פואטיקה של יופי ועצב: חמישה סיפורים על החוויה האנושית

אנחנו בעתיד. ביולי השנה התבקש אלגוריתם הבינה המלאכותית gpt3 לכתוב סיפור של ניל גיימן. התוצאה – סיפור קצר ומקורי בשם "הפקעת" – הייתה מרשימה באופן מטריד, והביצה הספרותית מבעבעת. קשה לקרוא ספר בימים אלו, מבלי שתרחף מעליו השאלה החדשה: האם מכונה הייתה יכולה לכתוב אותו? האם היא הייתה כותבת אותו טוב יותר? האם היינו מזהים שהכותב אינו בן אנוש? האם היה לנו אכפת?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: לא לוותר על הלב הפועם של החיים היהודיים הציבוריים
– הלם בביירות: נסראללה לא מבין איך ישראל עלתה עליו
– מאבק מצפה כרמים: מתווה שקד להצלת ההתיישבות

באופן אישי, אני לא שותפה לרומנטיזציית הסופר השחפני בעליית הגג. טקסטים מעולים הם קשים להשגה, ואם כריש נדל"ן או מכונה יכולים לייצר כאלו, מה טוב. השאלה היחידה שמעניינת, בהקשר של מכונות כמו של אנשים, היא: האם יש להם מה שצריך. האלגוריתם, למשל, "זוכר" את כל הספרות שנכתבה אי־פעם. הוא לומד לחקות סגנון מסוים, ואחרי שקרא את כל הדוגמאות לז'אנר יוצר סינתזה, תכונה שמאפיינת גם די הרבה סופרים אנושיים. האם אלגוריתם יוכל לכתוב בקרוב ספר כמו "חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער"? כרגע השאלה עדיין תיאורטית. אפשר לחלק אותה לשאלות, תיאורטיות גם הן, על מבנה, עלילה ופקטור אקס.

"חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער" הוא, כפי שמעידה הכותרת הלירית היפה, סיפורם של חמישה אנשים שונים, המצטלב באותה נקודת התנגשות. למעשה זו כותרת כל כך יפה, שממבט ראשון נראה שהיא אומרת את כל שיש לומר. כי לפחות מבחינת המבנה – סיפורים שונים שמשתלבים באירוע ספציפי, במקרה שלנו תאונת דרכים בעיר סולסברי שבאנגליה – לא מדובר במבנה ייחודי. למעשה, ז'אנר הרשומון כולו קיבל את שמו מסיפור קצר שדי מזכיר את הספר הנוכחי. הסיפור, מאת סופר יפני בשם אַקוּטָגָאוּוָה ריונוסקה, הפך לימים לסרט "רשומון" בבימוי אקירה קורוסאווה, וטבע את המושג. זה מבנה יעיל ונוח. קורא שפוגש אותו היום מבין מיד את רוח הדברים, ומתמקם נפשית בהתאם. העלילות, כמובן, שונות.

אנחנו, כאמור, בעיירה האנגלית סולסברי. מילות מפתח: לירי. נאיבי מעט. עצוב מאוד. יפה מאוד. אחרי הקדמה קצרה ומרהיבה, הסיפור נפתח בהצגת דמותה של ריטה, הדמות שסביבה נרקם האירוע הראשי. ריטה היא אישה לא צעירה, מז'אנר הפושעים עם לב הזהב. יש לה דוכן פרחים, עבר בעייתי, בן שלא מדבר איתה, וקריירה נוספת של סוחרת סמים. לטעמי היא הדמות החלשה ביותר בספר. שפתה העממית־אך־רגישה לא חודרת ללב, או אולי סתם לא עוברת בתרגום.

אבל השצף גובר בהדרגה. נהר נוסף הוא סם, נער צעיר שבדיוק פגש מישהי במקהלה. הוא מאוהב. הוא מרחף באוויר. הוא חושש שתכף זה ייגמר, ולהוט למצות את החוויה לפני שתחמוק. במקביל, אביו מתבשר שהוא חולה. עם סם קשה שלא להזדהות, התסכול שלו מוכר לכל בן אנוש: החיים פשוט לא מסדרים את החוויות שהם מתכננים לנו בסדר שבו נעדיף, אם בכלל, להתמודד איתן. מחלות ומלחמות אינן מתחשבות באהבות ותוכניות. לסם יש בעיה נוספת: הוא מאוד אוהב את אביו, אפילו מעריץ אותו, אבל הוא לא באמת יכול להתקרב אליו. אימו, אישה אניגמטית שאנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, יוצרת מעטה הגנה שקוף סביב האב ושומרת אותו לעצמה. זה ניואנס כל כך עדין וחד־פעמי. מהסוג שאחרי שמתארים לנו אותו במילים, אנחנו נזכרים שבעצם נפגשנו בו בעבר, בצורת תחושה מרפרפת שלא ידענו להגדיר. אבחנות מהסוג הזה הן הדם הזורם בעורקי הספר. והדם, כידוע, הוא הנפש.

אמת בצורת בדיון

מחבר הספר, נוריס, הוא מחזאי, משורר וסופר. אלו הנהרות שלו, שנפגשים בספר הזה. החל בשפה השירית וכלה בהעמדה; כל דמות מספרת את סיפורה בגוף ראשון, במה שבקלות יכול היה להיות מחזה. למה בכלל משנה מי עומד מאחורי הספר? האם לא הסכמנו כבר על מות המחבר? התשובה היא, כנראה, שגם מי שמסכים על ניתוק מוחלט בין היוצר ליצירה לצורכי ניתוח, עדיין מצפה להגינות במערכת היחסים. אם מישהו כותב ממואר, אנחנו מצפים ממנו לא לשקר. כש"מיליון רסיסים קטנים" יצא ב־2003, מיליונים הזילו דמעה עם ג'יימס פריי, המחבר, וחייו הקשים שכללו גמילה מסמים וכלא. כשהתברר שדי הרבה פרטים בספר היו בדויים, הקוראים זעמו ושלחו הררי עותקים חזרה להוצאה. זו מצידה פרסמה ב־2006 מהדורה נוספת, הפעם עם הבהרות.

הציפייה להגינות איננה מוגבלת לספרים אוטוביוגרפיים. לפני כשנה התחוללה ברשת הישראלית דרמה בזעיר אנפין: בפרופיל של משתמש פייסבוק ותיק בשם דניאל מרסר, פורסמה ידיעה על מותו. העוקבים הקבועים שלו חוו אבל אמיתי על מרסר, שהיה דיכאוני ואובדני וגם יפה תואר, ממש כאילו נלקח ממאגר תמונות. כעבור זמן קצר התברר שמרסר היה המצאה של סופר ישראלי, שיצר ותחזק דמות פיקטיבית כדי לקדם את ספרו החדש, העוסק בגיבור אובדני בשם זה. על הנייר זה עשוי להיראות כמו טריק שיווקי לגיטימי, מהסוג המבקש להיות מבריק. בפועל, בקהילות הקוראים נרשמו רגשות שנעו בין עלבון לכעס. התגובה הנפוצה הייתה "אין סיכוי שאקרא את הספר הזה". הסופר טען שהדמות שיצר קיימת מבחינתו, והיא באמת אובדנית. הקבוצה, כאורגניזם, לא השתכנעה. גבול דק עובר בין בדיון שנועד לחדד אמת, ובין זיוף. במקרה של מרסר, המוטיבציה השיווקית השאירה טעם מר.

במקרה של מכונה שכותבת ספר, הבעיה היא לא המוטיבציה. בין הקורא לכותב יש חוזה בלתי כתוב של שיקוף אמת בצורת בדיון. אנשים מפרים את החוזה הזה לפעמים. מכונות מראש לא חתומות עליו. מכונה לא יכולה לחדש כלום על החוויה האנושית, אלא רק לסנתז חוויות של אחרים. נוריס מוסר כאן, מפי כל דמות בנפרד, את מה שמצטרף למה שמכונה "האמת שלו". חומרי היצירה שלו הם לא יצירות קודמות, אלא בני אדם.

אישה ממעוף ציפור

דמות־נהר נוספת היא אישה בגיל העמידה, רעייתו של איש צבא. בצעירותה חלמה להיות שחקנית, אבל כמה אודישנים כושלים, התאהבות וחתונה, ניתבו את חייה למקום אחר. בעלה הוא שפיתח קריירה, הוא מוצב בכל פעם במקום אחר (כרגע באפגניסטן), והיא מחכה בבית. היא מדברת איתו בסקייפ, וגם כותבת לו יומן. ביומן היא מרשה לעצמה לחשוף את מחשבותיה היותר כמוסות. הוא כמובן לא קורא אותו, ולא ברור אם יקרא אי־פעם.

יש להם בן. כשהוא חוזר מהפנימייה לחופשה לבלות עם אימו, היא מרגישה שהוא זר. הוא ספח חלקים חדשים, שלא היא גידלה או אפילו צפתה בהם קורים. הוא מדבר כמו נער צעיר, אידיאולוג ידען וּוכחן, והיא שופטת אותו כמו ששופטים מתנצחי רשת, לא בן.

הקוראת משקיפה על דמות האישה ממעוף הציפור במישור המיוער. ברור לה מאוד שהאישה סובלת ממאניה־דיפרסיה. וברור לה מאוד שהיא בודדה. המשחק העדין, שבו הקורא יודע על הדמות דברים שהיא עצמה לא יודעת, מתקדם ומתעצם. זה משחק בתוך משחק, כי הגיבורה עצמה מתעדת ביומנה דברים ברורים מאליהם, ואת עצמה שלא מודעת אליהם קודם לכן, ומדי פעם מבליחה בה אבחנה בצורת "בטח הבנת את זה קודם", שמעלה תהייה, מה היא מנסה בעצם לומר לבעלה. בסופו של הסיפור, הפיצול מושלם. הגיבורה מדווחת בגוף ראשון על התרחשות שמחה ואופטימית, התחלה חדשה ומבטיחה, והתחושה היא של התרסקות ממתינה להתרחש.

שתי הדמויות הנוספות הן של מאבטח צעיר ואלמן טרי. המונולוג של האלמן הוא שיר הלל נוגע ללב על מונוגמיה אולד־סקול (היה כמעט מפתיע לפגוש אותו בספר מתורגם חדש יחסית). סולסברי עיירה קטנה, וכל הדמויות נתקלו מתישהו אחת בשנייה. הן מעניקות לחיי האחרים פרשנויות שונות. חלקן מבקשות לעצמן לפעמים את מה שהאחר קיבל, בעוד האחר רואה באותם דברים ממש נטל או טרגדיה.

אקס פקטור

סגנון כתיבה הוא גם עניין של תקופה. התקופה הנוכחית היא פחות של תיאורים אינסופיים, ויותר של זיקוק רעיוני. תקופה מצוינת לטעמי האישי, אבל לא בלי אזהרת מסע: גודש תובנות, ממש כמו גודש תיאורים, יכול להיות משמעותי, או להפוך לברברת ריקה. מסקנות על "החיים", בין אם נכתבו בידי אדם ובין אם בידי מכונה, הן לפעמים רק חיקוי. וכשבפי דמות או מספר כול־יודע מושמת תובנה נחרצת מדי, לפעמים הקורא נשלף מיקום הספר המוחלט אל הספקנות. האמנם אנחנו תמיד ככה וככה? כולנו? כל הזמן? לאמירות נחרצות מדי יש לפעמים אפקט הפוך.

הרעיונות של נוריס על העולם הם לאו דווקא חד־פעמיים. האידיאולוגיות והאבחנות של חמש הנהרות שלו הן תמימות על גבול הנאיביות, ומאוד מזכירות האחת את השנייה. ועדיין, השלם הוא לא סך כל חלקיו, הוא משהו אחר: פקטור אקס. נוריס הוא משורר, שמזהה יופי ועצב בעולם ובבני אדם. בזה גדולתו, וזה כל מה שאנחנו זקוקים לו ממנו. אנחנו זקוקים לנוריסים של העולם, כי כולנו חולקים את החוויה האנושית, ונוריס רואה אותה ממעוף הציפור, אבל גם מתוך הליבה. התוצאה היא ספר אנושי מאוד. וזו עדיין מחמאה.