אם כבר ספרות קלה, שתהיה על ערכים ועל סוגיות עקרוניות בוערות. אתי אלבוים מקדישה את ספרה "ד"ש לגן עדן" לשאלת מקומה של האישה במערכת המצוות כיום, ובפרט סוגיית אמירת קדיש־יתומה, שהתעוררה בעיקר בזמננו; ומתוך כך, גם לשאלות של בין אדם להוריו המעסיקות כל דור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן
– הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו
– "אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל"
זהו רומן שעלילתו מסעירה ומותחת וגיבוריו כובשי לב. אלבוים השכילה להרחיב את מוטת העלילה מסוגיית המוצא שלה אל נושאים אוניברסליים. אמנם נושא אמירת קדיש בפי נשים הוא בעל פוטנציאל עלילתי בפני עצמו; אפשר לעסוק בסערה שהדבר מעורר בקהילות מסוימות, ואפשר להעמיק בנושא ההתמודדות עם פטירת הורה. אך דומה שאלבוים הבחינה שבעוסקה בענייני הקדיש והפמיניזם הדתי משתלטים על הסיפור דיונים רעיוניים, ועל כן תיעלה את העלילה לנושא תשתית נוסף: שאלת המחויבות של בנים ובנות לקיים את הערכים של הוריהם, ועוד שאלות מוסריות על מתחים בין־דוריים. כן מתרחבת העלילה למחוזות של מתח ופשיעה מצד אחד ונוער בסיכון מצד אחר, המשתלבים בה יפה.
הרומן יונק בסמוי מתבניות מקראיות, וגם זה ייאמר לשבחו. הנפטר הניח אחריו חמש בנות רווקות, ועל כן אין מי שיאמר אחריו קדיש. וכך, הסיפור הוא מהדורה עכשווית של סיפור בנות צלפחד. סיפור האהבה ששתיים מהן נכנסות אליו – שירה, המתעקשת לומר קדיש ומתניעה בכך מהומת א־לוהים, ואחותה הגדולה תהילה – מכניס אותן ואת אימן לקו עלילה המתחקה אחר סיפור רחל ולאה. אלבוים הכמינה בסיפור עוד הפתעות קטנות ורמזים חידתיים, למשל שמות של גיבורים המרמזים כמדומה לאישים אמיתיים. ובכלל, הכינה ריגושים לרוב.
אלבוים כבר עשתה נפלאות כסופרת לנוער, וזהו ספרה העלילתי הראשון הפונה במובהק למבוגרים (וגם בעלילתו יש היבטים המתאימים רק לבוגרים, אף כי הספר בהחלט "נקי" כפי שזה מכונה בקרב דתיים). אלא שהרגלי הכתיבה לנוער גולשים גם אליו. לא פעם מגדירה המחברת במילים מופשטות מה מרגישות דמויות, במקום לשדר זאת באמצעים מעודנים יותר. ובעיקר, העלילה בלתי סבירה בנקודות רבות, ומתאפיינת במלודרמטיות ההולמת אולי ספרי נוער שוחר אקשן, אך לא סיפור לאנשים בוגרים המרבה לעסוק במניעים ובפסיכולוגיה. ההתפתחויות מואצות, המעשים קיצוניים, ואנשים עוברים היפוכי לב קיצוניים בתוך דקות.
התהיות על הגיון העלילה רבות. רובן לא יובנו בלי הכרת פרטי העלילה, מיעוטן כן. למשל: האומנם מה שרב המתמודד על תפקיד הרב הראשי לישראל משווע לו הוא הודעת תמיכה של צעירה שהתפרסמה בתעוזתה הפמיניסטית? או, בקטן, מהו "מַשק כנפי מסוק"? תהיות רבות נוספות מעורר סגנון דיבורן של הדמויות, שהוא מגוהץ ואחיד למדי. שתיים מהן מאופיינות לכאורה בעברית עילגת, בשל נסיבות חייהן, אך בחלק מהמונולוגים שלהן נשכח הדבר מהמחברת, או שהוא ממומש באופן בלתי אותנטי ומיושן (לנערת הרחוב דווקא דיבור רהוט ובוגר, ורחוביותה מסומנת בדרך קלה מדי – קיצורי הגייה מסומנים בגרש, כמו בתרגומים גרועים מאנגלית, ובדרך כלל במקומות הלא נכונים במילה).
בגב הספר מוסבר כי הוא "משלב סגנונות כתיבה שונים – רומן רומנטי, קומדיה ומתח, אשר יוצרים יחד מעין סאטירה חברתית". סגנון הספר דווקא אחיד למדי, אבל בעלילתו אכן מתרוצצים גם היסודות הללו. הצרה היא שהם מתרוצצים בקרבו כיעקב ועשו בבטנה של רבקה. הספר הוא לא רומן רומנטי, לא קומדיה, לא ספר מתח ולא סאטירה, אלא, לכאורה, רומן עלילתי־פסיכולוגי המעוגן במציאות. תיאורו כאוסף של כל אלה נחווה כתירוץ להגזמות ולחריקות שבו. ואחרי כל זה נשוב ונאמר: לפנינו ספר עלילה סוחף, מהנה ואף מרחיב דעת.
