"עשרים וארבע שנים אחרי שעזבתי את ישראל, הזמינה אותי אדלה לחצות את האוקיינוס. האם עשתה זאת רק כדי שאכתוב למענה את סיפור חייה? הייתי אז כבר סופר צללים מנוסה למדי… אבל את אדלה הכרתי מילדותי…". כך, בשאלה שהמספר שואל את עצמו ובתחילתה של תשובה שתמלא את הספר כולו – נפתח ספרה החדש של סביון ליברכט. ובאופן הזה מוצג הסיפור לפנינו. תחילה המסגרת: דמותו של המספר, מקומו ועיסוקו, וגם רמז לגילו, "סופר צללים מנוסה". במילים אחרות, הוא כבר בשל לרכוש את אמונם של לקוחותיו, שלא את דמיונו הספרותי הם מבקשים לשכור אלא להפך: "בכל הספרים שכתבתי… היו פרטי הסיפור תלויים במוצא פיהם. ואם ביקשו לברוא לעצמם סיפור חיים חדש, לא יכולתי להבחין בין אמת ובדיה…".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאבק מצפה כרמים: מתווה שקד להצלת ההתיישבות
– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?
– הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו
ואחרי המסגרת באות התהיות על התוכן שאמור למלא אותה: האם מבקשת אדלה המסתורית למלא את המסגרת בתוכן משל עצמה, והאם הזמינה את המספר לטוס לארץ על חשבונה "רק כדי שאכתוב למענה את סיפור חייה?" או שמא יש דברים נוספים בגוֹ ואין זו הזמנה עסקית בלבד? והאם יש בדבריו של המספר גם אזהרה סמויה וקביעת גבולות? כלומר, לא הוא האחראי על הסיפור שיכתוב – אלא האנשים שמספרים לו. הם שיחליטו אם יהיה זה סיפור אמת או בדיון. והמספר, כמו הקוראים, אינו אלא קולט פסיבי ומתווך בין בעלי הסיפור לקוראים.
שרשרת התהיות וסימני השאלה יוצרת את הכנף שעליה תמריא העלילה אחורה וקדימה: אל פגישתם המחודשת בהווה, ואל מה שקרה להם, ובעיקר לאדלה, בעבר. ליברכט פותחת כאן פתח אל עקרונות הכתיבה הפוסט־מודרניים, אל הרעיון של נרטיבים רבים אפשריים במקביל, ואמת שכולה בעיני המסתכל ונתונה לבחירתו. בכך היא מוסיפה לכאורה עוד רובד לסיפור – מן הקריאה התמימה, המאמינה לכתוּב, לקריאה הספקנית, המחפשת את הנסתר מאחורי הגלוי.
אלא שלמרבה הצער, ליברכט אינה מממשת את ההבטחה, והאשנב שנפתח לרגע נשאר סגור ואטום. הסופרת ששתלה את השאלות בלב הקורא אינה ממשיכה בדרך הזאת, אלא משתמשת בכל האמצעים הספרותיים שבידה כדי לגולל לפנינו סיפור עקבי ואחוד, חד־כיווני ולא פוסט־מודרני בעליל. סיפור שגם בנקודות שיכול היה להתעורר ספק שמא נפתח פתח לאפשרויות שונות, הסופרת עצמה סוגרת את הפתח ומספקת את התשובות עד האחרונה שבהן.
כבוד עצמי
שלושה סיפורים מרכיבים את העלילה, כמשחק של מראות. סיפורו של המספר, מיכה. תל־אביבי בעברו ואמריקאי בהווה, המגולל את זיכרונותיו מילדותו ומשתף את הקוראים בחייו הבוגרים כעת; סיפורה של אדלה, שמשתפת אותו בקורותיה בשנים שנעדר מן הארץ; ובתווך – הסיפור המשותף ששניהם היו מעורבים בו או עדים לו, וש"בו יכולתי לעמוד על הפער בין העובדות הידועות לי לבין האופן שבו הצטיירו הדברים בעיני אחרים…". אותם "אחרים" שגזרו את גורלה של אדלה והציבו אותה בעמדת נחיתות והשפלה, שמתוכה תיאבק שנים ארוכות על קיומה ועל נישואיה ועל כבודה העצמי ומימוש שאיפותיה.
ההיכרות של מיכה, סופר הצללים, ואדלה, התקיימה בהיותו בן תשע בחדר האורחים של סבו. אדלה גדולה ממנו בשמונה או תשע שנים, אך עולם שלם ותהומותיו מפרידים ביניהם: הפרשי גיל, הבדלי התנסות, שוני בהוויה החברתית והפיזית ולא רק המגדרית, וגם במעמד ובביטחון העצמי. הילד יושב ליד שולחן המבוגרים, אהוב ומוגן לצד אימו. דודיו ודודותיו מקיפים ועוטפים ולוטפים אותו באצבעותיהם ובמבטיהם. מולם, יחידה ובודדה, אדלה – נערה מתבגרת, ללא אם ואב, שנסוגה עמוק אל תוך כורסת הקטיפה הירוקה, כמסתתרת, ואיש מן הנוכחים, לבד מן הילד הקטן, אינו טורח אפילו לקיים בה מצוות הכנסת אורחים ולכבד אותה מן השפע שעל השולחן. לבדה היא יושבת ועיני הכול נעוצות בה כאילו היא סחורה המוצגת בשוק ולא אישה צעירה, אורחת בביתם, גם אם הובאה ל"עסקי שידוך".
אדלה היא ילדה נטושה שגדלה בפנימייה, ומשם שלפה אותה דודתו של מיכה להשתדך לאחיה הצעיר, הרווק בן הארבעים. האח הזה הוא "דוד משה". העלילה כולה מתרחשת בגבולות הסגורים של משפחה גדולה, רבת דורות, פטריארכלית בנוסח הישן, ממוצא פרסי, שכל חבריה – מן הסב הזקן שהתאלמן זה מקרוב ועד אחרוני בניו ובנותיו – מעורבים בעלילה ואת כולם אנחנו פוגשים בשמותיהם. סביבם חגים כצלליות בני דודים ובני דודות, בני דורו של מיכה, המודרים מפאת גילם מן המעגל המרכזי.
רק מיכה בן התשע או עשר, זוכה לדריסת רגל ונקודת תצפית יוצאות דופן בעולם המבוגרים, משום שאביו עזב את הבית ונסע לאמריקה, ספק מטעמי העלמת מס וספק כדי לחפש חיים חדשים, והותיר בארץ את אשתו וילדיהם. מיכה, צעיר הבנים, נלווה כמעין בן־זוג לאֵם במפגשי המשפחה בדירת הסב. ממקומו זה הוא עד ראייה או שמיעה למרבית ההתרחשויות בחלקו הראשון של הספר. ואת החסר ־קורות חייהם של אדלה ודוד משה לאחר שמיכה ואימו עזבו את הארץ – עומדת אדלה להשלים באוזניו בביקורו הקצר, שהוא זמן ההווה של הסיפור.
סחורה פגומה
ההופעה הראשונה של אדלה ה"מיועדת" במפגש השידוכים מסתיימת ברע. כשהיא מכווצת בכורסה הגדולה, נסתרות עיניה הגדולות מאחורי משקפי הראייה שלה. וכשהיא קמה מהכורסה מתגלה שהיא גם צולעת ברגל אחת. גם קצרת רואי וגם צולעת – יותר מדי פגמים בנערה אחת! מולה האח הגדול, אדם קשה ולא נעים, המנהל את העניינים; לצידו שני אחָיו לקואליציית הגברים נגד אדלה; והאח הצעיר משה, ה"משודך", שהוא "היפה מבין האחים וחביב הילדים", אבל גם הוא אינו מציאה גדולה. כמעט בן ארבעים, ידיו רועדות, אין לו מקצוע או חשבון בנק, והוא עובד ללא שכר בחנויות של שני אחיו. משה גם מטפל בסב הזקן וגר בדירתו, וכל קיומו תלוי בחסדיהם הקמוצים של אחָיו.
מבטי חיבה מוחלפים בין אדלה, היתומה ובעלת המום, ומשה השתקן שידיו רועדות, אבל אף לא מילה אחת. אך בעיני המשפחה, בעלת מום וקצרת ראייה אינה שידוך מתאים לאוצר שלהם. וכך משולחת אדלה בחזרה לפנימייה כלעומת שבאה. גם בין מיכה לאדלה נדלק ניצוץ של חיבה והבנה; והקשר ביניהם מתהדק, למורת רוחה של אימו. לאחר כמה מועמדות שלא צלחו, שבה המשפחה ולוקחת את אדלה לאשתו של הדוד משה. נסיעתו לאמריקה וחייו החדשים של מיכה ישכיחו ממנו את אדלה, ורק שמועות מקריות יביאו אליו מעט מקורותיה ואת דבר הולדת בנה.
בין אדלה ומשה, שני האנשים הפגומים, נבנית הבנה הדדית ואהבה עדינה ושקטה, אך את האידיליה הזאת משבשים שוב האחים והאחיות – שעושים כל שביכולתם לקלקל ולפגוע. אלא שאדלה זו עשויה מחומרים קשיחים. היא אינה מניחה למשפחתו לשבור אותה. ולמרות ההתעמרויות של האחים היא מצליחה בחריצות לבנות את עתידה. כנגד כל הסיכויים היא אף מביאה ילד לעולם, מעין הבטחה לעתיד טוב יותר.
צד אחד ריק
ליברכט מעמידה דמויות שונות זו מזו ושלמות – כל אח ואחות עם האופי וההתנהגות האופיינית להם ויחסם לגיסה החדשה שנכנסה למשפחה. הכתיבה יעילה ועניינית, ואינה מרבה במילים ובתיאורים מעבר להכרחי. למשל, בערב הפגישה הראשונה עם אדלה, "שלוש אחיותיה של אמי היו מפוזרות סביב השולחן, שתיים לצד בעליהן ואחת לבדה… לפתע קמה על רגליה דודתי ויקה, האחות הבכורה, ורמזה בתנועת ראש קטנה, מבשרת רע, לכיוון החדר הסמוך…". די במילים מעטות אלה כדי להעביר את התמונה של קנוניית הנשים כנגד ה"מיועדת", שהאחות הבכורה מובילה אותה וכולן ילכו בעקבותיה ויצטרפו להתנגדות, בלי לתהות או לערער.
זהו סיפור נוגע ללב שבוודאי יזכה לשבחי קוראות וקוראים רבים. אך למרות שאהבתי את אופן הסיפור, את הסגנון ואת בניית הדמויות, משהו חסר לי בו: הסופרת בחרה להתרכז בצידו האחד של הסיפור באמצעות שני המספרים: מיכה ואדלה. לבחירה הזאת יש מחיר. כמו בציור שכל התכנים, הצורות והצבעים מרוכזים בו בצד אחד ומותירים את הצד השני ריק, כך הסיפור הזה חסר שיווי משקל וצולע לצד אחד. הכול מרוכז בדמויותיהם של השניים, וכל האחרים הופכים לדמויות בתיאטרון צללים. זה נוגע בעיקר לדוד משה ולאימו של מיכה, שלבד מרמזים לא ברורים על רגשותיהם ומניעיהם, איננו למדים הרבה על אודותיהם. איך מניח משה למשפחתו לנהוג בו כבעבד חסר דעת? ומדוע מחליפה אימו של מיכה את יחסה החיובי אל אדלה בהתנכרות וכמעט שנאה? הדלות של דמויותיהם לעומת סיפורה המפורט, אולי מדי, של אדלה, מאכזבת ופוגמת בשלמותו של הסיפור.
לכך מתווסף הסיום הכפול, המוזר, של הספר. יפה ומעוררת מחשבות הפרידה החטופה הלא מוסברת בסוף, כשאלה המזמינה את הקוראים להבין, לנחש או לדמיין, את התשובה. והרי הסופרת הציגה כבר בראשית הספר את האפשרויות שטמונות בכתיבה הקוראת להשלמת פערים, לפענוח רמזים, לעימות אמת אחת עם האחרת; כתיבה המאפשרת לסופרים להשאיר כמה סופים פתוחים, או סוף אחד בעל קצוות פרומים אחדים, לכוחו המדמיין וליצירתיותו של הקורא. ודווקא כאן מחמיצה ליברכט את ההזדמנות שרמזה עליה בתחילת הספר לתת לקורא "להבחין בין אמת לבדיה" ולפענח את "משחקי הרמייה שמפליאים אנשים לשחק בהם", והיא מוסיפה שמונה עמודים מיותרים ופשטניים של סגירות והסברים, שפוגמים בתחושת הסקרנות והרצון לחשוף את המסתורין שכבר התעוררו בקורא.
