך לסדר את הבלגן בארון. העבודות היומיומיות, ההתייחסות שלנו לחיים עצמם, משהו שם משתנה, משהו נפתח, זה נהיה משמעותי יותר".

ד"ר אילון שמיר: גורדון הוא חדשן מודרני של החסידות, וזה חלק מהסיבה לחזרה אל גורדון כיום. אל מול התרבות הקפיטליסטית והחומרנות יש צמא לחיבור, יש צמא לקדושה. הצמא הזה הוא לא רק בציבור הדתי

במישור הציבורי מציינת שקד כי תורתו של גורדון הקדימה את זמנה בעשרות רבות של שנים בכל הנוגע לתודעה הסביבתית. "התנועות לדאגה לכדור הארץ, של אחריות לטבע ואיך אנחנו משתמשים בו והורסים אותו, לא היו קיימות בתקופתו של גורדון. הייתה אז רק ההתחלה, בקושי התחילו לראות את הנזקים שההתפתחות של הציוויליזציה והמהפכה התעשייתית גורמות לעולם, אבל הוא כבר מדבר על זה. מההוגים היהודים הוא כמעט היחיד שמדבר על זה בתקופתו, אבל היום זה נהיה הרבה יותר רלוונטי.

"מה שמיוחד בגורדון הוא שאצלו כל הדברים קשורים. זו לא תנועה אקולוגית שמופרדת מתחיית העם היהודי שמופרדת משטיפת כלים שמופרדת מיחסים בין אנשים. משהו אצלו מכוון לנקודת עומק שממנה הכול מחובר. כל ההתייחסויות שלנו לעצמנו, לבני אדם אחרים, לעולם, לטבע, לאנושות – הכול מחובר. יש כאן בשורה גדולה כי הוא מחבר את העולמות, מחבר את הממדים שאנחנו חיים בהם, שהרבה פעמים הם מפוצלים. לא פעם יש מתחים בין התחומים השונים שאנחנו נמשכים אליהם, והוא מציע גישה שבה הכול מחובר".

לא נבואה לשעתה

אחד המיתוסים המרכזיים שנקשרו בשמו של גורדון הוא תיוגו כאבי "דת העבודה". שקד מערערת על הקישור הזה. "גורדון לא רק שלא ייסד את דת העבודה, הוא ממש התנגד למושג הזה, שכאילו העבודה תהפוך להיות הדת החדשה", היא אומרת. "גורדון היה יהודי מאוד. הוא העיד על עצמו 'אני לא דתי במובן הרגיל', אבל הוא היה מאוד דתי במובן שהוא הגדיר אותו. מבחינתו היחס הדתי הוא היחס הכי עמוק בנפש האדם, הכמיהה למפגש של נפש האדם עם נפש העולם. זה הדבר הכי עמוק בנפש, שממנו משתלשלות ומתפתחות האמונות והמוסר. מבחינת שמירת מצוות והלכה היו דברים שהיו מאוד חשובים בעיניו, כמו איך שומרים על המסורת ואיך מחדשים את קיום המצוות באופן חי, אבל הוא לא מפרט בנושא".

אחד היסודות המרכזיים במשנתו של גורדון היה עבודת האדמה. גורדון עצמו היה חלוץ עובד אדמה, אף שכאשר הגיע לארץ והיה לפועל חקלאִי כבר היה זקן מופלג במונחי התקופה. למרות זאת יצא לשדה מדי יום ועבד ביסודיות ובעמל. אולם בקרב לומדיו ופרשניו ישנה מחלוקת עמוקה בשאלה עד כמה היסוד הזה הוא חלק מתורתו של גורדון הרלוונטי לימינו, או שמא כיום יש להתמקד באלמנטים שיחליפו את עבודת האדמה.

שקד סבורה שגם כיום עבודת האדמה כפשוטה היא יסוד חשוב בתורתו של גורדון, ומשנתו של גורדון מסוגלת לתת משמעות עמוקה לעבודת הארץ. "בארגון כמו השומר החדש, למשל, בחרו לחדש את העניין של עבודת האדמה ואת האחריות לעבודת הארץ, והם מאוד קשורים לגורדון ולומדים את כתביו. במעגלים שאני פוגשת יש אנשים שאומרים 'עבודה חקלאית זה לא רלוונטי להיום. זה היה אז, לפני מאה שנה, אבל היום צריך לקחת את גורדון לאתגרים של היום'. אני לא מסכימה. אני חושבת שמשהו שהוא דיבר עליו באופן כל כך מהותי לא יכול להיות רק נבואה לשעתה. העבודה היא ממש שורש בתורה שלו, בהתייחסות שלו לחיים ולאתגר של הציונות, של החזרה של העם היהודי לארץ. זה אתגר רציני ביותר לחשוב עליו גם היום ולראות איך מממשים אותו".

תורת נוכחות יהודית

מי שלא רואה את עבודת האדמה במשנתו של גורדון כרלוונטית לימינו הוא ד"ר אילון שמיר, ראש החוג למקרא ותרבות ישראל במכללת בית ברל ו"גורדוניסט" בולט אף הוא. דווקא שמיר, בן הקיבוץ, סבור שאסור להיצמד לעבודה האדמה כפשוטה, ויש לשים לב בעיקר לשאלה המהותית, איזה תפקיד מילאה עבודת האדמה אצל גורדון.

שמיר מציין גם הוא שייחוס דת העבודה לגורדון הוא "שטות", כלשונו: "הייתה בו דתיות יהודית. דת העבודה זו כמעט עבודה זרה. הוא כן חשב שהעבודה בשדה היא דבר חשוב, אבל זה משהו שלא ניתן לשחזר היום. אם זה המסר של גורדון, הוא לא רלוונטי לימינו. מה שכן רלוונטי הוא מה שגורדון הגיע אליו דרך עבודת האדמה. גורדון עבד בשדה במשך שנים, יום אחר יום. זו מהפכה, משהו שקשה לתאר; אדם מבוגר, הוגה, שצריך לחפור בורות בשדה. בזמן הזה הוא פיתח התמודדות עם סוגיית הרצון. הוא היה מחובר לרצון שלו, שזה הסוד הגדול של נשמת האדם. זה לא דבר קטן לעשות את זה יום אחר יום, לעבוד בשדה עם טוריה בשמש.

"הנקודה שהוא הגיע אליה באמצעות עבודת האדמה היא הנוכחות. הוא עצמו לא השתמש במילה הזו, אבל זו מילה מאוד מקובלת היום בהשפעת הבודהיזם ותורות המזרח. גורדון ידע על בודהה ועל תורות המזרח, מכלי שני אמנם, והתייחס אליהן. אבל את זה הוא חצב מתוך עצמו, תורת נוכחות יהודית שאומרת שחיבור של האדם למה שהוא עושה לעצמו, לרגע הזה, הוא מאוד משמעותי. כשאני עובד עם הטוריה בשדה, אני מתחבר לעולמות שלמים. זו כמובן תפיסה מיסטית.

"הצמא לרוחניות וליכולת שלנו להתקדש הוא בכל דבר, גם בעבודת האדמה, אבל אולי היום אנחנו יכולים לדבר על עבודה גם בהקשר של דברים אחרים שאנחנו עושים, לכל עבודה. כשאתה בעבודה אתה יכול להתייחס למטלה שלך באותו רגע כמשהו שלא מחובר לרצון, עבודה מתוך ניכור. אני כמורה יכול להתייחס לעבודה שלי כמו שהיינו אומרים בגולני: 'גומרים הולכים'. אבל אני יכול לעבוד מתוך רצון, מתוך נוכחות".

שמיר מציין כי הנוכחות בכאן ובעכשיו של גורדון לא הייתה בסגנון ילדי הפרחים, נוכחות של לחיות את הרגע ולעשן קצת מריחואנה, אלא בדיוק להפך. "האמירה שלו היא שמי שמתחבר לָרגע ולעצמו ברגע הזה באופן אמיתי, ההשפעה שלו יכולה להיות אדירה. זה דבר מיסטי ולא מובן מאליו, אבל בעיניי הוא פשט של מציאות. היהודים חוזרים לארצם, אבל הם לא יודעים לעבוד עם הידיים. זה נתק מהאדמה, נתק מהארץ, זו הגלותיות. גורדון בא לפצע ושם בו את עצמו. כשאדם מדייק את עצמו לרגע, זה לא כמו שמעשנים מריחואנה. הוא מתחבר לָרגע, למה שקורה לעם ישראל ברגע הזה. ואז המשקל של 500 האנשים הללו, פועלי העלייה השנייה, היה עצום, ובצדק. מהי העלייה השנייה? מדובר בערך ב־500 אנשים, אבל שם יש התחלה של בנייה של הישות היהודית בארץ ישראל.

"זה קורה כשאדם מדייק את עצמו כלפי הרגע הזה, כלפי האמת שלו. והאמת שלו לא מסתכמת רק בו. האדם איננו צב סגור בשריונו. הוא קשור למערכות שסביבו, לאנשים שסביבו, לעם שהוא גדל בו ולתרבות שהוא גדל בה. את כל זה הוא מביא לרגע הזה, ואז הרגע הזה הוא כמו נקודה הנדסית, חסרת גודל אבל נקודה שיכולה להשפיע על כל העם. את כל זה גורדון התחיל מתוך עבודת האדמה. הוא הרגיש את זה, הוא היה בחיבור".

שמיר קושר את העיסוק המחודש בגורדון לרוחות הניאו־חסידיות המנשבות בעשורים האחרונים בחלל העולם הרוחני בארץ. "החיבור של גורדון היה דבקות, במובן החסידי. זה חיבור גם לא־לוהים, דבקות תוך כדי עבודה. מה שקראו 'דת העבודה' שאותה כביכול פיתח גורדון, הוא יישום מודרני של עיקרון חסידי בעבודה בארץ ישראל. במובן הזה גורדון הוא חדשן מודרני של החסידות, וזה חלק מהסיבה לחזרה אל גורדון כיום. אל מול התרבות הקפיטליסטית והחומרנות יש צמא לחיבור, לרוחניות, לקדושה. הצמא הזה הוא לא רק בציבור הדתי.

"גורדון הוא נקודת חיבור גם בין מזרח למערב וגם בין קודש לחול. כשהרב קוק אומר שהחול יתקדש זה מאוד יפה, אבל לא ממש ברור איך זה יקרה. גורדון חי את זה שהחול יתקדש, שהעבודה בטוריה הופכת להיות דרך לדבקות. זה לא פותר את כל השאלות, אבל לפחות הוא חי את זה.

"אנשים סביבו לא הבינו מה הוא רוצה, אפילו הגדולים שבהם. הם כל כך אהבו את גורדון, שהם גנזו את המורשת שלו. אליעזר שבייד קרא לזה 'מורשת שנגנזה מאהבה'. אבל היום, לא בגלל שאנחנו יותר חכמים מהאנשים שהיו אז, אלא אולי בגלל שאנחנו פחות אידיאולוגיים ואנחנו בצרה כזו בתחום של הנוכחות ושל הרצון, כשאנחנו קוראים את גורדון אנחנו רואים שזה כל כך נכון".

אינדיבידואל חלול

לעיסוק במשנתו של גורדון הגיע שמיר, בן קיבוץ שער־הגולן, כחלק משאיפה להתקרב ליהדות שלא ממקום הלכתי. "שער־הגולן הוא לא רחוק מדגניה א', המקום שבו גורדון נפטר. הוא היה דמות שיודעים עליה. בשבתות היינו נוסעים באופניים לראות את בית גורדון. בדגניה לא הבינו אותו, וגם היום הרבה מאוד לא מבינים אותו. אם נשווה את זה לרחל המשוררת, היא הייתה מאוד ברורה. עם גורדון היה איזה נתק. ואז, כשאשתי ואני התחלנו לציין ימי כיפור ולצום, השאלה הייתה מה עושים חוץ מלצום. לקחנו את הספר של גורדון ואמרנו שננסה לקרוא. האמת היא שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל ככל שקראתי בו וככל שהבנתי את המקום שבו אנחנו נמצאים היום, התחברתי אליו יותר ויותר".

דווקא בגורדון, אומר שמיר, הוא מצא מענה לסוגיות החשובות ביותר לחברה הישראלית בימים הללו. "מאוד מעסיק אותי מה שקורה עם התרבות הקפיטליסטית וההשפעות שלה. גורדון ראה רחוק. הוא ראה מה יקרה לאדם, ליחיד, וזה הדבר שבהתחלה הכי תפס אותי. התפיסה שלו את היחיד וההבנה המאוד עמוקה שהאינדיווידואל בתקופה המודרנית הוא לא פעם חלול. גורדון רוצה אנשים גדולים, אנשים בנויים, ובמובן הזה הוא מאוד מזכיר את הרב קוק. הוא אומר 'אני רוצה אנשים שיהיו כמו כוכבים בשמיים', אנשים שיהיו גדולים כל אחד בפני עצמו ויאירו אחד לשני.

"גורדון מדבר על 'האדם הצַבִּי', שהוא כמו צב, סגור בשריונו, מבפנים זה ריק ומבחוץ זה אגואיזם ותוקפנות. זה מה שהוא ראה כבר בתקופה שלו, תקופה של חלוציות, סוציאליזם, לאומיות. אותי זה הרשים מאוד, חשבתי שהוא חודר למשהו עמוק בתקופה שלנו. לאט לאט הרגשתי את הרלוונטיות שלו בעוד מישורים. המישור של חלוציות, הרעננות של ההתייחסות להתחדשות יהודית. ואני, שגדלתי בשער־הגולן שהיה מקום עם מעט מאוד חיבור ליהדות, בשבילי זה היה ציר חיבור. לא נהייתי דוס, אבל אני והמשפחה שלי מאוד מחוברים ליהדות. גורדון, עוד יותר מבובר, הוא ההוגה החשוב ביותר להתחדשות היהודית היום".